זה קרה באפריל 1956: רועי רוטברג, רכז הביטחון של קיבוץ נחל עוז שעל גבול הרצועה, נרצח ביריות בידי הפדאיון – כנופיות טרור שחדרו לשטח ישראל וביצעו פעולות טרור. בטרם נרצח התריע שוב ושוב על הסבל שנגרם לתושבים. עכשיו, עשרות שנים לאחר מותו, התגלה בארכיון הקיבוץ מסמך נדיר שבו הוא ביקש מצה"ל אישור לביצוע פעולת תגמול אישי - אבל נדחה על הסף.
רוטברג היה ממקימי נחל עוז, קיבוץ שמראשית ימיו סבל מהתנכלויות בלתי פוסקות. בנוסף לעבודתו כחקלאי היה רכז הביטחון בקיבוץ וניהל מלחמה יומיומית מול הכנופיות שלא רק רצחו אלא גם חיבלו ברכוש ובשדות חקלאיים וגנבו ציוד, תבואה, ירקות ופירות.
"חיינו כמו במערב הפרוע. הפדאיונים פלשו לשטחים שלנו, גנבו, הרסו וירו. זה העסיק אותנו כל היממה", סיפר אתמול (חמישי) ל-ynet ול"ידיעות אחרונות" יענקל'ה כהן (88), חבר נחל עוז שהיה בגרעין ההתיישבות עם רוטברג. "באותה תקופה חלוצי הנגב נדרשו להגן על עצמם, עם קצת עזרה צבאית, ולעיתים נדרשנו לקבל החלטות בזמן אמת כי אנחנו הבנו מה קורה בשטח".
שנתיים לפני שנרצח גיבש רוטברג תוכנית נקמה פרטית תחת השם "קצירת תגמול": לא לרצוח או לפגוע בנפש, אלא חדירה לרצועה וגניבת בצל משדה שגודלו 40 דונם. הוא פנה למפקד צה"ל באזור גם כדי לקבל ממנו אישור, וגם כדי לקבל סיוע של לוחמים ששירתו בגזרה.
"היות ולא הצלחנו עד עתה להשתלט בצורה יעילה על הסתננות הקוצרים הערבים לשטחים שלנו, חשבנו על ביצוע קצירת תגמול מתוכננת ומאורגנת", כתב רוטברג בבקשתו לצה"ל ואף ציין את הנ.צ שבו שוכן שדה הבצל: 1005009840. "הדבר מועבר לאישורך ואבקש לענות לי בהקדם ככל האפשרי".
לאכזבת רוטברג, תשובת הקצין הממונה הייתה קצרה, חד-משמעית ונכתבה בגדול בעט אדום: "בהחלט לא!".
כשנתיים לאחר מכן, ב-29 באפריל 1956, יצא רוטברג רכוב על סוס לשדות לאחר שקיבל דיווח על פיגוע טרור נוסף. בדרכו נרצח ביריות על ידי הפדאיון. הוא היה בן 21 במותו והשאיר אישה וילד. גופתו נחטפה והוחזרה. הרמטכ"ל דאז משה דיין נשא בהלווייתו הספד בלתי נשכח, שנכנס לדפי ההיסטוריה של ישראל.
בנאום אמר דיין בין היתר: "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו...
"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".
ב-29 באוקטובר 1956, חצי שנה בדיוק לאחר רצח רוטברג, יצא צה"ל למלחמת סיני. ואחר כך עוד מלחמה, ועוד ועוד - והטרור משטח הרצועה נמשך עד עצם היום הזה. בשנה האחרונה ידעו תושבי הדרום שקט יחסי, אבל ב-20 השנים שקדמו לה סבלו מאינספור מתקפות טילים.
"ביד אחת מחרשה וביד השנייה חרב"
המסמך ההיסטורי מוצג במרכז המבקרים "עוז בנגב" בנחל עוז. בנימין טרופר, מדריך טיולים מבית ספר שדה כפר עציון, אמר: "יש הרבה תיעוד ומסמכים מהתקופה הראשונה של ההיאחזות ובזמן של פעולות התגמול.
"אלה מלמדים אותנו היטב שלשבת על גבול עזה זה לא לשבת בשקט אבל גם שלשבת כאן זו שליחות. המסמך משקף את האומץ והתעוזה של החקלאים אז שביד אחת החזיקו מחרשה וביד השנייה חרב כדי להגן בשתיהן יחד על מדינת ישראל".
