"הייתה תפיסה שלוד היא החצר האחורית של גוש דן". האיש שאומר את המשפט הקשה הוא הזה הוא היום ראש העיר לוד. הוא נולד בעיר, גדל וחי בה, והיה ב-2013 לראש העיר הנבחר שלה, הראשון אחרי שבע שנים של ועדה קרואה.
במאי 2021, כשכל הארץ בערה באש זרה בין יהודים וערבים במהלך "שומר החומות", לוד היתה הסמל של השריפה ויאיר רביבו הפך לדמות לאומית. הוא אומר באירוניה שכיוון שלוד היא המרכז הארץ, לכל מי שבא מבחוץ – תקשורת, פוליטיקאים, מבעירי בערות – היה נוח להגיע אליה ולהעצים את הדברים החמורים לכשעצמם שקרו בה. רביבו עצמו, ליכודניק חובש כיפה, הגיע לכך שכאשר הגיע לוועדות הכנסת, הח"כים הערבים קמו ויצאו.
אירועי "שומר החומות" הם עוד נייר לקמוס של פוליטיקת הזהויות המאכלת שלנו. התשובה שלך לשאלה "מה היה כאן?" מעידה עליך, הרבה יותר מאשר על האמת האובייקטיבית. התפרצות זעם של אוכלוסיה מקופחת, אירוע לאומני שמוכיח שבסוף, יהודים וערבים לא יכולים לחיות פה יחד, קונספירציה של קיצונים: אתם ממילא תבחרו מה שמתאים להשקפה הבסיסית שלכם.
רק שבתווך של כל זה עומדים בני אדם. בני אדם שחיים בעיר מעורבת, שבה ערבי לא יכול לעבור את היום בלי לראות יהודי, ולהיפך. בני אדם שצריכים עבודה, חינוך, פנאי, כל הדברים שמהם מורכבים החיים שלנו. בני אדם שיש להם ראש עיר, ובאופן טבעי הם פונים אליו שיכבה את האש וישקם את נזקי השריפה.
המיקום המרכזי של לוד הוא שאחראי להיסטוריה הארוכה שלה – בני אדם התיישבו במקום כבר לפני 8,000 שנה – וגם ללא מעט מהצרות שלה. המיקום עשה את לוד, בשנות התשעים, למרכז סחר הסמים באזור המרכז, עד שהמדינה הוכיחה באיחור גדול שכשהיא רוצה היא יכולה, ו"הכספומטים" של הסם נסגרו. המיקום המרכזי עשה את האדמות מסביב לעיר לאזור ביקוש, דבר שהוביל את אחד מראשי העיר לכלא ואת העיר לשבע שנים של ועדה קרואה.
20 קילומטר מתל אביב וחמש דקות משדה התעופה הבינלאומי של ישראל, התגשמה במלואה העסקה האפלה שישראל עושה עם כל מה שקשה ומסובך. כבר למעלה מ-30 שנה אני גר מעבר לכביש, 500 מטר קו אווירי מפאתי העיר העתיקה של לוד. כבר למעלה מ-20 שנים מוזיקת הערב שלנו היא יריות – צרורות, נותבים, אש של ממש. כל עוד זה היה ערבים על ערבים, אף אחד לא עשה כלום.
בעצם היו כאלה שעשו. בשנות התשעים החלה הנהירה החוצה מלוד: כל צעיר שגדל במערכת החינוך שלה, שיש בה בתי ספר מעולים שאוכלוסייתם כמעט כולה יהודית, ומערכת חינוך ערבית שהוציאה עד לאחרונה 10% תלמידים עם בגרות, חיפש את הדרך לשוהם ולמודיעין. גם לצעיר ערבי שרכש השכלה לא היה בדיוק מה לעשות בה. מדינת ישראל שפעה מליצות בעניין, אריק שרון אפילו הכריז שישים את לוד במרכז, אבל לא הרבה קרה.
רביבו אומר שבעשור שהוא ראש העיר הושקעו בעיר העתיקה שלה, שהשכונות סביבה מעורבות וחיים בהן רוב תושביה הערבים, מאות מילוני שקלים. "הצעתי למדינה עסקה", הוא אומר. "הקרקעות מסביב ללוד ישמשו כדי לפתור את משבר הדיור, והכסף יושקע בחידוש העיר העתיקה ובשכונות הערביות, כי אם לא נתקן את זה אף אחד לא ירצה לגור בלוד".
הוא אומר שזה עובד. אחוזי הבגרות של הצעירים הערבים צמחו, יותר אנשים רוצים להישאר בעיר וקונים דירות בשכונות היפות שצומחות בפרבריה, אחר כך ירצו גם לגור במרכז כי הוא יותר זול, כמו שקורה בכל עיר נורמלית. עסקים גדולים שבורחים מהתחבורה הבלתי אפשרית במרכז עוברים אליה – המטות המרכזיים של שניים מהבנקים הגדולים בישראל כבר כאן – יש תוכניות גרנדיוזיות לאגם, מלון גולף ומתקני ספורט. אולי, הוא אומר, מהפצע של "שומר החומות" דווקא יצמח טוב.
רק שהמקום שבו אנחנו חיים לא משתנה באותו קצב. השבוע קראתי על כך שיש בלוד דירה של יהודים, שהוצתה על ידי ערבים במהומות. היום היא סמל: ארגוני ימין מארגנים סיורים שמבקרים בדירה החרוכה, השכנים הערבים כועסים, שופכים על המבקרים מים ולטענתם גם מחבלים במכוניות.
אתם יכולים לראות בזה משל לדרך שבה הפרקטיקה של החיים מתנגשת אצלנו עם זרמי המעמקים, ההיסטוריה והרגשות האנושיים הבסיסיים של איבה ופחד. התפקיד של ממלכה הוא לשכך את כל אלה, כדי שבסוף יהיו לכולם חיים טובים יותר. רק שהממלכה הישראלית המתפרקת עושה את זה פחות ופחות, בלוד ובכל כך הרבה מקומות אחרים.
