הצעד הראשון של מיקי חיימוביץ' כשנבחרה לכנסת היה לדרוש מהיו"ר להחליף את הריפוד של הכיסאות באולם המליאה, כי הוא עשוי מעור של חיה. יולי אדלשטיין סירב, וחיימוביץ' נכנסה לאולם עם שמיכה ביד, פרשה אותה על הכיסא שלה וישבה כך עד יומה האחרון בכנסת.
בכנסת, שרגילה בתעלולי פרסום ומחוות תיאטרליות, הצעד הזה התקבל במשיכת כתף. חיימוביץ' לא ממש צריכה פרסום, אבל לרבים זה נראה כמו מישהי שלקחה את האג'נדה הירוקה שלה יותר מדי לריאות, סוג של קנאות שאופייני למומרים. כמי שהיה השכן שלה במליאה עד שהקורונה הפרידה בינינו, אני יכול להעיד מטווח אפס שגם השמיכה לא הייתה משהו: היא הזכירה יותר מדי משהו שמנפקים בטירונות. לפעמים היה נדמה לי שבניגוד לפרה שתרמה את העור שמתחתיה, השמיכה עדיין חיה.
אבל חיימוביץ' התכוונה לכך ברצינות גמורה. בנאום הבכורה שלה דיברה בשם הדורות הבאים ותבעה להכריז על מצב חירום לאומי סביבתי; כשכחול לבן נכנסה לממשלה, והיא לא קיבלה את תיק הגנת הסביבה, העדיפה להישאר בכנסת, להיות יו"ר ועדת הפנים והסביבה, ולקדם את השקפת עולמה משם.
ככה זה עם חברי – ובעיקר חברות – הכנסת ששמים את הסביבה במרכז: כיוון שבישראל, בניגוד לרבות ממדינות המערב, הסביבה שייכת למחלקת "איכות החיים" והביטחון, למשל, הוא במשבצת "החיים עצמם", הם מוצאים את עצמם מניפים כל הזמן את הדגל הירוק וכמעט אותו בלבד, כי כל השאר עסוקים בדברים שהם לכאורה חשובים יותר.
ככה, לפחות, זה היה. ואז הגיעה הקורונה.
נכון לעכשיו, אף אחד לא יודע איך באמת החלה המגפה. יכול להיות שהנגיף נמלט איכשהו (או הומלט, אם אתם חסידי קונספירציות) ממעבדה בסין, ואולי תאוריית העטלף פגש פנגולין פגש את שוק החיות למאכל בווהאן היא הנכונה. אם זה המקרה, הוא מוכיח טענה ותיקה של שומרי הסביבה: ההכחדה השיטתית של מרחב המחייה של חיות הבר מביאה אותן למגע קרוב מדי עם בני האדם – חזירי בר בחיפה, פנגולינים בסין. התוצאה רעה לשני הצדדים, ובין השאר מביאה לעלייה בתפוצת המחלות הזואונוטיות, אלה שמקורן בחיות שאנחנו לא אמורים לפגוש באינטימיות שכזו.
אבל זה לא רק, ואפילו לא בעיקר, איך נולד הנגיף. זה הצירוף של מגפה עולמית שקטלה מיליונים ושיתקה את חייהם של מיליארדים, וסדרה של תופעות טבע שכבר אי אפשר להתכחש לקשר שלהן למשבר האקלים: שיטפונות רצחניים שנובעים מכמויות גשם בלתי מוכרות היורדות בבת אחת; טייפונים וציקלונים והוריקנים בתדירות הולכת ועולה ובתפוצה רחבה מאי פעם; והחום הבלתי נסבל הזה, שמתרגם את כל הדיבורים על עלייה ממוצעת של מעלה וחצי מהתקופה הטרום-תעשייתית, הקו האדום הידוע של נביאי החורבן, לשיחה היומיומית שלנו על "אני לא זוכר שהיה כל כך חם ולח ומגעיל כשהייתי צעיר".
היום כבר אי אפשר להתעלם יותר. אפילו הטקסט של חיימוביץ' על הדורות הבאים כבר לא רלוונטי. אנשים נאורים-לכאורה (כמוני למשל) שחשבו עד לאחרונה על משבר האקלים כסוג של עסקת חליפין בינינו לבין צאצאינו – מה אנחנו מוכנים לשלם באיכות חיינו היום כדי שהם יוכלו לחיות טוב יותר בעתיד – מבינים עכשיו שזה בכלל לא ככה. המשבר לא רק יהפוך את חיי הילדים והנכדים שלנו לגיהנום, הוא כבר כאן. זה יהיה נורא, וזה יקרה במשמרת שלנו עלי אדמות.
בפברואר 2019 הוגשו לשני בתי הקונגרס האמריקני שתי הצעות חוק מקבילות (מס' 109 של בית הנבחרים ומס' 59 של הסנאט). הובילו אותן חברת בית הנבחרים אלכסנדריה אוקסיו-קורטז והסנטור אד מארקי, שניהם דמוקרטים. הכותרת של הצעת החלטה מס' 109 היא "מתוך הכרה בחובתו של הממשל הפדרלי ליצור ניו דיל ירוק". אם אתם רוצים להבין לאן אמריקה הולכת, ולאן העולם הולך כי אין לו ברירה, תקראו את הטקסט שלה.
הצעת החוק קושרת באורח בלתי נפרד בין המאבק נגד משבר האקלים לבין צדק חברתי, ועוולות של אי שוויון כלכלי, גזעי ומגדרי. "ההתגייסות הפדרלית בהובלת הממשלה בשנות מלחמת העולם השנייה והניו דיל יצרו את מעמד הביניים הגדול ביותר שידעה ארצות הברית, אבל חברים רבים בקהילות העומדות בחזית והפגיעות ביותר (עניים, שחורים, נשים, צעירים, קשישים) לא זכו להטבות שיצרה ההתגייסות הזו", נכתב בה.
הצעדים המעשיים שמוצעים בה הם "בתוך עשר שנים של התגייסות לאומית, יושגו היעדים האלה: להגיע לאפס פליטות חזי חממה נטו באמצעות מעבר הוגן וצודק; ליצור מיליוני משרות טובות ובשכר גבוה; להשקיע בתשתית ובתעשייה של ארה"ב כדי להתמודד מתוך קיימות עם אתגרי המאה ה-21; ליצור עבור אזרחי ארה"ב והדורות הבאים אוויר ומים נקיים, עמידות אקלימית וקהילתית, מזון בריא, גישה לטבע וסביבה בת קיימא; לקדם צדק ושוויון על-ידי עצירה עכשיו, מניעה בעתיד ותיקון עוולות העבר של אפליית קהילות ילידיות, צבעוניות, מהגרים, קהילות שאיבדו את מקור מחייתן התעשייתי, אזורים כפריים שאוכלוסייתם הידלדלה, עובדים עניים בשכר נמוך, נשים, קשישים, חסרי בית, בעלי מוגבלויות וצעירים (המכונים בהחלטה זו 'קהילות העומדות בחזית ופגיעות במיוחד')".
אוקסיו-קורטז היא כוח עולה בפוליטיקה האמריקנית ומהנציגות הבולטות של הדור החדש במפלגה הדמוקרטית, דור שמדבר בגלוי על אג'נדה שמאלית מובהקת, ברני סנדרס פלוס. ב-2019 ההצעה שלה הייתה קיצונית מדי גם עבור רוב המפלגה שלה, והצעת החוק הועפה בשני בתי הקונגרס.
ואז הגיעה הקורונה. ובינואר 2021 נכנס לבית הלבן איש לא צעיר, דמוקרט של אמצע הדרך כל שנותיו בפוליטיקה, סגן נשיא בממשל שדיבר הרבה על משבר האקלים אבל עשה פחות. מה שעושה ג'ו ביידן מהרגע שהפך לנשיא הוא לקחת לא רק את ההצעות המעשיות של הגרין ניו דיל ולהפוך אותן להצעות חוק והקצאות תקציב, אלא גם לאמץ את הרטוריקה של אוקסיו-קורטז וסנדרס. וראו זה פלא, אמריקה בעד.
אנחנו רחוקים מזה שנות אור. עשור שלם, עד 2019, ממשלות נתניהו לא רק שלא עשו דבר כדי לעמוד ביעדים הצנועים מאוד שישראל התחייבה להם במסגרת הסכם פריז למאבק במשבר האקלים, אלא גם קידמו באגרסיביות משק חשמל מבוסס גז וכבישים למכוניות פרטיות ובלמו כל דבר שהריח ירוק.
ממשלת השינוי הביאה בינתיים רק שינוי ברטוריקה. אחרי הקורונה, כולם יודעים לדקלם כמה הסביבה חשובה, ולהפריח לאוויר יעדים כמו הפחתת פליטות גזי החממה עד 2050 ב-85% (אותי לימדו בבית שכשאתה מבטיח שמשהו יקרה, לך על זה עד הסוף: למה לא 100%?). כפי שפעילי סביבה מיהרו לציין, אין בה צעדים אמיתיים ויעדים כמותיים בטווח הקצר, שיגרמו לנו לשנות הרגלים ולמשק כולו להוריד את הרגל מהגז, תרתי משמע.
האמירה המפורסמת ביותר של חיימוביץ' הייתה ש"צריך להשאיר את הגז באדמה". הכוונה שלה הייתה שצריך לצרוך גז במתינות בטווח הקצר כדי לגמול את משק החשמל ממזוט מזהם עוד יותר, אבל להבין שזה רק שלב ביניים – ולא לייצא. נכון שגם אם ישראל הקטנה תהיה ירוקה לגמרי העולם לא ייוושע, היא אומרת, אבל אנחנו צריכים להיות אור לגויים – ואור שמופק מחשמל נקי.
אני חושב שזו דילמה: אין בכלל ספק שישראל צריכה לעבור לחיים וכלכלה שמאפסים, בקצב מואץ ככל האפשר, את פליטות הפחמן אצלנו. אבל השאלה כמה גז נמכור לאחרים דומה בעיקרה לסוגיית מכירות הנשק: יש בעולם מלחמות, ויהיו גם אם אצלנו יהיה שלום. יצרכו בעולם נשק, מישהו ימכור אותו. אם נעשה את זה בסייגים המוסריים המתבקשים, והכסף שייכנס יוקדש לכל הדברים הנכונים, ובהם היעדים הסביבתיים, לא נעשה יותר טוב מאשר אם נהיה צדיקים ומישהו אחר ימכור גז?
שאלה טובה, אבל אנחנו עדיין רחוקים מלהגיע אליה. בינתיים מדינה שצומחות בה חברות מובילות בעולם בתחומי האנרגיה המתחדשת עוד מערימה כל קושי אפשרי על מי שמבקש ליישם את ההמצאות האלה כאן: רמ"י מספסרת בקרקע, רשת ההולכה מפגרת, הביורוקרטיה חונקת כל מי שרוצה לשים פאנל סולארי על מבנה או בריכת דגים. בינתיים אנחנו לא רק אור לגויים, אנחנו בתחתית הרשימה.
גם מי שמבין שמשבר האקלים הוא עניין הישרדותי לנו ולילדינו, צריך לשים על השולחן את עניין המחיר. זה יעלה לנו, בכסף וברמת חיים כמו שאנחנו תופסים אותה – וזו שאלה של ממש אם מה שהתרגלנו לחשוב עליו כרמת חיים הוא אכן כך.
אבל לשם העולם הולך, נרצה או לא נרצה. אם זה הכיוון שאמריקה מתווה, אם משבר האקלים יהיה הגורם הכי חשוב שיקבע פה בעשורים הבאים עניינים של מלחמה ושלום, כלכלה וחברה, תודעה ותרבות, גם ישראל לא תוכל עוד לכסות את העיניים ולחשוב שלא רואים.
הדור של ילדינו מבין את זה. גרטה תונברג הפכה לסמל עולמי של הצורך לפעול, אבל היא לא מתחה בחלל הריק. בקרב בחברים של הילדים שלי יש יותר צמחונים וטבעונים ויותר מודעות אקלימית ממה שראינו פה אי פעם.
השאלה היא אם יש גם נכונות לפעול. מחאות בישראל הצליחו כשכוונו מול בן אדם – גולדה, ביבי – ולא למשהו פחות ממוקד כמו משבר האקלים. עוד לא ראינו כאן אלפי צעירים שחוסמים כבישים ולא יזוזו עד שיעשו משהו. פוליטיקאיות כמו מיקי חיימוביץ' ממשיכות לעשות כל מה שהן יכולות, אבל הן נתקלות הן בקיר של חוסר היכולת למשול באמת ובקללה הממארת של פוליטיקת הזהויות.
כי האמת היא שאוקסיו-קורטז, המכונה אצלנו "שונאת ישראל", צודקת. זה האקלים, אבל לא רק. במקום שלא יהיו בו צדק חברתי, הכרה בעוולות העבר, שוויון וכלכלה שצומחת מהמקום הנכון, לא נגיע לאפס פליטות פחמן.
לשם העולם הולך, כי אין לו ברירה. הברירה שלנו היא להצטרף ואפילו להוביל או להישאר בצד ולהתלונן על החום. זה עד כדי כך פשוט.
