9 בינואר 1968. הצוללת דקר עוזבת את נמל פורטסמות' בדרכה לחיפה. שנתיים של אימונים ושירות באנגליה ודן מנור בדרך לפגוש את אשתו ושני בניו, אחד מהם ארנון שזה עתה נולד והוא לא זכה להיות בלידתו.
25 בינואר 1968. נורית מנור יושבת בביתה בקרית ים בבוקר שבת עם שני ילדיה הקטנים אלדר וארנון כשהודעה חדה ברדיו מפלחת את הלב: "הקשר עם הצוללת דקר נותק". בעומק ליבה היא כבר יודעת שהחיים שלה ושל בניה השתנו לנצח - וארנון לא יזכה להכיר את אביו לעולם.
הפלגת הדקר מבריטניה, החיפושים אחריה והשרידים שאותרו
(צילום: דובר צה"ל)
באותו זמן, אבא שלי, משה מבטח, שוכב בבית החולים רמב"ם עם ריאה מפוצצת מאימוני צלילה ושומע את ההודעה. הדמעות לא מפסיקות לזלוג ושוברות ארשת קשוחה. "אני שלחתי אותם למות", הוא יספר לי שנים אחר כך רכון מעל מפות ימיות מנסה בעקשנות למצוא את הנקודה בה טבעה הצוללת. הוא יספר על חניכים שהכשיר לבחינות בקורס צוללן ונשלחו ל"דקר", חברים שהיו על הסיפון ולא שבו, וגם על הפעם ההיא בפורטסמות' שנשלח כקצין מכונות בהוראת מפקדו לבדוק "איזה דגם של צוללת שרוצים לקנות" ולא הצליח לעצור את הרכישה.
ספטמבר 2020. במגזין "לאשה" מתפרסמת כתבה אודות היוצרת והסופרת נורית מנור ("אפרודיטה בחוף מציצים"). היא גם אלמנת הדקר. אבא מבקש שאעזור לו ליצור איתה קשר. הוא רוצה לספר, לדבר. אני מצליחה. אבא ונורית משוחחים וקשר אמיץ נרקם ביניהם.
נורית מבקשת לדבר גם איתי. חשוב לה שאשוחח עם בנה ארנון מנור, יוצר ובמאי סרטים בלוס אנג'לס, חבר האקדמיה לאוסקר. יש לה תחושה שבגלל תחומי העיסוק תהיה לנו שפה משותפת. אני פונה, בחשש. אבל שיחה מתגלגלת לעוד שיחה, נפשות נפתחות וקשר חזק נרקם בינינו. אני מבקשת שיביא את סיפורו. "חשוב לזכור" אני אומרת לו, נושאת גם משימה לא מדוברת שהרגשתי שאבי הפקיד אי שם בידי - לספר את הסיפור של "הדקר", של מי שנשאר בקרקעית הים. מסעות חיים מצטלבים.
"לא הבנתי למה אי אפשר למצוא צוללת, למה אי אפשר למצוא את אבא שלי"
"אני אדם של מסע, לא בהכרח אדם של יעד. זה לא שאין לי יעד שאני רוצה להגיע אליו אבל אני חושב שאני יותר מתעניין במסע אל היעד, והמסע הזה הוא לא בקו ישר, יש הרבה מהמורות בדרך, לפעמים חוסר ודאות, ואני תמיד אקח את הדרך שהכי פחות טיילו בה", מספר לי ארנון על עצמו בריאיון מלוס אנג'לס.
את המסע בעקבות אביו, שנעלם עם טביעת "הדקר" ועם לידתו, החל מהיום שהוא זוכר את עצמו. "תמיד חייתי עם הבנה שאני לא יודע איפה אבא שלי, זה אלמנט חזק בקיום שלי. אני זוכר שאפילו לא הבנתי למה אי אפשר למצוא משהו כמו צוללת, לא הייתה לי הבנה של כמה גדול הים והאוקיינוס. כילד זה נראה לי קל כמו למצוא דברים באמבטיה. אני חושב שלקונספט של חיפוש - היה חלק גדול מאוד בחקר העצמי שלי: למה אי אפשר למצוא את אבא שלי, למה אי אפשר למצוא את הצוללת, למה זו כזו תעלומה של שנים?".
7 צפייה בגלריה
שרידי הצוללת דקר שאותרו. "לא הבנתי למה אי אפשר למצוא משהו כמו צוללת"
(צילום: דובר צה"ל)
דן מנור היה בן למשפחת עולים מרומניה שעלתה לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה והתיישבה ביפו של שנות ה-50-60. כשהגיע זמנו להתגייס הוא בחר להתנדב לשייטת הצוללות. "זו בחירה מאוד ספציפית מכל הדברים שאתה יכול לעשות בצבא, זה לא משהו שכל אחד יכול לעשות", אומר ארנון כשהוא מנסה לדמיין את חייו של אביו כמעין תסריט של סרט בשלוש מערכות: העלייה לישראל והתקווה, סיפור האהבה והטרגדיה. "ממה ששמעתי עליו הוא רצה להיות תמיד אדם טוב יותר, חייל טוב יותר, להיות טוב יותר במה שהוא עושה. הוא אהב את הצוללות. ואז הוא קיבל את המשימה של לנסוע לאנגליה להביא צוללת חדשה. לקחת את אשתו החדשה הצעירה ולעבור לאנגליה של שנות ה-60 עם הביטלס, אני בטוח שזה היה מקום מדהים להיות בו אז, עם המון ציפיות לחיים ולעתיד".
"אמא ידעה מהרגע הראשון שזה נגמר – אבא לא יחזור"
"ואז מגיעה המערכה השלישית בסיפור – הטרגדיה, שהוא לא הצליח לחזור הביתה. כשאני חושב על זה כסיפור בגרסת הסרט שלו, אני חושב עליו ברגעים האחרונים שלו בצוללת. הרגע הזה של הסוף היה כנראה מאוד מהיר, אני כמעט מדמיין שהזמן עמד מלכת ויש לו שתי מחשבות: האחת – לבצע את התפקיד שלו, לעשות מה שצריך לעשות כדי להציל את הצוללת, ובאותו זמן – לחשוב על המשפחה שלו, כנראה לדעת שזה לא ייגמר טוב ואיך להתמודד עם הידיעה הזאת שהחיים שלך כמו שאתה מכיר אותם עומדים להיגמר".
אתה מקווה שהוא חשב עלייך ברגעים האלה?
"אני רוצה להאמין שכן. הוא מעולם לא פגש אותי. כשאמא שלי הייתה בהריון איתי והאח הגדול שלי אלדר היה בן שנה, היא טסה חזרה לישראל מאנגליה באוקטובר כדי ללדת אותי. אני נולדתי בנובמבר 1967. הצוללת הייתה אמורה לחזור בינואר, והם החליטו שמוטב שהיא תהיה עם המשפחה שלה ותלד אותי בישראל, כי הם עשו תמרונים עם הצוללת ויצאו הרבה לים, כך שבכל מקרה הוא לא היה הרבה בבית. אז אנחנו מעולם לא נפגשנו".
מתי בעצם הבנת שאין לך אבא?
"ידעתי שאבא לא יחזור בשלב מאוד מוקדם, מהשלב שבו אני יכול לזכור. זה לא משהו שאמא שלי הסתירה מאיתנו. אמא תמיד אמרה שהיא ידעה מהרגע הראשון ששמעה את החדשות, כשעוד היו חיפושים – שזה נגמר, שאבא שלי לא יחזור ושהחיים שלנו כילדים השתנו והיא הייתה צריכה להתמודד עם זה. אז ידעתי את זה מההתחלה, אבל בגלל שהוא היה נעדר, בגלל שלא היה שום דבר קונקרטי אני לא חושב שממש הבנתי את זה, לא יכולתי אפילו להסביר את זה. אני זוכר שכילד הייתי נבוך לספר את הסיפור לחברים שלי כי לילדים אחרים היה אבא, ואני הייתי צריך להסביר סיפור מסובך שאבא לא בסביבה, הוא לא באמת מת, אבל אולי הוא מת".
7 צפייה בגלריה
האם נורית והילדים ארנון ואלדר. "ידעתי שהוא לעולם לא יחזור, אבל תמיד הייתה תקווה"
(באדיבות המשפחה)
קיווית שהוא יחזור כמו שילד חולם שאבא ייכנס בדלת ויחזור יום אחד?
"ידעתי שאין סיכוי אבל תמיד הייתה תקווה, תקווה לא אמיתית. מאוד קשה להסביר את זה – ידעתי שהוא לעולם לא יחזור, אבל כיוון
שלא הייתה ודאות, אפילו אם זה 99.99999% באינסוף, עדיין יש 0.000001% שכן, אז אני חושב שזה נורמלי לבנאדם לחשוב: אולי? אבל ידעתי שאין בזה היגיון. גם בשנות ה-70 בהן גדלתי היו תמיד שמועות לגבי מה שקרה להם: אמרו שהרוסים לקחו אותם לגולאג ושהם יחזרו יום אחד, והקיצון היה שאפילו אמרו שהם נלקחו למאדים".
אני חיה עם אח אוטיסט והרבה פעמים שואלים אותי: איך זה לחיות עם אח אוטיסט? בשבילי זה הטבע, נולדתי לתוך זה. תהיתי – האם אתה, לפני שילדים אחרים שאלו אותך וזה עלה כנושא חברתי – הרגשת חוסר באבא, או שזה היה משהו שנולדת לתוכו ולא יכולת לדמיין אותו אחרת?
"אני לא חושב שמעולם הרגשתי חוסר של אב, עד לשלב מאוחר מאוד בחיים שלי. נולדתי לסיטואציה הזאת, לא הכרתי שום דבר אחר ואמא שלי פשוט לא נתנה לנו להרגיש חיים של חוסר. לא ידעתי איך זה כשיש אבא, אז בשבילי זה מצב טבעי, זה לא טבעי, אבל זה טבעי. אז אני לא יודע איך זה להיות בצד האחר של זה, כמו שאת אומרת על אחיך. אני לא יודע איך זה לגדול עם אבא בהקשר הזה. רק בגיל מאוחר יותר הבנתי מה זה באמת אובדן".
בגיל 20, בעודו משרת בחיל הים, מספר ארנון כי לראשונה הרגיש באמת את הכאב על האובדן של אביו. "אחד מחברי הטובים בתיכון אידור נהרג בליל הגלשונים. מישהו שבאמת היה יקר לי והייתה לי היסטוריה משותפת איתו מת. בעצם המרתי את הכאב שהרגשתי על אידור לאבא שלי ובפעם הראשונה הבנתי: ככה מרגיש, אבל ואני לראשונה מתאבל על אבא".
בעצם היום אתה יותר מבוגר מאבא כשהוא מת. איך זה מרגיש לעבור את אבא בגיל?
"אני אפילו כפול מהגיל שבו היה אבא שלי כשהוא מת. אם אני מסתכל בתמונות הוא עדיין איש צעיר אבל אני עדיין רואה בו דמות אב, זה מאוד מוזר. אני לא מכיר אותו, מעולם לא פגשתי אותו, אני לא יודע איך הוא הריח, איך הוא דיבר, מה הייתה הטונציה של הקול שלו, מצבי הרוח, מה שנשאר לי זה רק תמונות וסיפורי גבורה, שפחות מביאים את המורכבות של האדם. אני עדיין רואה בו דמות אב – אבל אני לא יודע מה זה אומר".
איך הרגשת כשמצאו את הדקר?
"כשמצאו את הצוללת זה לא נראה אמיתי בהתחלה. זה מעניין שהדבר הראשון שעולה לי לראש זו כמעט תחושה של אכזבה. הידיעה שהיא נמצאה מובילה לזה שיש סיום אחר לסיפור, אני לא יכול להמשיך לספר את הסיפור באותו נרטיב שחייתי איתו. זה הרגיש כמו פרק חדש שנפתח ולאן הוא יוביל לא ידעתי באותו הזמן. אבל אני זוכר שתי מחשבות: אחת – זה מרגש שהיא נמצאה והשניה – זה מאכזב כי זה אומר שמסע החיפוש נגמר, יש סוף לשביב התקווה שהיה איתי כמעט 30 שנה".
לסיפור של ארנון אין באמת סוף. אפילו עם מציאתה של הצוללת וסופה של המערכה בתסריט הזה, ארנון, כאיש שמגדיר את עצמו כ"מחפש" - מרגיש שהמסע שלו נמשך. זה מסע של חיפוש אחרי זהות ומשמעות בתוך מציאות מעורבבת של אובדן, זיכרון והשלמה. הוא מעיד על עצמו שכיוצר סרטים, אלו התמות שהוא ממשיך להתעסק בהן ביצירתו - ואולי יום אחד כלידה חדשה, מערכה נוספת תכתב.
