רגע לפני יום הולדתה ה-47, החליטה ליאת לוינהר בי לתת לעצמה מתנה: סדנת כתיבה. היא אמנם חיה בארצות-הברית, אבל בתקופת הקורונה הרבה מנחים פתחו את ביתם גם בזום, וכך מצאה את עצמה ערב אחד בסלון של שלי מרכוס, המרוחק אלפי קילומטרים מביתה. "המטרה שהגדרתי לעצמי הייתה לא לכתוב על אובדן", אומרת מי שעלתה לכותרות כאלמנתו של שי לוינהר, אחד מחמשת הישראלים שנספו באסון התאומים.
"במשך שנים אני מוציאה את הרגשות הכי כואבים שלי, וכולם אומרים 'איזה יופי את כותבת'. ואני אמרתי לעצמי: 'את יודעת לכתוב, אבל רק על אובדן'. ולכן כשנתקלתי בפרסום לסדנה, אמרתי לאיל בעלי: 'אני הולכת לא לספר להם על 11 בספטמבר, אלא על כל נושא אחר, וזה לא יעלה בכלל'.
"ואז קיבלנו תרגיל על 'מה היה קורה אילו', ואני מגלה שאחת המשתתפות לקחה אותי כנושא התרגיל שלה. היא כתבה שאיך שהיא נכנסה לסלון, היא זיהתה את החיוך שלי, כי בספטמבר 2001 גם היא הייתה אמא צעירה, ולכן הסיפור שלי דיבר אליה ונרשם אצלה חזק. ככה היא הוציאה אותי מהארון. זה כמובן הרס לי את כל התוכניות, ושוב מצאתי את עצמי כותבת על אובדן".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בעקבות הסדנה מצאה את עצמה לוינהר בי קונה בפעם הראשונה בחייה שולחן עבודה. ההוצאה שאליה פנתה עם הטקסטים שכתבה התלהבה והצמידה לה מלוות כתיבה, "מה שגרם לי להתחייב לתהליך כמו טיפול פסיכולוגי", היא אומרת.
לפני חודש וחצי יצא לחנויות "מאז שהלכת - זיכרונותיי מהמוות ומהחיים שאחריו" ("שתיים", בית הוצאה לאור) שעל כריכתו מתנוסס ציור עוצמתי של איל בי, בעלה הנוכחי של לוינהר, מאייר ואנימטור במקצועו. "הרבה אנשים ששמעו שאני כותבת ספר, אמרו: 'איזה יופי שאת כותבת על שי'. אבל הספר הוא לא על שי, הוא על 'אין שי'.
"אני לא סופרת, אלא אישה שהייתה צריכה לכתוב את הסיפור הזה. זה לא היה לכתוב מההתחלה, אלא לעבד ולהעלות את מה שרץ לי בראש 20 שנה. הסיפור מאוד אישי, אבל קחו אותו למקומות שלכם".
החיים הקודמים שלה הסתיימו ב-11 בספטמבר 2001, אבל כשהיא מתארת את תחילת הסוף, היא מתחילה יום קודם. "ספיר, הבת שלנו, הייתה בת חודש וחצי ולא הפסיקה לבכות", משחזרת לוינהר בי. "היה לי יום לא פשוט, ופתאום, בארבע אחר הצהריים, דפיקה בדלת. בניין עם דורמן, מי מגיע בלי התראה? ושי עומד עם פרחים: 'כולם מטפלים בספיר, מישהו צריך לטפל גם בך'. יצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה איטלקית ליד הבית. זה היה שי. תמיד ראה אותי לפני כל אדם אחר בעולם.
"למחרת קמנו מוקדם, הנקתי את ספיר ושי התארגן לעבודה. בדיוק יצאתי מהמקלחת לסלון כשראיתי אותו מחזיק את ספיר צמוד לחזה, כשהיא עם הפנים אליו והוא מסתכל עליי. זה האימג' האחרון שלי ממנו. ואז הוא נתן לי אותה, ונפרדנו. שנייה לפני שהוא יצא, חשבתי לשאול אותו אם הוא לא רוצה להישאר. חבר שלנו מטנסי היה אמור לקפוץ, ועברה לי מחשבה בראש: 'אולי תחכה שצביקה יבוא', ואז אמרתי: 'טוב, הוא יראה אותו בערב'. נשיקה, והלך. וצביקה באמת הגיע, ואנחנו אוכלים קורנפלקס. גרנו ב-83 על השנייה באפר איסט סייד, דירת חדר בקומה 11, לא פונה לבנייני התאומים, וזה גם נורא רחוק.
"ואז אבא שלי אמר: 'מטוס פגע בתאומים'. שאלתי באיזה מגדל, והוא ענה: 'בשניהם'. זה היה הרגע שבו ידעתי ששי מת. אחר כך חשבתי שאפילו לא ניסיתי להתקשר אליו למשרד. פשוט ידעתי שהוא מת"
"ואז הטלפון מצלצל ומור גיסתי, אחותו הקטנה של שי שגרה אז גם בניו-יורק, על הקו. שאלה איפה שי, וזה לא היה חריג שאי-אפשר להשיג אותו כי לא היה לו סלולרי. עניתי שהוא בעבודה וזהו. כמה דקות אחרי היה עוד טלפון, וזה היה אבא שלי. מילא מור, אבל לאבא שלי אין סיבה לחפש את שי, בטח לא מהארץ. גם לו עניתי ששי בעבודה, ואז שמעתי את אמא שלי צועקת: 'תגיד לה'. הוריי גרושים, למה שהיא תהיה אצלו? זה היה מוזר. ואז אבא אמר: 'מטוס פגע בתאומים'. בראש שלי זה מטוס קל. חשבתי שזו תאונה. שאלתי באיזה מגדל, והוא ענה: 'בשניהם'. זה היה הרגע שבו ידעתי ששי מת. אחר כך חשבתי לעצמי: אפילו לא ניסית להתקשר אליו למשרד, לשלוח ביפר. למה? עניתי לעצמי שפשוט ידעתי שהוא מת".
מה עושים ברגע כזה?
"המחשבה הראשונה שעברה לי בראש זה לקפוץ מהחלון, עם ספיר. לא ראיתי את החיים בלעדי שי כמשהו ששווה לעבור, וברור שלא הייתי משאירה אותה לבד בעולם. במציאות שמתי על עצמי את המנשא ואת ספיר, והתכוונתי לצאת לכיוון התאומים. לשמחתי הגיעה עוד שיחה. זה היה הבוס שלי שאמר: 'חכי, אנחנו מגיעים'".
למה לשמחתך?
"כי זה היה יכול להיגמר יותר גרוע. הייתי חדורת מטרה להגיע לשם. ואם המגדלים היו נופלים עלינו? זה לא היה אזור לתינוקת. מכאן והלאה שיכנעו אותי שהכי טוב להישאר בבית ולחכות לו. הם ידעו שהמגדלים קרסו אבל לא אמרו לי, ואני לא הסכמתי שהטלוויזיה תהיה פתוחה. רק למחרת בבוקר ראיתי את זה באינטרנט. היו איתי מור ורז, האחים של שי, וחברים. אני זוכרת שביקשתי מאחד העובדים של שי, שלא הגיע לעבודה באותו היום, שיכתוב לספיר מכתב על שי, והוא צעק עליי: 'אבל הוא חי! למה שאכתוב?'.
"באותם ימים, החיפושים אחרי שי היו משהו להתעסק בו. הלכתי ברחובות, למרכזי נעדרים, חיפשתי, למרות שידעתי שהוא מת. שי היה מהמסתדרים, ואם הוא היה חי הוא היה מתקשר".
מה גילית בדיעבד על נסיבות מותו?
"שי עבד בקנטור פיצג'רלד בקומה 103. המטוס פגע בקומה 94, ומשם ומעלה אף אחד לא ניצל. מה שכן, לא כולם נהרגו במקום. זה היה נושא שהעסיק אותי הרבה שנים, כי שי היה מאוד אמיץ, אבל תמיד הפחיד אותו להיחנק, ובקומות העליונות הייתה שריפה מטורפת. היה לי חשוב לדעת שהוא לא פחד ולא סבל ולא ידע. רציתי לחשוב שהוא נהרג במקום. גיליתי שהוא היה בישיבה בזמן הפיגוע, ושמהחדר הזה אף אחד לא הוציא שיחה החוצה. אולי באמת כולם נהרגו במקום.
"שנתיים אחרי הפיגוע, קיבלתי מכתב מהפתולוג הראשי של ניו-יורק שמצאו את כרטיס העובד של שי. ישבנו בפגישה אני ואבא שלי, והוא שאל אם אני רוצה לראות תמונות של הגופה. אבא שלי אמר: 'תזכרי אותו כמו שהוא היה', וגם הפתולוג הזהיר שאלו לא תמונות קלות לצפייה, והרגשתי שאני לא רוצה. אבל לפני שקמנו והלכנו הוא אמר: 'רגע, כתוב שמצאו עוד משהו', והלך וחזר עם הארנק. אני יודעת שהיו שם תמונות של ספיר ושלי, והן לא היו. היו כל מיני כרטיסים אחרים וכסף. ואני חושבת ששי הוציא אותן, מה שאומר שהוא כן נשאר בחיים אחרי הפיגוע. זו שאלה שתמיד העסיקה אותי ולא תהיה תשובה.
"באותם ימים ראשונים דיברו על עשרות אלפי נספים, הביאו 30 אלף שקי גופות לאזור התאומים, ואני ראיתי איך הוא נעלם לי, ואמרתי שאני לא יכולה שהוא יהיה אחד מ-3,000 הנעדרים. פתחתי קבוצה באתר שהיה אז, תפוז, מתוך מטרה שאנשים שהכירו אותו יכתבו עליו, ויהיו לי זיכרונות לספר לבת שלנו. ואז התחילו להגיע טוקבקים מזעזעים. 'למה מגיע לה שעל המת שלה ידברו', 'מה היא חושבת לעצמה'. אנשים לא הבינו שלא לקחתי לאף אחד את המקום. אלו היו ימי טרום-פייסבוק. מרוב הלם סגרתי את הדף שלי באותו היום. אחר כך הבנתי שביקורות תמיד יהיו, גם לגבי האלמנות. 'כן המשכת הלאה', 'לא המשכת הלאה'.
"עזבתי את ארצות-הברית ב-8 באוקטובר. עד אז לא מצאו אותו, וחשבו שלעולם לא ימצאו. אחרי חודש מצאו את עיקר הגופה, ועוד פעמיים מצאו חלקים. בכל פעם עשינו הלוויה מחדש, כך שחוויתי שלוש הלוויות של שי. הקושי הגדול היה לאבד אותו. מעבר לכך, זו התעסקות בפרוצדורות. ב-2009 רז אחיו נפטר מדום לב. היום מארבעה ילדים נותרו להוריו שתי בנות".
שי וליאת הכירו ביחידת מחשבים שבה שירתו שניהם בצבא, והתחתנו כשהייתה בת 21, אחרי רומן בן שנה וחצי. כשחזרה לארץ כאלמנה צעירה עם תינוקת, היא גרה בבית אמה כשנה.
"אלמנות בגיל צעיר", היא אומרת, "זו חוויה בודדת. את נורא לבד, ולא משנה כמה עוטפים אותך או תומכים בך. פעם אחת, חודש אחרי שהתאלמנתי, הגעתי לשבעה של מישהו שנהרג בטיול ג'יפים. האלמנה הייתה מאוד מבולבלת וגם אני. לא הבנתי אז כלום, רק שזה נכון לחפור למישהי שעברה חוויה דומה. אחר כך, בגלל שהתפרסמתי, הגיעו אליי אלמנות אחרות. עשרות, והייתי מדברת איתן ופתאום שמעתי המון סיפורים.
"הייתה מישהי שהייתה לקראת גירושים, שנאה את בעלה שנאת מוות, ואז הוא מת. היא הייתה מסכנה, כי היה לה משהו לא פתור. היא הייתה מסתכלת עליי ואומרת: 'איזה כיף לך, כי הוא נפרד ממך בנשיקה'. אני חשבתי שאם כבר להישאר עם ילדה, עדיף עם תינוקת, שלא הייתי צריכה להתמודד עם האובדן שלה, שאין לה אבא שהכירה. הכי קשה לאלמנים ולאלמנות עם הילדים הקטנים, בני שלוש, ארבע, חמש. כי אתה צריך להיות פנוי לצורך של הילד להתמודד עם האובדן שלו, כשחלקם לא יזכרו את מי שמת. זה לצאת קירח מכאן ומכאן".
4 צפייה בגלריה
''שמחתי שהיא הייתה תינוקת ולא נאלצתי להתמודד עם האובדן שלה''. עם בתה ספיר ב-2005
(צילום: אביגיל עוזי)
את בן הזוג הראשון שלה אחרי שי ז"ל הכירה בפורום של שכול ואובדן. "הוא התאלמן חודש אחריי, ומשם התחיל הקשר. היו לי המון ייסורי מצפון. לא הייתי צריכה שהסביבה תבקר אותי, עשיתי יופי של עבודה בעצמי. אותו בחור עבר לגור איתי ועם ספיר, ונכנס לבית שהתמונות של שי היו תלויות בו. היינו יחד שלוש שנים ונפרדנו כשספיר הייתה כמעט בת חמש. זה היה מאוד קשה, כי הוא היה מדהים עם ספיר. נתתי לה את הבחירה איך לקרוא לו, והיא קראה לו 'אבא'. אני זו שהפסיקה את הקשר, כי הבנתי שהחיבור נובע מהאובדן ואין התאמה אמיתית".
את בעלה השני, איל בי, הכירה ב-2007 בקבוצת "סינגלס קלאב" באתר תפוז. הוא היה אז גרוש עם תינוקת בת עשרה חודשים, מיקה, היום בת 16. "כל המטרה הייתה לבכות כמה שקשה בשוק הרווקים, ובאמת התבכיינו יחד. תמיד אומרים שאלמנות מחפשות קופי של הבעל המת, אז אני ממש לא. איל כבר לא נכנס לבית שתמונות של שי תלויות בו. בהתחלה הוא לא רצה להתחתן, אבל כשנהיה רציני אמרנו 'נעשה ילד'. בזמן הניסיונות אמרתי לו: 'אז מה עם חתונה?' והוא אמר: 'טוב', וקבענו תאריך באוקטובר 2008. שבוע אחרי גיליתי שאני בהיריון. ספיר, שהייתה אז בת שבע, הייתה בעננים.
"שבוע לפני החתונה, יום לפני ראש השנה, הגענו לסקירה ראשונה, וכבר הייתה לי שמלת כלה שמתאימה להיריון והכול היה מסודר. אמרתי לאיל שזה נורא מוזר, אבל אני מרגישה מועקה, לא מאושרת. ואז נכנסנו לרופא שגילה לנו שזה בן, וכמה שניות אחר כך השתתק והרצין, אמר שמשהו לא נראה לו, וסיים את הבדיקה בשקט מעיק. אחרי שהתלבשתי הסביר שהעובר עדיין חי, אבל הוא לא הולך לשרוד את ההיריון בגלל מום חמור בתעלה העצבית. הוא אמר שאנחנו צריכים הפלה, אבל זה יכול לקחת קצת זמן בגלל החג. התחלתי לבכות. אמרתי לו שאני לא יכולה להתחתן ככה. ובתוך תוכי חשבתי שזו לא פעם ראשונה שמשהו רע קורה לי לפני ראש השנה. הפיגוע היה שבוע לפני ראש השנה ועכשיו זה. ראש השנה זה לא החג שלי. עברנו הפלה בהליך מזורז. היה חג קשה, אבל הרבה לא ידעו בכלל על ההיריון וזה הקל.
"בחתונה היו לנו שני טקסים. בגלל שלא רציתי לשים את המשפחה של שי בסיטואציה שאני עומדת בחופה, התחתנו בבית שלנו ברעננה עם רב ומניין ועם החברים והמשפחות, ואחרי יומיים עשינו את המסיבה, עם טקס לא דתי שניהל אברי גלעד, ושם היו בני המשפחה של שי. היה לי קשה להיפרד מהילד הבכור שלנו, אבל שמחתי להתחתן עם איל. זה היה מורכב.
"ואז אנחנו מנסים שוב. הלכתי לרופא אחר, כי משנה מקום משנה מזל, וזה חזר. הפעם עם בת. בהיריון של ספיר היה לי יומן מפורט שניהלתי, וגם בהיריון של הבן עשיתי אותו דבר. בהיריון השלישי כבר לא. ספיר מאוד רצתה אחות, וכשהיינו לפני ההפלה של הבן אמרתי לה: 'ספיר, אני רוצה לספר לך משהו. התינוק שיש לי בבטן לא בסדר, ולא יהיה איתנו'. ואז היא שאלה 'זה בן או בת?'. אמרתי שזה בן, והיא אמרה 'אוקיי', והמשיכה לשחק. על האחות היא לא ידעה. ואחרי עוד היריון שלא צלח הגיע איתי. בפגם הגנטי הזה, כל פעם את עוברת 16 שבועות של היריון בלי לדעת אם זה יסתיים בלידה. עד היום כשאני הולכת לרופאת נשים אני בלחץ מהאולטרסאונד".
"שבוע לפני החתונה, יום לפני ראש השנה, איל ואני הגענו לסקירה ראשונה. הרופא אמר שהעובר לא ישרוד את ההיריון. בתוך-תוכי חשבתי שהפיגוע היה שבוע לפני ראש השנה, ועכשיו זה. זה לא החג שלי"
ממש כמו שעשתה אחרי מותו של שי, ליאת תיעלה את הרגשות לכתיבה ברשת, והתחילה לנהל פורומים של היריון לאחר אובדן. "ופתאום הבנתי שיש הרבה סוגים של אובדנים. כשהתחלתי, היו ששאלו: 'איך את יכולה, אחרי שאיבדת בעל, להיות שם בשביל מישהי שאיבדה היריון כולה בשבוע 6? איך אפשר להשוות בין האובדנים?'"
ומה ענית?
"שכל אחד והתיק שלו, וכל אובדן הוא בפני עצמו. אי־אפשר להשוות. אצלי, כל אחד מהם - שי או העוברים - היה לאבד את העתיד שלי. בעקבות הליווי הזה של הבנות, עשיתי לימודי דולה. לא עסקתי בזה מעולם, אבל הרעיון היה להבין לעומק את ההיריון והלידה. אחר כך עשיתי תואר שני בעבודה סוציאלית בהתמחות בטראומה, במקביל לתואר שני במינהל עסקים. היום אני עוסקת בתחום המקורי שלמדתי, ביולוגיה. מנהלת מחקרים בחברת תרופות אמריקנית".
איך הקשר שלך עם ספיר?
"בימים הראשונים אחרי הפיגוע התרחקתי ממנה כי הרגשתי כאילו מתִּי עם שי. זה היה קטע קצר של שבועיים, שבסופם היא חלתה ומההלם חזרתי אליה, ומאז הפכתי לאמא הכי צמודה. האם יש לי ייסורי מצפון על איך שגידלתי אותה? בטח. על זה שהייתי יותר מדי. כל האמהות יושבות בגינה, ואני איתה במגלשה. צל של הילדה. לא נתתי לה לחוות טיפת עצמאות. אני לא יודעת אם הייתי כזו קודם, כי האימהות שלי נולדה די קרוב לזמן שהתאלמנתי".
ומה היא חושבת?
"ספיר, שסיימה עכשיו שנה שנייה בפסיכולוגיה, לא מדברת איתי על שי משני טעמים. הראשון - שהיא לא רוצה להעציב אותי או להעמיס עליי, והשני - כי היא מרגישה שהיא איבדה פחות ממני. ובא לי לנער אותה, כי אין תחרות בינינו. שי נולד להיות אבא, חיכה להיות, ורצה הרבה ילדים. הוא התחבר אליה מהשנייה הראשונה, הרבה יותר ממני. אחרי שהוא מת מצאתי במצלמת וידיאו סרטונים של שעות שהוא צילם אותה. ואת זה היא איבדה, ועדיין מרגישה שהיא איבדה פחות ממני. שנים אני מנסה לגרום לה לדבר איתי עליו, בחוסר הצלחה".
הייתה לך משימה לייצר לה דמות אב דרך זיכרונות וסיפורים. הצלחת?
"הצלחתי בלאסוף את המידע. יש לי את הברכות של האורחים מהחתונה שלנו, ועוד ארגז ענק עם כל הדברים שקשורים לשי: הפיג'מה שלו מהלילה האחרון, המעיל הצבאי והז'קט מהחתונה, כמה חולצות וטבעת הנישואים שלו שנמצאה ושמורה יחד עם שלי. בחודש הראשון לאסון, כשעוד הייתי בניו-יורק, עשיתי סרט על שי בשביל ספיר, והקרנתי לה אותו לראשונה לפני שנה, ביום ההולדת שלו. זו הייתה חוויה מטלטלת. יש שם קטעי וידיאו ביתי של שי, ופתאום היא אמרה: 'רגע, זה אבא דיבר', וקלטתי שהרגע היא שמעה בפעם הראשונה את הקול של אביה".
מה חשבת על עצמך בסרט?
"ראיתי בליאת של אז הרבה תמימות. אין ספק שהיום אני גרסה צינית של מי שהייתי. הספר שלי נכתב בין השאר כי היו סיפורים שאף פעם לא סיפרתי לאף אחד, ואמרתי: 'יום אחד אני אמות וזה ייעלם'. אני רוצה שהילדים שלי יידעו, אבל אני גם לא רוצה להעמיס עליהם. אז כתבתי משהו שתהיה להם גישה אליו כל הזמן והם יגידו מתי הם רוצים לצרוך אותו".
מה איתי חושב על המשפחה המורכבת שלו?
"בשבילו שי זה אבא של ספיר. פעם אחת, כשהוא היה מאוד קטן, הוא שאל אותי: 'נכון שאם שי לא היה מת, אז הוא היה אבא שלי?' עניתי שלא, שזה לא עובד ככה ביולוגית".
ארבע שנים אחרי הפיגוע החליטה ממשלת ארצות-הברית לתת גרין קארד לכל משפחות הרוגי אסון התאומים. לוינהר בי ויתרה.
"אמרתי: התחתנתי עם גרוש, ולא התכוונתי לגור שם. אבל בשנת 2014 במהלך צוק איתן היו אזעקות בכפר-סבא, ואני מאוד חרדתית. ואז, כשנגמרה המלחמה ונשארתי עם המועקה והלחץ וכל דבר הקפיץ אותי, פתאום הגיעה הצעה מהעבודה של איל לרילוקיישן והסכמנו. כך שבסוף כן קיבלנו גרין קארד, בזכות איל. אני מאוד אוהבת את ישראל, אבל מפחיד לי פה. ג'רזי זו עיירה, לא בדיוק מנהטן, הרבה ירוק והמון המון שקט".
קיבלתם הטבות כנפגעי אחד האסונות הגדולים בהיסטוריה של ארה"ב?
"חשבתי שנקבל הנחה לקולג' בשביל ספיר, אבל בארה"ב אין דבר כזה. בארץ יש חיבור למוות והאדרת המוות, פה לא. כל שנה ב־11/9 אני אומרת בבית הספר: 'אם אתם מדברים על זה, תדעו שיש לכם בכיתה ילדה שאיבדה את אבא שלה במתקפה, וגם איתי, אמא שלו אלמנה מאותו פיגוע'. אבל זה לא רלוונטי, כי לא מדברים על זה בבתי הספר. כן נתנו מעמד שונה לכבאים שנכנסו לבניין, ולגמרי בצדק. שי נהרג כי הוא הלך לעבודה. הם ממש נכנסו לתופת כדי להציל אנשים".
את משתתפת בטקסי הזיכרון?
"אני לא אדם של טקסים, של בתי קברות. אני לוקחת את המת שלי וסוחבת אותו איתי לכל מקום. כשגרתי בארץ לא הגעתי לטקסים בחו"ל, חוץ מב-2006, שבאתי והקראתי קבוצת שמות. הייתי הולכת גם לטקסים של קנטור פיצג'רלד, שנהרגו להם מעל 600 איש, והם עושים טקסים משל עצמם. כשגרתי בארץ הייתי הולכת קבר. בשגרה של 11/9 אני קמה מדוכאת, הולכת לקבר, לאנדרטה או לבריכות, תלוי איפה אני נמצאת בעולם, אבל אז מרימה את עצמי והולכת לאפות עוגה, כי ב-12 בספטמבר יש לאיל יום הולדת".
הרבה אמריקנים כועסים על ביידן שנפגש עם הסעודים, כאילו זה נמחק קצת. גם את?
"אני לא מתעסקת במה שקרה אחרי. קיבלתי ספר של חקירות אף-בי-איי, וזה הלך לפח כמו שהגיע. שי מת, וגם אם אני אדע בדיוק מה היה שם, זה לא ישנה את מה שעברתי. כשתפסו את בן לאדן הייתי אדישה. איך זה עוזר לי? ההפך מאהבה זו לא נקמה, אלא אדישות. אני לא מתעסקת בלשנוא או בלנקום".
יוצא לך לעבור ליד הדירה שלך ושל שי?
"כשאנחנו הולכים לאכול גלידה בסביבה, אני תמיד אומרת: 'הנה הבית שגרתי בו'".
