איך מסבירים לפעוט בן שנתיים וחצי שאבא חטוף? עם השאלה הזו מתמודד מיכאל לוי, אחיו הבכור של אור לוי שנחטף ממסיבת הנובה. עינב אשתו של אור נרצחה, והבן אלמוג נותר ללא הוריו. אחרי ארבעה חודשים, הוא שואל פחות ופחות על ההורים שלו. "הפחד הכי גדול שלי הוא שהוא ישכח. אנחנו רוצים שהם יהיו נוכחים, אבל כשמדברים על אור הוא פורץ בבכי", סיפר האח.
מיכאל סיפר כי "התייעצנו המון עם פסיכולוגים וניסינו להבין איך להסביר לו את המצב. על זה שאמא לא תהיה יש הרבה ניסיון לצערי, אבל על אבא אין ממש. אנחנו אומרים לו שהוא הלך לאיבוד, שמחפשים אותו, ואנשים טובים עוזרים לנו. אני לא יודע כמה הוא קולט את הדבר הזה, אני לא ממש קולט עד הסוף".
לדברי מיכאל, יום אחד "אח שלי סיפר לי שאלמוג נכנס לחדר וראה תמונה של אור ועינב. הוא שאל את אלמוג מי אלה, והוא אמר בהתחלה אמא ומיכאל. אחר כך הוא תיקן לאבא והסברנו לו שאנחנו באמת דומים, אבל זה מפחיד אותי. איך יהיה כשאור יחזור?".
בינתיים, מיכאל גילה בחודשים האחרונים נקודות דמיון רבות בין אור לבנו. "אור הוא סופר טכנולוגי, תמיד יודע לפתור ולסדר דברים ומתעניין בזה, וגם אלמוג ככה. כשהוא מגיע אלינו אני שם לב שהדבר שהכי מרתק אותו זה כל מיני מתגים, נורות, מאווררים", סיפר מיכאל.
"אור אפילו הדפיס לו במדפסת תלת-מימד לוח משחקים כזה עם מפסקים שמפעילים נורות קטנות ומאוורר שהוא יכול להתעסק איתם. כזה אבא הוא. כל כך חיכינו שיוולד לאור ועינב ילד, האמת בעיקר כדי להחזיר להם על זה שהם קנו לבת שלנו לגיל שנתיים תופים. תכננו לנקום".
"הוא נוכח פה"
אור ומיכאל גדלו בראשון לציון. יש ביניהם הפרש של שמונה שנים, והחיבור הגדול שלהם הגיע מתחביבים משותפים והאהדה השרופה למכבי ראשון לציון. "אחד הסיפורים הזכורים לי ביותר, בו אני נאחז כשאני מתגעגע, הוא אחד המשחקים שהיינו בהם", סיפר מיכאל בהתרגשות. "רצינו להגיע לפיינל פור וב-2016, לא היו כרטיסים, היינו בטירוף על זה וזה היה משחק של מכבי ראשון מול הפועל ירושלים. בסוף איכשהו הצלחנו למצוא כרטיסים, הגענו לאולם מתרגשים עם החולצות הכתומות כדי לגלות שקנינו כרטיס ליציע של ירושלים".
מיכאל המשיך לספר כיצד "אמרנו לעצמנו 'יאללה לא אכפת לנו'. ראשון קלעו סל וחגגנו, ופתאום כל היציע הסתובב אלינו. בשלב הזה הלכנו להתחבר עם השוטרים, שיהיה ליתר ביטחון. אני תוהה אם גם הוא חושב על זה לפעמים, אם זה מעלה לו חיוך".
גם הבנות של מיכאל קשורות מאוד לאור. "יש לנו שלוש בנות, והן מאוהבות בדוד אור", סיפר מיכאל. "כשהבת הבכורה שלנו נולדה הוא היה במרכז אמריקה, כשהוא חזר הוא נחת באמצע הלילה והגיע ישר אלינו לראות אותה. הערנו אותה באמצע הלילה והוא הרים וחיבק אותה, זו אחת התמונות האהובות עליה".
לדברי מיכאל, "לאחרונה אחת מהן התחילה לצייר אותו כחלק מהמשפחה. היא מציירת אותי ואת הילה אשתי, את האחיות שלה, דונה הכלבה שלנו וגם את אור. מבחינתן הוא גר פה. יש את הפוסטרים שלו והן מדברות אליהם - אומרות לו שלום, שולחות לו נשיקות. הוא ממש נוכח פה בצורה הכי מורגשת שיש".
"עכשיו אור הוא אבא וגם אמא"
את עינב הכיר אור כבר בתיכון. הם היו חלק מאותה קבוצת חברים במשך שנים רבות, אבל מבלי להיות זוג. "אמא שלי תמיד הייתה שואלת אותו 'למה אתם לא יוצאים?', והוא היה אומר שהם כמו אחים. כשהם נהיו סוף סוף זוג זה לא הפתיע אף אחד, כולם ידעו שזה יקרה חוץ מהם", סיפר מיכאל.
"מאותו רגע הם היו תמיד ביחד - מהזוגות שאפשר להגיד שהם נשמות תאומות. הם היו כמעט עשור ביחד. נורא אהבו לטייל, פסטיבלים, תמיד היה להם אוהל באוטו. מאז שאלמוג נולד הוא הפך לכל החיים שלהם. הם התנהגו כמו הורים קלאסיים לילד ראשון - בלי טלוויזיה, בלי יותר מדי מתוק".
בסופ"ש של 7 באקוטובר אור ועינב השאירו את אלמוג אצל סבא וסבתא, ויצאו לכיוון המסיבה ברעים. עשר דקות אחרי שהגיעו, התחילה מתקפת הטילים. "הילה אשתי ואני ראינו עד מאוחר בלילה סדרה שהיו בה אזעקות מוקלטות. אז כשהתחילו האזעקות חשבתי שהסדרה פשוט נכנסה לי לחלום. הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי שכל המסך כתום מאזעקות. התקשרתי לאמא שלי כי גם אצלם הייתה אזעקה ואז היא סיפרה לי שאור במסיבה", סיפר מיכאל.
"היא אמרה שהם בדרך הביתה וזהו, לא נלחצתי. גם כשהתחילו להגיע סרטונים של מחבלים על טנדרים, חשבתי שזה פייק שתמיד מפיצים. בסביבות 8:30 אמא אמרה לי שהיא לא מצליחה לתפוס את אור. היא ממש בכתה ואני זוכר שכעסתי עליה. אמרתי לה שבטח נפלו הקווים והם בדרך, שלא תיכנס ללחץ סתם. בערך שעתיים אחרי דוד שלי התקשר אליי לשאול מה קורה עם אור, שם התחלתי להרגיש שאולי משהו רע קרה - ופתחתי חמ"ל בבית".
אחר כך, מיכאל שיתף, "התקשרתי לכל בתי החולים כל כך הרבה פעמים שהם זיהו את הקול שלי. הם כבר היו עונים ישר 'לא אין לנו מישהו בתיאור שלו, תנסה עוד רבע שעה'. עברתי על הרשימות של מי הגיע לאן מהמסיבה, התקשרתי למפיקים של המסיבה ואפילו הגעתי למיגונית שהם היו בה - עם ציור הציפור הידוע לשמצה".
מיכאל הגיע לצייר של המיגונית כדי להבין איפה היא נמצאת בדיוק, והריץ סרטונים בפריימים כדי להגיע לניצולים. "מישהו שהגענו אליו סיפר שהוא זוכר אותם, שהם התחבקו והיו קרובים ולא רצו להדאיג את המשפחה", נזכר האח. "המשכנו לרדוף אחרי כל קצה חוט עד שביום רביעי קיבלנו את ההודעה שעינב נרצחה, אור עוד היה מוגדר נעדר 8 ימים אחרי 7 באוקטובר, אז הודיעו לנו שהוא חטוף".
האח המסור לא מוותר על המחשבה שאור יחזור. הוא מסתובב בעולם, יוצא למשלחות ועושה הכול כדי לנסות ולהביא את אח שלו הביתה. "אם אני יושב בבית ולא עושה כלום אני מתחיל לטפס על הקירות, העשייה היא סוג של תרפיה בשבילי", שיתף.
"אור ועינב היו זוג צעיר, בני 30 שרק התחילו להקים משפחה, עם חלומות להתקדם בעבודה או לקנות דירה - צרות רגילות שיש לזוג צעיר. וככה גם שאר החטופים, הם אבא או סבא או אחות או ילדה של מישהו. מדברים הרבה על שלבים ועסקאות הומניטריות, אבל חשוב לי להזכיר שעכשיו אור הוא אבא וגם אמא, אין יותר הומניטרי מזה. הוא חייב לחזור, כמה שיותר מהר".
