בנימין נתניהו כבר איבד את זה. הוא לא יודע זאת עדיין אבל הסביבה כן וכמובן גם כולנו, אלה שהפגינו ואלה שלא. גילוי נאות וכו'. וזאת בשורה קשה עבורו ולכולנו. אכן, הוא ראש ממשלה נבחר ולגיטימי אבל מותר וצריך לחלוק על התנהגותו והחלטותיו, הבולטת בהן בשבוע האחרון: פיטורי-לא-פיטורי שר הביטחון באבחה מבלי להבין את המשמעויות הציבוריות, הביטחוניות והלאומיות.
נתניהו הוא האמריקנולוג שלנו. תמיד דיברנו בהערכה על היכרותו העמוקה, קשריו, הבנתו וכמובן יכולתו לנווט את עניני ישראל מול ארה"ב. איך קרה שהכל התנדף בבת אחת? איך קרה שהבאדי שלו, ג'ו ביידן, נוזף בו בפומבי ומנפנף מרחוק בהזמנה לבית לבן שהפכה לנייר לקמוס של היחסים? אין הזמנה, יש עונש.
בתחילת השבוע שעבר טלפן ביידן לנתניהו. נשיא ארה"ב לא מתקשר סתם ביום ראשון אחר הצהריים כדי לדרוש בשלומו של בן שיחו. יש לו סיבה לדאגה. לא רק התפרים של החברה הישראלית נפרמים, אלא גם אלה של "הקשר הבל ינותק" ו"היחסים המיוחדים" בין ישראל לארה"ב. זאת הייתה שיחת כרטיס צהוב ראשון. ביום שלישי השבוע הוצא צהוב שני.
לא מן הנמנע שבתקופה האחרונה הונחו על שולחנו של ביידן שני סקרים. הראשון, סקר גאלופ מהימים האחרונים שלפיו, לראשונה, נוטים מצביעי המפלגה הדמוקרטית לצדד בפלסטינים. 49% מהנשאלים - עלייה של 11% אחוז, הרבה מעבר לטעות דגימה. השני הוא של ה"אקונומיסט" ו-YouGov, שהעלה שניכרת דעיכה במעמדו האישי של נתניהו בדעת הקהל האמריקנית. מבין בוחרי המפלגה הדמוקרטית, 42% סולדים ממנו בצורה זו או אחרת. מהם 23% מחזיקים בדעות "מאוד לא אוהדות". אצל הרפובליקנים מצבו עדיין איתן יחסית: 52% אוהדים, 16% סולדים. כך או אחרת, אלה נתונים גרועים. בקונגרס המצב לא הרבה יותר טוב. ישראל והממשל הדמוקרטי בארה"ב מהווים עתה שני קווים מקבילים שלא ייפגשו - אצלם הוא נמתח שמאלה ואצלנו ימינה. אפילו איינשטיין לא ימצא לזה פתרון.
ביידן הוא המוהיקני האחרון בממשל ובמפלגה הדמוקרטית. תודה לאל שהוא עוד שם. הנשיא מוטרד ובצדק ממהלכי החקיקה הפרועים ומהתמונות ברחובות ישראל. בכירי הממשל שביקרו כאן, השגריר שלו, כולם מבינים שישראל שלאחר המהלכים האלה לא תהיה שוב אותה ישראל, וארה"ב ועימה מדינות דמוקרטיות לא תוכלנה לתמוך בגרסה החדשה. על רקע ניפוץ הערכים המשותפים, כיצד יצדיק ביידן תמיכה צבאית בישראל בהיקף של 3.5 מיליארד דולר בשנה? איך יפעיל את הווטו באו"ם? הגיבוי הכלכלי בכל עת, על מה הוא יתלה זאת?
הפוגרום בחווארה בחודש שעבר
ביידן מסביר באנגלית שקטה, בקול נעים, כדבר חבר עם חבר, ששינויים עושים בהסכמה, לאט, מתוך תמיכה רחבה, והמהפכה המשטרית לא עומדת במבחנים האלה. ייתכן שהוא העלה בשיחתם גם את הכשרת המאחזים, את פיאסקו ה"למחוק את חווארה", את מעיכת הרשות הפלסטינית, את החשש מהרמדאן. צריך לזכור: ארה"ב שותפה לכל ההסכמים המדיניים באזור, ממצרים ועד איחוד האמירויות, והיא תומכת בזכותם של הפלסטינים למדינה. לפעמים אפילו היא שמה לנו גבול.
בעבר הייתה הקהילה היהודית בארה"ב המשענת הנאמנה ביותר של ישראל, המנוף הבלתי נלאה שמניע בהצלחה מהלכים בתוככי הממשל ובתי הנבחרים, שמגייס תמיד את הרוב הדרוש והתמיכה ב"בת הברית היחידה שלנו במזרח התיכון". הפעם, ולשם שינוי בגלוי, במכתבים, במשלחות לארץ, בהפגנות ובשיח פתוח, היא יוצאת נגד מהלכי החקיקה והרוח הדתית-לאומית-לאומנית שנושבת במפרשי הממשלה החדשה. ביידן יודע שהפעם הקהילה היהודית לא דופקת על דלתו. להיפך: היא מצפה שהוא יוציא את הערמונים מן האש עבורה.
ד"ר נחמן שיצילום: ג'ורג' גינסברגנתניהו שמע, האזין, אבל התמיד בדרכו. אחרי השיחה המשיכה הקואליציה בחקיקה ושבוע לאחר מכן הגיעה גם הודעת ההדחה של שר הביטחון גלנט, שבתקופת כהונתו הקצרה הצליח להצטייר בעיני האמריקנים כציר שפוי וכשותף אמין. עצירת המהפכה המשפטית לבדה, הבינו שם, כבר לא מספיקה. ארה"ב חוששת ובצדק שהחקיקה משקפת שינויים מהותיים שחלים בישראל, בממשלה, בחברה, בכלכלה ובצבא. הם חרדים במיוחד למתרחש בצה"ל, שותף בכיר לפעילויות שלהם ולתוכניות המבצעיות שלהם באזור. עכשיו שלף ביידן את הכרטיס הצהוב השני. אדום.
בשיחה בין השניים העלה ביידן הצעה, מעליבה כשלעצמה, "לסייע" לישראל ברפורמות המשפטיות. ישראל מעולם לא נזקקה להדרכה אמריקנית כיצד לנהל את הדמוקרטיה שלה. עזרה צבאית – כן, שהרי החלש לא שורד במזרח התיכון. אבל כשארה"ב מציעה לנו קב הליכה, היא אומרת לנו: אתם צולעים, חברים יקרים, אולי נעזור לכם לקום וללכת?
- ד"ר נחמן שי היה שר התפוצות בממשלת ישראל ה-36
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 07:14, 30.03.23
