בצד ימין של בית המשפט, יושב לו ג'יהאדיסט מדאעש, "המדינה האיסלאמית". מולו, אמא ובנה בן ה־16, שעבר "חינוך מחדש" בידי אותו איסלאמיסט. לפני שנה רצח הבן שטוף המוח את אביו, שכל אשמתו הייתה ששירת כקצין בצבא אפגניסטן ולכן היה "בוגד ששירת את האויב האמריקני". אבל האם האלמנה – שאף היא נורתה בידי בנה והחלימה מפצעיה – היא לא המאשימה בתיק הזה. היא הנאשמת. הג'יהאדיסט הוא התובע בתיק ודורש ממנה פיצוי בסך 16 אלף דולר על כך שבגללה נלכד, נעצר ונשלח לכלא.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
השופט, מולא מטעם הטליבאן, מחליק את ידו לאורך הזקן הארוך. הוא קצת נבוך ומבולבל. "רגע, אתה דורש 16 אלף דולר על הכול כולל הכול? גם עבור העינויים שעברת?" שואל השופט. הוא מפנה אליי, האורחת הזרה באולמו, את מבטו ואומר לי: "קאבול קצת מורכבת עכשיו, מסובכת. בואי נאמר שכאן זו לא דובאי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ובאמת המצב פה מסובך, מורכב, מלא סימני שאלה. למשל אף אחד לא יודע כמה תושבים יש בעיר הזאת, קאבול בירת אפגניסטן. אם בודקים בוויקיפדיה, כתוב שבעיר גרים 4.4 מיליון אדם, אבל קאבול נהרסה ונבנתה כל כך הרבה פעמים, לאורך כל המלחמות הרבות שעברו עליה, שאין לה שום סדר, שום מבנה, שום ארכיטקטורה, רק רצף של בתים שכל אחד שונה משכנו. בשטף העצום של הפליטים, המהגרים והתושבים, החדשים והוותיקים, העובדה היחידה שמוסכמת על כולם היא שקאבול מחולקת ל־22 מחוזות, שהמושלים שלה מטפלים למעשה בהכול, כולל ביישום ובאכיפת חוקי השריעה.
מחוז 10 הוא החשוב ביותר, כי הוא פחות או יותר מקיף את מרכז העיר, את מרכז העצבים של קאבול. עכשיו הוא גם המפורסם ביותר. כאן פנה עיתונאי צרפתי ברחוב לאיש טליבאן, אחרי נפילת העיר מידי האמריקנים והשלטון האפגני שחזר לטליבאן, ושאל אותו אם הוא יכול להגיד לו היכן נמצאת אפגניסטן על המפה. הסרטון שבו איש הטליבאן לא יודע לענות לשאלה הבסיסית הזו, הפך לסימבול התפיסה שהאדונים הישנים־חדשים של הארץ הזאת הם בורים מוחלטים, אנשי מערות של ממש. ומשום כך ההערכה הייתה שתחת ידם הכול יקרוס.
"אבל של מי האשמה אם מעולם לא ראית מפה עולמית? שלך או של מי שלא בנה לך בית ספר?" אומר לי צעיר שעומד להיכנס לאולם בית המשפט. "כמו כולם, הייתי מעדיף שמי שיהיה שר הכלכלה יהיה כלכלן. אבל בינתיים, בואי נאמר את האמת, הכלכלנים הפכו את אפגניסטן למדינה ה־165 הכי מושחתת בעולם ברשימה של 179 מדינות", הוא אומר. אחרי מלחמה שנמשכה 20 שנה ועלתה 2.3 טריליון דולר, בקאבול עדיין הביוב פתוח וזורם ברחובות, החשמל בא והולך. המים צהובים ומסוכנים לשתייה. לפי נתוני האו"ם, ל־95 אחוז מהאוכלוסייה האפגנית אין ביטחון תזונתי. כלומר 95 אחוז מהאוכלוסייה באפגניסטן רעבים.
לבחור שדיבר איתי רגע לפני שנכנס לאולם הדיונים קוראים עבדול חאכים, והוא פרופסור באוניברסיטה. הוא שילם 50 אלף דולר כופר על אחיו, שנחטף לצורכי סחיטה כמו שנהוג ונורמלי כאן לחלוטין. הוא יודע היטב מי החוטפים, אבל יש להם חברים בעמדות בכירות, הוא מסביר לי, ואף אחד לא עשה כלום בעניין הזה. "אין לי מושג אם אנשי הטליבאן יהיו מסוגלים להקים מחדש את הכלכלה האפגנית", הוא אומר. "אבל אני יודע שהם כבר עצרו את כולם, כל מי שרצו".
בניין השלטון המקומי של מחוז 10 משמש סוג של בית משפט שריעה כללי, ערכאה ראשונה. כך היה כאן תמיד: הלכת האיסלאם היא החוק, המושל הוא השופט – רק שעכשיו המושל והשופט הוא איש טליבאן. החשש הכבד בקהילה הבינלאומית היה מפני החזרה של חוקי השריעה הדרקוניים. אבל למעשה, מחוז 10 פועל כפי שפעל גם לפני שובם של הטליבאן, על בסיס אותם חוקים.
"ההבדל היחיד", אומר המתורגמן שלי, "הוא שעם הממשל הקודם, כדי להיכנס לבניין הזה היית צריכה לשלם שוחד בכל חדר וחדר, אולם אחר אולם", הוא מסביר. המתורגמן (למעשה הוא יותר ה"פיקסר" שלי, זה שמסדר עניינים – אחרי שנות השלטון האמריקני, אפגנים רבים מדברים אנגלית סבירה לגמרי), הוא ממש לא תומך טליבאן. עד הנסיגה הוא עבד עבור ארגון זר ועכשיו מאוד מפחד מנקמת האיסלאמיסטים. הוא מחליף כל כמה שבועות את מקום מגוריו, מחשש שיגיעו אליו. והוא לא היחיד שחי כך. "הבעיה במדינה הזאת היא שהטליבאן לא יודעים היכן המדינה שלהם נמצאת, אבל האמריקנים, הם לא יודעים מה זה אפגניסטן", הוא אומר.
השופט והמושל של מחוז 10, מוחמד שאכיר בן ה־35, הפך כבר לשם דבר, ומכל קאבול מגיעים אליו כדי שידון בעניינם. "זה לא אני הצודק, הצדיק, השריעה היא הצודקת, היא צדק", הוא אומר לי. כי השריעה היא אותה שריעה, לא משתנה, אבל זה לא אומר שגם הפרשנות שלה זהה תמיד.
כשהוא חמוש בחותמת של "האמירות האיסלאמית של אפגניסטן" – כפי שהטליבאן מכנים את המדינה אחרי ששינו את שמה – שאכיר מקשיב בסבלנות לשני הצדדים בתיק, לתובע ולהגנה, כאשר לצידו ארבעה יועצים וסייענים, כולם עם טורבן שחור לראשם. אם לא ימצא פתרון מוסכם על הצדדים, יפרשו הוא ויועציו לחדר צדדי וייצאו משם כעבור שעה או חצי שעה עם פסק דין. על הפסיקה שלו אפשר יהיה לערער בבית המשפט העליון.
סדר ההופעה בפני בית המשפט הוא לפי סדר ההגעה. שני הצדדים מגיעים יחדיו, עומדים בתור ונכנסים לאולם הדיונים – חדר רחב, שבו שולחן כתיבה כבד שמאחוריו יושב השופט, וכורסאות וכיסאות פזורים בו בצורה לא טקסית. רשמית הנאשמים כאן מתייצבים באופן וולונטרי, מרצונם החופשי, לדיון בעניינם. "אחרת הם יודעים שנגיע לבתים שלהם ונשלוף אותם משם", אומר לי השופט. "העניין הזה של הימלטות מהצדק, נגמר", הוא מחדד. אבל, הוא מבקש להבהיר מיד, אנחנו לא נקטע איברים, לא ידיים ולא ראשים.
הטליבאנים, זה ניכר מאוד, מעוניינים בהכרת הקהילה הבינלאומית ומה שהכי חשוב להם נכון לעכשיו, זה לקבל מחדש את הסיוע ההומניטרי של האו"ם, שהושהה לחלוטין עם השתלטות הטליבאן על המדינה. הסיוע של האו"ם מהווה 40 אחוז מהתמ"ג, ולכן, כרגע, העונש המקסימלי הוא כליאה בבית סוהר, לא מעבר לכך.
אבל מה יהיה אחר כך? איזו אפגניסטן זו תהיה? זו השאלה שכולם שואלים את עצמם. הטליבאן השתנו לעומת לפני 20 שנה, לפני הפלישה האמריקנית? "לא יודע להגיד לך", אומר לקונית השופט שאכיר, "רבים מהם בכלל עוד לא נולדו לפני 20 שנה", הוא מסביר. הגיל הממוצע באפגניסטן כיום הוא 18.4.
מה שבטוח, לאף אחד לא קל לנהל, לשלוט ולמשול באפגניסטן. כי כאמור, קאבול, אינה דובאי. השנה לפי לוח השנה המוסלמי היא 1443 ולפעמים זה נראה פה כמו השנה באמת. ברחוב, עדיין יש רוכלים שמוכרים קרח או מים רותחים. קצבים טוחנים על המדרכה את הבשר שקנית. ליד דוכנים קטנים יושבים אנשים שכותבים מסמכים עבור מי שלא יודע קרוא וכתוב.
עכשיו נכנס לאולם תובע שבנו מול ביתו בית חדש, עם הקיר והחלונות צמודים ממש, ללא רווח מינימלי מהבית שלו. אבל הוא לא יודע לקרוא או לכתוב, ולכן מסתמך על תמונות וסימונים שעשה על דף, ומעלה כעדים את הקבלן שבנה את הבית ואת האדריכל שאישר את הבנייה.
"יש להם בכלל מושג מה זה החיים?" מתלונן באוזניי אחד העובדים. "הם מכוונים את התנועה עם הקלצ'ניקוב שלהם. הם הוגנים, זה כן. אבל למה הם צריכים רובה? צריך שיהיה רמזור"
באפגניסטן אפילו תיק על שוד פשוט הופך למסובך מאוד. כי לפני שחוקרים את הגנב צריך לחקור את התובע, הנשדד. לרבים אין כל מסמך מזהה, אין להם תעודות זהות או מסמכים רשמיים. אין להם אפילו לוחות רישוי על הרכבים. ובכל בית הממשל של מחוז 10 יש בקושי מחשב אחד מתפקד.
לאולם נכנסים אנשי טליבאן שהגיעו ממחוז אחר, והם מבקשים דף ועט. אין להם כלום. "איך אנחנו יכולים למשול אם אפילו דפים ועטים לא נותנים לנו!" הם מטיחים לחלל האוויר. "סליחה, יש לי רק את העט הזה, והוא אפילו לא שלי", עונה להם השופט.
הממשל האמריקני, שמימן 80 אחוז מהוצאות הממשל האפגני, הקפיא את כל הרזרבות בבנק האפגני המרכזי. כל הכלכלה הוקפאה למעשה. המשכורות היחידות שמשולמות כאן, שולמו לאחרונה לפני חמישה חודשים. בניגוד לתנועות איסלאמיות אחרות, כמו האחים המוסלמים, חמאס וחיזבאללה הטליבאן מעולם לא חילקו את פועלם לזרוע מדינית, אזרחית וצבאית. הם לוחמים וזהו. "והם גם לא מקבלים שכר, כי הם לא רוצים ש'הג'יהאד יזוהם על ידי רווח', והם רוצים שכך זה יהיה עבור כולם. הם אומרים לך, 'זה למען האומה'", מתלונן באוזניי אחד העובדים בבית המשפט, שגם הוא עכשיו עובד ללא שכר.
"יש להם בכלל מושג מה הם החיים, החיים הרגילים?" הוא תוהה. "הם מכוונים את התנועה עם הקלצ'ניקוב שלהם. הם הוגנים, זה כן. אבל למה הם צריכים קלצ'ניקוב? צריך שיהיה רמזור". אבל הוא מוסיף, ש"כרגע הם הרע במיעוטו". הוא מסתכל עליי ואומר לי: "אתם כזה אסון שאפילו הטליבאן הם הרע במיעוטו".
הכוח של הטליבאן הוא במילה אחת שכולם חוזרים עליה כמו מנטרה: מוסוואט – שוויון. לפני כן לא היית אף אחד, אף אחד לא טיפל בך, לא שם עליך, אומרים לי כאן. אבל עכשיו, כולם אותו דבר. גם העשירים וגם העניים. טליבאנים ולא טליבאנים.
אנשי הטליבאן כחושים, כמו רבים מבני ארצם שאינם נמנים עם הארגון האיסלאמיסטי. בין המשמרות השומרים ישנים בחדר אחד על הרצפה, עם הקלצ'ניקוב צמוד, כאילו זה רכושם היחיד עלי אדמות. סעיד הארון בן ה־19 בוהה לחלל האולם. הוא התגייס לטליבאן אחרי שלילה אחד, במבצע של האמריקנים ששכבו במערב והסתערו על ביתו, החיילים הרגו את כל משפחתו. "נשארתי לבד. ואף אחד אף לא שאל אותי מה שלומי", הוא אומר לי. "את שלמדת, שהתחנכת, תגידי לי, זאת דמוקרטיה?"
לכולם כאן יש ביוגרפיות כאלה, סיפורי חיים של אובדן. לכולם. אחד היועצים של השופט, מוחמד אדם, איבד את בנו, שבדיוק סיים את לימודי הכלכלה באוניברסיטה. "האמריקנים הרגו 22 אזרחים בהפצצה, רבים מהם היו החברים הכי טובים שלו מילדות", הוא מספר. "אמא שלו ואני התנגדו, אבל הוא התגייס בכל זאת לשורות הטליבאן. זמן קצר לאחר מכן הוא נהרג בהפצצה של מחנה האימונים שלהם".
אחרי מות הבן, גם האבא התגייס לטליבאן והפך למולא (מומחה בתחום הדת שלמד את הקוראן והחוק האיסלאמי) בשירות הארגון. גם בנו הקטן התגייס לאחר מות הבכור. "על כל איש טליבאן שנהרג, יש לך שני טליבאנים חדשים", הוא אומר.
למונח "איש טליבאן", שבעיניים מערביות מעלה סוג מאוד מסוים של תמונה, יש כאן הרבה פירושים. חלק מהם הם מעין סוג של רובין הוד. עניים בין העניים, למען העניים. אחרים נראים כמו לוחמי מארינס – מאומנים, מיומנים, מצוידים במיטב כלי הנשק והמדים. אלה אנשי "הקאני", הזרם הכי קיצוני וצבאי של הטליבאן. הם מאוד קרובים לאל־קאעידה ובמשך שנים רבות היוו את האיום הגדול ביותר על הכוחות האמריקנים, גם מעבר לגבול בהרי פקיסטן השכנה, שם הקימו את הבסיסים שלהם ומשם הטילו אימה ופיגועים.
מהלומות המל"טים שממשלי ארה"ב תחת בוש ואובמה הנחיתו על הטליבאן, כוונו כלפי ארגון הקאני. הם מהווים כ־30 אחוז מכלל אנשי הטליבאן, וכולם כאן מפחדים מהם. כשהוצגו למנהיג תנועת החקאני, ענס הקאני, התמונות הראשונות של ילדים אפגנים שמתו מרעב, הוא ענה בלקוניות שהאפגנים חזקים ושהם יחזיקו מעמד. אלה שמעיזים להתלונן ולמחות, הם אלה שפונקו יותר מדי על ידי האמריקנים.
בכניסה למשרדי הממשל של מחוז 10 העיתונאים הזרים מצלמים סלפי עם השומרים מהטליבאן. הקאני, ליתר דיוק. האפגניים המקומיים עומדים בשער. הם מעולם לא נכנסו לכאן, כי אף פעם לא היה להם למעשה ממשל מתפקד. בפעם הראשונה מזה זמן רב, רחובות קאבול שקטים בלילה. לא שומעים יריות ואין אלימות. למעשה, אין תנועה כמעט בכלל.
לאולם נכנס עכשיו בן לעדת ההזארה, השיעים של אפגניסטן. המסגד שלו הותקף פעמים רבות על ידי הג'יהאדיסטים של דאעש והוא הגיע כדי לדרוש הגנה. "ואתה סומך על הטליבאן שיעזרו לך?" אני שואלת אותו. "הייתי מעדיף מושל אחר, לא אשקר. אבל מבחינתכם במערב, השריעה זה חוק נוקשה, כשעבורנו זה חוק והוא עובד. אין חוק גרוע מהחוק שלא מיושם", הוא מתפייט.
"שרי המלחמה" בעלי הקשרים עם הממשל הקודם עדיין זוכים למעמד מיוחד ומאיים, גם אלה שעוד לא החליטו לצד מי הם עומדים, עם הטליבאן או נגדו. לאולם נכנס צעיר בשנות ה־20 לחייו, בלבוש אלגנטי, שלא משלם את שכר הדירה שלו כבר חודשים. הוא מתייחס בצורה מגעילה לבעל הדירה וכשמורים לו להנמיך את הטונים ולשנות את הגישה, הוא עונה בבוטות: "אני עובד עבור דוסטום".
דוסטום הוא לא אחר מאשר עבדול ראשיד דוסטום, סגן נשיא אפגניסטן לשעבר, שכונה לא פעם "רוצח מוכר" על ידי אשרף גאני, הנשיא שהוא היה סגנו. "אנחנו כאן כדי לדבר על דברים אחרים", אומר המושל בזעף, "ותיזהר איך אתה מדבר, שמור על הפה שלך, או שאערוף לך את הראש!" אחד היועצים של המושל מסתכל עליי ואומר: "אל דאגה, זו רק צורת דיבור".
הדיונים פומביים. כולם יכולים להגיע ולשמוע, וכשנכנס עובד מטעם ארגון הצלב האדום, הוא עומד בתור כמו כולם. הוא מחזיק קופסת עוגיות ומנסה לחלק ממנה. "הדברים האלה לא קיימים כאן יותר", אומר לו המושל. "כן, אבל מה קיים במקום? בינתיים, החוקים לא ברורים", אומר לי סעיד מוחמד, מנהל בכיר שהגיע לכאן כדי להסביר לאדונים החדשים איך הדברים מתנהלים בהיכל המשפט, היכן נמצאים הארכיונים וכו'.
זה העניין. בפועל, אנשי הטליבאן מסתפקים בינתיים בלנהל את הדברים בצורה הכי פשוטה לפי המסורות. כפי שזה נראה, הם לא תיכננו להצליח להשתלט מחדש על המדינה כולה כל כך מהר ולא הגיעו עם פרויקטים ברורים לעמדת הכוח החדשה.
"הוודאות היחידה היא שכולם כאן חמושים והם בכל מקום. אי־אפשר אף פעם לדעת איך זה יסתיים. מה זה משנה אם בסוף הם ייענשו על ידי המפקדים?" אומר סעיד, "בינתיים הם יורים בך ואתה מת. אז נכון, בינתיים עכשיו אנחנו כולנו שווים בפני החוק, אבל השאלה הגדולה היא איזה חוק זה יהיה".
פורסם לראשונה: 07:36, 10.12.21
