כמו החטופות והחטופים בעזה כלואה מדינת ישראל כולה באפלה, ובלי שנחזיר את כולם לא נוכל לצאת מחושך לאור. צריך לעשות זאת עכשיו כי כל יום, כל שעה וכל דקה של עיכוב הם קריטיים. לא רק בגלל מציאות החיים בשבי חמאס, ולא רק כי המחבלים מתאכזרים אליהם או כי הם אחים, הורים וילדים של כולנו, אלא משום שכדי לנצח את המלחמה הזו, עלינו לזכור מי אנחנו ומה מנחה אותנו. הכוח הצבאי האדיר המופעל בעזה, גבורת החיילים, איתנות העורף, התגייסות החברה האזרחית, הסולידריות בציבור והתמיכה של ארה"ב – הכול חשוב והכול משמעותי, אבל בלי החזרת החטופים לא נמצא את הדרך למנף את כל אלה כדי להגיע לתקומה של ממש.
חיסול החמאס - חשוב ככל שיהיה - הוא משימה, ולכן יש גמישות מסוימת במועד השגתה. מנגד, החזרת החטופים היא ערך וככזה היא מגדירה באופן עמוק ומהותי את זכות הקיום שלנו. אין לנו תוחלת אם לא נצליח לשמור על הערך הנשגב של קדושת החיים. ערך הקיום של מצוות פדיון שבויים לא יסולא בפז, ובלעדיו אבדה לנו הדרך. שחרור "כולם תמורת כולם" הוא העיקרון שצריך להנחות את צעדינו, וחשוב לפרק את הטיעונים העולים נגדו.
ראשית, המתנגדים לעסקה כזאת טוענים שאין להקדים את המאוחר. אלא שבינתיים הזמן של החטופים אוזל, ובסבירות גבוהה בסופו של דבר ממילא "כולם תמורת כולם" תהיה הנוסחה שאליה נגיע. לכן אין היגיון לדחות את הקץ ולו רק משום שזו תהיה ראשית צמיחת גאולתנו.
לאחר מכן עולה הטיעון הטקטי האומר שבמו"מ אסור לגלות את כל הקלפים. אומרים המתנגדים: אם נחשוף כבר עתה שאנחנו נאותים לשחרר את האסירים הביטחוניים בתמורה לשחרור החטופים, נצטרך חלילה להיעתר לדרישות נוספות שיעלו. אלא שדרישות חמאס ידועות לכול. הדחיפות בשחרור גבוהה לא רק מהפן הבריאותי והנפשי של החטופים, אלא כדי שנוכל לחזור לעצמנו כציבור וכמדינה. גם אם התשלום גבוה ביותר, אנחנו נצא מורווחים.
נעם דןמתוך האלבום הפרטישלישית, הטיעון האסטרטגי גורס שמעבר לשאלות מוסריות הנוגעות למחבלים עם דם על הידיים, עצם שחרורם מסכן את מדינת ישראל. הסכנה, הם מדגישים, נובעת גם משחרור לחופשי של מרצחים וגם בשל ההנחה שעיני אויבינו נשואות אל ההכרעות שלנו, והיענות לדרישת חמאס תגביר את המוטיבציה לאירועי טרור דומים בעתיד. ואכן, כשמשתחררים מחבלים הסיכון עולה, ו-6,000 אסירים הוא מספר מאיים. אבל הנתונים מורים על כך שמתוכם מדובר על 559 עם דם על הידיים. בנוסף, בָּרִי וְשֶׁמָּא: בגמרא מופיע דיון ממוני סביב שאלת הוודאות לעומת הספק. בהשאלה, גם כאן, טענת הספק שאומרת "מה יהיה אם וכאשר האסירים ישובו לפגוע בנו", נדחית אל מול טענת הוודאות: ברגעים אלה ממש חיי החטופים בסכנה ברורה ומיידית.
יש להביא בחשבון את מי שכרגע מצויים בתופת ולהגן עליהם בנחישות. למדינת ישראל עומדים הכלים לנצח את חמאס גם בעתיד. לא אי-יכולתנו לשלוט בו היא שאפשרה לו לגדול. ברצוננו גדל וברצוננו יגווע. ולגבי החשש להגברת המוטיבציה הגבוהה ממילא של אויבינו, חולשתנו לא התגלמה במידת האנושיות, המוסריות ואהבת האדם, אלא בזחיחות שעיוורה את עינינו. שם טמונה הסכנה האמיתית.
פרופ' אודי זומריעל צורולבסוף, יש את ההווה, שבו צה"ל מצוי עמוק בפעילות מבצעית, ולכן, לכאורה, לא ניתן לשנות כיוון. אבל זו טעות שנובעת מתחושה שהמציאות מקובעת. הפרספקטיבה של החודשיים האחרונים מלמדת בדיוק את ההיפך. בערב שמחת תורה לא חלמנו שנתעורר לשבת הארורה. בימים הראשונים אחרי הטבח והחטיפות, התחושה הייתה שהכאוס בלתי הפיך. אחר כך עלו שאלות לגבי ההיתכנות של תמרון קרקעי, וכשזה יצא לדרך - עלו תהיות לגבי הסיכויים לעסקת שבויים. גם עכשיו חוזרים בכירי הביטחון ומבהירים שיש ביכולתנו לעצור את הלחימה ומחובתנו להפסיק אותה. לשוב ללחימה נוכל תמיד. לא כך לגבי הצלת החיים. ואם יאבדו החיים, תאבד דרכנו.
אסור לתת לעריצות ההווה להשתלט על הלך הרוח ועל קבלת ההחלטות. מדינת ישראל חזקה היא כזו שמעצבת את המציאות; כזו היודעת שמבלי להציג, ביוזמתה, מתווה ראוי להחזרת החטופים כולם, גם במחיר כבד, אין לה מחר. כדי שהמחר הזה יגיע, חייבים עסקה. מוטב עכשיו.
- נעם דן היא קרובת משפחתו של עופר קלדרון החטוף בעזה, ושל סהר וארז קלדרון ששוחררו מהשבי ב-27 בנובמבר. אודי זומר הוא פרופ' למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
