השנה ימלאו 40 שנה ליציאת מצרים הפרטית שלי ושל קהילתי.
40 שנה הלכו בני ישראל במדבר כדי לממש את כמיהתם לשוב לחיק אהבתם ההיסטורית - כפי שאני, משפחתי וקהילתי עשינו. 40 שנה שאנחנו, בוגרי "מבצע משה", ממשיכים לצעוד אל ליבה של החברה הישראלית. במהות, המסע שלנו והמסע של בני ישראל של אז די דומים, בהפרש של 2,000 שנה: במרכזם הכמיהה הבלתי נדלית לחדש ימנו כקדם והרצון לבנות ולהיבנות בארץ חדשה.
ישראל תציין בקרוב 40 שנה למבצע הירואי ההוא, שבו נסעו אחים כסוכני מוסד לאסוף אחים שחורים במדבריות של סודן, במרחק של אלפי קילומטרים. אחים אדוקים באמונתם היהודית צעדו עוד מסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת יחפי רגליים, צמאי מים ורעבים לפת לחם במדבריות הלוהטות של סודן, על מנת לממש את כמיהתם להגיע לירוסלם.
מאז המבצע ההוא זרמו מים רבים בחיינו ובחייה של האומה. רק עכשיו, לאחר ארבעה עשורים, סודות המסע הפרטי שלנו מתחילים לצאת לאור. ארבעה עשורים היינו עסוקים בהיטמעות, כדי להרגיש חלק מהחוויה המתחדשת של עם ששב הביתה לאחר גלות ארוכה, כפי שנאמר בספר ישעיהו: "ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ".
ארבעה עשורים שתקנו. ארבעה עשורים כמעט שלא דיברנו על החוויה של המסע במדבריות סודן. לא דיברנו על מתינו שנטמנו בחלקות לא קיימות על אדמה בוערת. לא דיברנו על אלה שהלכו לקושש אוכל במחנות ההמתנה הנוראיים ולא שבו לחיק משפחתם. לא דיברנו על הצלקות העמוקות שהותירה בנו סודן. לא דיברנו על חילול גופן של בנותינו. לא עמד לנו הכוח, וגם לכם כקולטים לא היה את הסבלנות לשמוע אותנו. אבל בתקופה האחרונה אני חש שמשהו בקרב הקהילה התעורר. העבר חשוב לא פחות מההווה. אני שומע ורואה ילדים שנולדו בישראל להורים בוגרי המסע ההוא לוגמים בצמאה בסיפור יציאת מצרים של הוריהם.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים". אנחנו עדות חיה לקיומו של פסוק זה. אנחנו קיימנו את המצווה וחשנו את הקשיים הנוראיים שחוו אחינו בני ישראל במהלך נדודיהם במדבר
נאמר כבר במקורות: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים". אנחנו עדות חיה לקיומו של פסוק זה. אנחנו קיימנו את המצווה וחשנו את הקשיים הנוראיים שחוו אחינו בני ישראל במהלך נדודיהם במדבר.
בפרספקטיבה של ארבעה עשורים, אני מרגיש בר מזל. על אף הקשיים, יצאנו מחושך לאור, ומעבדות לחירות. והשנה, בליל הסדר, נספר את הסיפור שלנו - נרחיב את יציאת המצרים הפרטית שלנו, ונרגיש שהיינו אנחנו בני ישראל, בכל המובנים. וכפי שאתם יודעים, גם כשהגענו כבר לארץ אהבתנו לא בדיוק ליקקנו דבש מכם, כחברה קולטת. קשיים רבים נערמו בתהליך הקליטה שלנו, וצבע עורנו היווה אתגר לתחושת השייכות שלנו. הדרך עודנה ארוכה להשתלבות שלנו בחברה הישראלית - כמצביאים בצבא, כבכירים בפוליטיקה, כמנהלים בחברות הייטק, כבכירים בשירות הציבורי, כשגרירים במדינות שאינן באתיופיה. אבל אנחנו מרגישים כי במסע שלנו מתחיל להתקיים הפסוק "והגדת לבנך".
"מלקם פסאיקה בעל" - חג חירות שמח!
