6 צפייה בגלריה
שורה עליונה מימין: שריפה אבו-מועמר, ג'והרה חניפס, סמר קלאסני. שורה תחתונה מימין: נואל ג'רושי, סוהילה ג'רושי, רסמיה ברבור
ג'והרה חניפס בת ה-28 התפוצצה ברכבה. ארבעה ימים אחריה, סמר קלאסני נדקרה למוות על ידי בן זוגה. רימה חדיג'ה חשב בת ה-33 נורתה ברכבה, כשמאחוריה יושב בנה בן השמונה. סוהילה ג'רושי בת ה-36 נורתה לעיני ילדיה, שתי יממות בלבד אחרי שבנה בן השלוש של רסמיה ברבור ראה איך אביו רוצח את אימו בת ה-28. על רצח של אישה נוספת מהמגזר יש צו איסור פרסום. כולן נרצחו כי הן נשים, כי היו נשים.
בכל שנה נרצחות בממוצע 12 נשים מהחברה הערבית. שנת 2022 כבר הספיקה לגבות את חייהן של 12 נשים, מחצית מהן ערביות. החברה שלנו נותנת כותרות ושמות למקרי רצח על רקע מגדרי; מכנה אותם 'רצח על רקע רומנטי' או 'רצח על כבוד המשפחה', כאילו יש באלימות מגדרית רומנטיקה או כבוד. כאילו שהיא חלק בלתי נפרד מהתרבות ומהמבנה המשפחתי.
בישראל, כמו בעולם, אלימות כלפי נשים הפכה לגיטימית. עשרות נשים נרצחות כאן מדי שנה. זהותן של הנרצחות, כמו גם של הרוצחים, חוצה זהויות וקבוצות, אך מצבן של אזרחיות ישראל הערביות הולך ומדרדר. על פי מחקר שנערך על ידי עמותת נשים נגד אלימות, מרכז אלטפולה ושדולת הנשים, בעוד ששיעורן של נשים ערביות עומד על 19% מכלל הנשים בישראל מגיל 18 ומעלה, שיעורן מבין כלל הנרצחות בישראל הגיע לכדי 58%, ושיעורן מבין כלל המקרים שבהם הוגשו תלונות קודמות למשטרה עומד על 73%. שיעורן מבין תיקי הרצח הבלתי מפוענחים הגיע לכדי 84% - זה חייב להגיד משהו על מוסדות המדינה, על המדיניות ועל החברה הישראלית.
נשים אמיצות החליטו לשבור את קשר השתיקה. חלקן ביקשו לדבר בשם אחר, תוך טשטוש פרטים מזהים העלולים להפוך גם אותן למודעות אבל; כולן נמצאות תחת איומים תמידיים; כולן שכלו חברות, שכנות או בנות משפחה. כולן זועקות פה אחד: הסתכלו לנו בעיניים. אנחנו גרות בעיר הסמוכה, בבניין ממול, אנחנו הולכות לאותם בתי החולים, חולקות איתכן שולחן באקדמיה. אנחנו משלמות איתכן מיסים, יש לנו ילדים וחלומות. אבל החיים שלנו שווים פחות, ואנחנו מפחדות. אלה הסיפורים של אזרחיות המדינה השקופות.
"המחיר לרצח אישה הוא 20–30 אלף שקל"
רשא, 25, אמא לשניים, לוד. הרוצח של אחותה עדיין מסתובב חופשי. "היום רצח נשים זה כמו קורונה, מדביק את כולם. כשהייתי נערה שמעתי שזה קורה רק במשפחות פשע; היום כולן על הכוונת. לרצוח אישה קל פי מיליון מלרצוח גבר, כי אנחנו מוחלשות, כנשים וכנשים ערביות ובדואיות בחברה היהודית-ישראלית. מראש אנחנו נמצאות בעמדה חלשה, ובחברה הבדואית בכלל. תחשבי על המדרג של הכוח וההגנה: אני בניתי את עצמי, מימנתי לעצמי תואר, אני רואה אור בקצה המנהרה, אבל עם זאת אני מרגישה שברגע אחד אני יכולה להיקטל. איך אני יכולה להגיד לנשים 'בנו את עצמכן, תהיו עצמאיות', כשזה יכול להביא למותן? היום עוצמה נשית היא סיכון, כי הגברים נשארו פרימיטיביים ואלימים. האישה עוברת שינוי, אבל הגברים נשארים מאחור".
לדבריה, "היום אפשר לשלם למישהו אלף שקל כדי לאיים על מישהי, לירות לה ברכב או על הדלת. המחיר לרצח אישה הוא 30-20 אלף שקל. המחיר ירד כי יש הרבה יותר נשק והרבה עבריינים שרוצים את העבודה הזו, זה בכל מקום".
היא הוסיפה: "לפני שלוש שנים אחותי נרצחה. היא רצתה לחיות חיים טובים. המשטרה לא עשתה שום דבר. במקום לקחת את אמא שלי לפסיכולוג, חקרו אותה במשך שעות. רציתי את הטלפון של אחותי אחרי הרצח, לשמור את הזיכרונות, את ההודעות הקוליות. אבל המשטרה לקחה ולא החזירה. מבקשים ממני לשלוח מסמכים. סתם לא רוצים להתעסק בזה, מבחינתם זה כלום. אבל זה מה שנשאר לנו ממנה. אני מרגישה גם מצד המשטרה סוג של התעללות - למה אחות שכולה צריכה לרדוף אחרי החוקר? למה מתייחסים אליי כאל מישהי חשודה? את הרוצח שלה לא תפסו. הם גם לא יתפסו. הבנתי את זה כבר מהיום הראשון בחקירות. התחושה הכללית היא של חוסר אכפתיות - אנחנו רואים איך הופכים את מדינת ישראל על יהודייה שנרצחת, רואים את המאמצים כשרצחו את ספיר נחום ז"ל. את יודעת כמה נשים ערביות נעדרות יש? למה לא מחפשים אותן עם רחפנים וכלבנים?".
רשא אמרה כי "אני מרגישה שכל אישה נמצאת בסיכון כי הדברים הכי פשוטים יכולים לסכן אותה. אם היא לא רוצה להתחתן, אם היא רוצה להתגרש, אם היא בוחרת ללמוד. כל דבר כזה הופך אותה למועמדת לרצח. אישה שהחליטה לבחור או להגיד “לא!” או לשנות את המציאות שלה - יודעת מה הסוף שלה. אני, אישית, לא חיה בביטחון. זה מובן מאליו שהאישה היא חפץ של הגבר, שאין לה זכות להגיד לא, שאין לה שום זכויות. סמר קלאסני למשל, שנרצחה עכשיו בחיפה, מהיום הראשון שהתחתנה סבלה מאלימות. ברגע שהיא בחרה שלא לשתוק - היא קיבלה את עונשה".
לדבריה, "הפשיעה משתקת את המגזר. לפעמים זה גם התירוץ של המשטרה. מניחים שאף אחד לא ידבר אז לא עושים את המאמץ, זה מעגל שאנחנו לכודות בו. היא מסיקה מראש מסקנות שהחקירה לא תתקדם, וזהו. התחושה היא של אוזלת יד וייאוש - אין ביטחון, אנחנו חיות בפחד. אני מפחדת שירצחו אותי בכוונה או בלי כוונה, כמו שריפה אבו-מועמר (המורה שנורתה למוות בביתה ברמלה בעקבות ריב בין חמולות – ר"א), שנרצחה מכדור תועה. אני חיה את היום יום עם התינוקות שלי ולא יודעת אם אחיה, אם ירצחו אותי ומתי. בתקופה האחרונה יש ירי חופשי, מהבוקר עד הלילה. כל יציאה מהבית מפחידה, במיוחד לנסוע עם ילדים באוטו. אני מפחדת שאחד הילדים יקבל כדור".
היא סיכמה: "אני עושה קניות ביישובים יהודיים כי אני אומרת, 'שם יש בטח משטרה, אף אחד לא יעז לבוא לירות מול המכולת. אי אפשר לעשות אצל היהודים מה שבא להם'. מפחיד אותי אפילו להיות בחצר, אני מפחדת שזה יגיע הביתה. אפשר להירצח גם מלעמוד ליד החלון. מתישהו נגיע למצב שרוצחים ייכנסו חופשי, בלי לשים שום דבר על הפנים, כמו שרצחו את אחות שלי. אנחנו לא אשמות, ולמרות זאת התחושה היא שאנחנו צריכות להתחבא ולא לדבר. אצלנו לרצוח אישה זה כמו לדרוס חתול".
"אני או הבת שלי נהיה הנרצחות הבאות"
יסמין, 43, היא אמא לשלושה מאזור המרכז. היא מאוימת על בסיס יומיומי, ואושפזה אחרי שהוכתה מחוץ לביתה. חברתה הטובה נורתה ברכבה, ושכנתה התפוצצה ברכבה. "20 שנה אני חיה בפחד, בחרדות ובסבל בגלל סכסוך כספי בתוך המשפחה. אני מרגישה שאני בסיכון בגלל שאני אישה. כשרוצים להתעלל, מתעללים בי ובילדים שלי, לא בבעלי. בעלי יוצא לעבודה, נכנס לאוטו ופשוט יוצא; כשאני יוצאת לאוטו, השמשה שלי שבורה. אם אני רוצה לפתוח את החלון שלי בסלון כדי להתאוורר - זורקים אבן ומורידים את החלון. אני חיה מהעבודה לילדים ומהילדים לעבודה. גם כשאני נמצאת בבית אני והילדים שלי נמצאים בסכנה. והסכנה היא מהמשפחה הכי קרובה - מהדודים".
לדבריה, "אני נלחמת כדי לחנך את הילדים שלי אחרת. לפני יומיים הילדה שלי, שלומדת רפואה במגזר היהודי, קיבלה תעודת הצטיינות. עשו מסיבה למצטיינים וכשיצאנו מהבית באוטו זרקו עלינו בקבוק זכוכית. הילדה שלי במקרה ראתה את זה ומיד סגרה את החלון, אחרת זה היה נגמר באסון. ראיתי מי זרק, אבל אני לא מעיזה להגיד. לפני כמה ימים, כשהילדה נעלה נעליים בחצר שלנו, זרקו עליה בקבוק שבור מהגדר וחתכו לה את היד".
היא הדגישה: "בהתחלה עוד היה לי אומץ להתלונן. הלכתי והתלוננתי במשטרה, ועד עכשיו לא עשו עם זה כלום. התיק נסגר. מדובר במשפחת פשע. היום אני יודעת שאני לבד במערכה הזו. אין לי לאן לברוח, זה כמו עכבר במלכודת. מספיק שיגידו ששיתפתי פעולה עם המשטרה והלך עליי. אני או הבת שלי נהיה הנרצחות הבאות. החברה הכי טובה שלי כבר נרצחה. את הרכב של השכנה שלי, שהיא אישה עובדת, רגילה, פוצצו. רצו להרוג את הבת שלה, שהתחתנה עם בן משפחת פשע וחשדו שהיא העבירה מידע כלשהו, אבל לא תפסו אותה - אז הרגו את אמא שלה במקומה. חברה שלי נהרגה בצפון הארץ - אח של בעלה היה מסוכסך עם מישהו ובעלה לא רצה בעיות, אז הוא העביר את המשפחה לצפון. רצחו אותם ברכב, יחד עם בתם בת ה-16 (מדובר על רצח בני הזוג יוסף ונואל ג'רושי ובתם ריאן לפני שנה בדיוק – ר"א)".
6 צפייה בגלריה
בני הזוג ג'רושי, שנרצחו לפני שנה. "הבעל העביר את המשפחה לצפון, ורצחו אותם ברכב"
( צילום: אפי שריר)
לדבריה, "הם היו זוג מקסים, הילדה הייתה מצטיינת. אנשים עובדים. גם אני אישה עובדת, ועובדת קשה, וכך גם בעלי; היום אנשים שעובדים ולומדים הם הצד החלש. הצד החזק זה הפשע, העולם התחתון, שהשתלט על החיים שלנו. את כבר לא אחראית על החיים שלך, גם בחינוך של הבנות שלך הם מתערבים. אם אני רוצה שהילדה שלי תלמד בחו"ל הם מתערבים, יכולים להגיד לך שהם לא מסכימים. הם מתערבים בלבוש, אני צריכה לשמור על צניעות. את צריכה כל הזמן לחשוב עליהם, זה מִשטור. מה יהיה אם אצא עם חברה למסעדה או לבית קפה, ישאלו - למה היא לבד? למה היא בלי בעלה? מלשינים, מדברים, מאיימים. לפני שנה גם לי הרביצו, הגעתי לאשפוז".
היא הוסיפה: "פעם משפחות פשע לא היו משתמשות בנשים, הן היו קו אדום. אבל בשנתיים האחרונות הכל מותר. עכשיו אין גבולות, זה מפחיד. מפעילים עלינו טרור. כבר חודש שאני מחפשת דירה מחוץ לעיר כדי להגן על עצמי ועל הילדים, לחיות בלי פחד ביישוב יהודי. הילדים שלי כולם לומדים במסגרות עם יהודים, אבל אף אחד לא מוכן להשכיר דירה לערבים. אומרים לי 'בסדר', וכשמגלים שאני ערבייה אומרים, 'סליחה, כבר שכרו את הבית'. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה כזו גזענות, זה דבר לא ייאמן. אז אין לאן לברוח".
יסמין אמרה כי "פעם האמנתי מאוד בדו קיום, בשלום, אבל עכשיו כשאני רוצה לשכור דירה ולא יכולה, וכשאני הולכת להתלונן במשטרה על מה שאני והילדים חווים וסוגרים את התיק, אז אין לי אמונה בחוק ובמערכת המשפט, אני יודעת שבכל מה שקשור לאלימות במגזר הערבי - אין צדק. כשרוצחים אישה יהודייה, מהר מאוד תופסים את הרוצח. אבל כשרוצחים פה ילדה בת 15 אפילו לא מחפשים את הרוצח. כשאת מרגישה שהמשטרה והממשלה פה הם לא גב, אז את יודעת שהלך עלינו".
לדבריה, "אני מפחדת שיפגעו בי. לפעמים אני אומרת לעצמי שאולי עוד חודש אמות, ולילדים שלי לא תהיה אמא. אני מפחדת על הבנות שלי, שרוצות להצטיין, שיש להן חלומות. אני כל כך רוצה שהן יגשימו אותם. אני חוששת שהן לא יגשימו אותם, בגלל שזה לא יתאים למישהו אחר, שיהרוג אותן".
"יהודים, אל תהיו אדישים. זה יגיע גם אליכם"
לילא עומרי, 67, אמא לחמישה, שפרעם. בוגרת תואר שני במגדר, פעילה פוליטית וחברתית. ג׳והרה חניפס, שנרצחה בפיצוץ רכבה בשפרעם בתחילת החודש, הייתה בתה של חברתה הטובה. "החלטתי לדבר בשמי ולא בשם בדוי כי צריך לשבור את שרשרת הפחד. גם הבנות שלי הן פעילות חברתיות, לכל אחת יש קריירה מפוארת, ואני רוצה שהעולם יבין שאנחנו לא חברה נחבאת אל כליה, אנחנו חברה שמתפתחת. יש בתוכנו עדיין פינות חשוכות וכבלים של המסורת ושל התרבות החברתית, שעדיין מנסה להחזיר את הנשים למקום הכי קטן; אבל אני רוצה שהעולם יידע שיש לנו כוחות, שנשים רוצות להיות חופשיות ועצמאיות. אני אף פעם לא פחדתי ואף פעם לא התחבאתי. ממרום גילי, מה יעשו לי? ירצחו אותי כי דיברתי? אז לפחות יידעו שיש אנשים שמפחדים מקול האמת.
לדבריה, "התפשטות הפשע בחברה הערבית מלווה בתמיכה של המוסדות, בהעלמת העין של הממשל, של המשטרה, של כל המוסדות הממשלתיים במדינה, שאם היו רוצים לתפוס מישהו על שורה שכתב נגד ביטחון המדינה באיזה שיר - היו מוציאים אותו כמו שערה מתוך בצק, ובכל זאת, את אלה שמאמללים את חיינו - הם לא תופסים. היום אין לנו תחושת ביטחון אישי. את עוברת באיזשהו מקום ומישהו יורה ואת נרצחת בגלל כדור תועה, שהוא לא תועה - הוא יצא מנשק של מישהו שהמשטרה לא תפסה. עשינו כברת דרך, ביום־יום את לא מרגישה שאנחנו בנסיגה, אבל יש כנראה כוחות שרוצים שנהיה בנסיגה אז הם עושים את סגירת החשבונות האלה על גב נשים, במיוחד על צעירות, חופשיות, מודרניות, שיכולים לזרוק עליהן את כל הרפש של המסורת - אבל סביר להניח שמאחורי זה יש משפחות פשע שרוצות להפחיד את אלה שסביבה".
היא הדגישה: "לרצוח אישה זה כמו לגזול מים מהשכן. וכל אחד מאיתנו חושב, “אצלי זה לא יקרה”. איך זה קורה בסוף גם אצל משפחות טובות, כמו בשני המקרים האחרונים? את לא יכולה להבין חוץ מלראות את התמונה הכללית - החברה הערבית עוברת תקופה קשה מאוד מבחינת המכלול. אנחנו אזרחי מדינת ישראל בעל כורחנו, אבל אנחנו אזרחים מסוג ג׳, ז׳, אולי ת׳... אנחנו חיים תחת גזענות יומיומית. אנחנו חברה שהזהות שלה הולכת ונהפכת להיות מורכבת, יותר ויותר. בנוסף, אין אופק מדיני, אין אופק כלכלי לצעירים, אין להם במה להתעסק והיום כולם יודעים איך מתגייסים לעולם הפשע. מספיק שתדע שמישהו צריך כסף עכשיו, מישהו אחר נותן לו את הכסף ואחר כך משעבד אותו לחבורת הפשע המקומית. אין טיפול בעניינים האלה. זה שמכריזים על תקציבים בממשלה ליישובים הערביים, זה לא אומר באמת שזה מגיע לחברה בכללותה או לתשתיות".
עומרי הוסיפה כי "לצעירים שלנו אין אחר הצהריים שום אופציה לבלות חוץ מלצאת לערים המעורבות. בכל היישובים הערביים אין אפילו תיאטרון אחד. את מרגישה את הגזענות, אומרת לילדים שלך, “אל תדברו בערבית כדי שלא תיתקלו בעוינות”. את מתמודדת יום־יום עם כל כך הרבה בעיות שקשורות לאדם הערבי שמתמודד עם היותו אזרח מדינת ישראל, והנשים הן חלק מהחברה. כשיש נשק חופשי את תחווי פחד כל הזמן, כי תמיד האישה היא הכי חלשה בתוך המערכת הזו של משפחה. ברור שאם רוצים להכאיב לאב אז אם יפגעו בו אין להם רווח, אבל אם יפגעו במה שיכאב לו ולמי שסביבו - זה הכי קל. ומה הכי קל? לפגוע בנשים. לא בגלל שהן הפכו בן לילה לפחות חשובות למשפחות שלהן. אלא בגלל שמשפחות הפשע למדו שזה כואב יותר. זה משתק. ויש אצלנו עדיין כאלה שסובלות מאלימות בתוך המשפחה".
לדבריה, "הרצח בשפרעם של ג׳והרה חניפס הוא לא מקרה קלאסי, הוא ממש חריג. אנחנו חברה מאוד הטרוגנית, מאוד פתוחה וסובלנית. אמא של ג׳והרה היא חברה טובה שלי, אחת המובילות בשפרעם, ראש מחלקת קידום נשים בעירייה. לתחושתי, ג׳והרה הייתה כלי לחיסול חשבונות. זו משפחה חזקה, האמא והאבא עובדים בעירייה, ואנחנו יודעים איך עולם הפשע היום שולט בשלטון המקומי בחברה הערבית, כמעט ואין רשות מקומית שלא סובלת מההתנחלויות של עולם הפשע. או שהוא משתלט, או שהוא מחרב את הסביבה. פתאום החיים שלנו נגנבים מאיתנו על ידי הארגונים והמשפחות האלה, ואנחנו הופכים להיות כלי בידיהם. ביום יום שלנו את רואה את התנופה של הנשים בכל התחומים, הן קרייריסטיות ועובדות וחזקות ומועצמות כלכלית, חברתית ואישית. ואז יש את הצד השני של המטבע.
היא הוסיפה: "ברור לי, ואין לי כאן אשליות, שאנחנו מגדלים את הבנים הזכרים כמלכים שמגיע להם הכל, שהם לא צריכים להשתדל כדי להשיג משהו. ולכן בחיים האמיתיים, כשקורה להם משהו, הם לא יודעים איך להתנהל והכי קל זה להיות אלימים ולהשיג את מבוקשם באלימות. זה משהו שאנחנו צריכים וצריכות לעבוד עליו בחינוך שלנו לילדים. כאמהות, העניין הזה של לראות בכל בן זכר מלך שצריך לשרת אותו, צריך להיגמר! זה קומץ ממש קטן בחברה שפונה לפשע, אבל הקומץ משפיע על החיים של כולם, הוא גוזל את הנשים. אי אפשר לגדל מפלצות ולצפות מהן לטוב. צריך לגדל אותם על ערכים אוניברסליים טובים".
עומרי התעקשה: "לא תשכנעי אותי שהמשטרה וכוחות הביטחון לא מכירים כל אחד שיש לו נשק. למה הם מרשים להם? לא יודעת. הרי אם אני היום מעלימה בעסק שלי 100 שקל, ישר תופסים אותי ממס הכנסה. איך יכול להיות שלאנשים יש רכב במיליונים וטסים עשר פעמים בשנה לחו״ל, והמשטרה לא יודעת מאיפה הכסף שלהם? ואני אומרת לכל החברים והחברות היהודים שלי - אל תהיו אדישים כי זה יגיע גם אליכם. על זה אף אחד לא נותן את הדעת כי לכולם יש את העיוורון הזה שזה 'רק אצל הערבים'. אנחנו עומדים ועומדות מול ממשל אטום".
"בגלל שהבנות שלי עצמאיות שמו לנו מטען ברכב"
סועאד, בת 50, היא אמא לשלוש משפרעם. היא נפרדת מהבנות שלה כל לילה מחשש שזה יומן האחרון. "אני לא ישנה בלילות. בכל לילה אני מבקשת משתי הבנות שלי לעשות לי שיחות וידיאו, כדי שאראה שהן בחיים. אני מפחדת עליהן. אחת עדיין לא התחתנה, הולכת לבד, מתנהלת בעצמאות. כל אחת שרוצה להתנהל בצורה הזו ולהשתחרר מהחיים בכפר - עלולה לשלם מחיר. זה מתחיל בדיבורים של “את לא בסדר” וזה מסתיים במטען ברכב. אצלנו, בעדה הדרוזית, גבר שייקח אישה מעדה או מדת אחרת ינודה מהכפר ומהמשפחה, אבל לא יפגעו בו; כשנשים עושות את זה - הורגים אותן. זה קורה בגלל בורות ופרימיטיביות ואנחנו מפחדות. לנו כבר שמו מטען ברכב, אבל מישהו מהשכנים הזהיר אותנו. זה קרה בגלל שהבנות שלי עצמאיות, הולכות ללמוד ורוצים לפגוע בהן בגלל זה. למזלנו, אף אחת לא נפגעה".
לדבריה, "אנחנו מפחדות יותר מפעם. התחושה היא שזו מדינה של גברים, גברים עם נשק, ונשק לא חוקי. אפילו הגברים המכובדים שנתנו לנשים מקום, השייח’ים, לא משתלטים על האספסוף, והאספסוף היום שולט. השוביניזם הפרימיטיבי קם לתחייה. הבעיה היא עם בני ה-20 פלוס, שפתאום רוצים לעשות אבו-עלי על נשים וקל להם כי יש להם נשק. הם מרגישים שהם יכולים. השוביניזם היום חמוש, אז מי שאומרת 'לא' - 'מורידים' אותה".
היא הוסיפה: "בשפרעם יש יריות בממוצע שלוש פעמים בשבוע - בלילות, בימים. לפני חודשיים אמרתי לבעלי, “בוא נלך, אני רוצה לעזוב למקום בטוח שבו אני יכולה לישון בלילה ולא להגיד לבנות שלי לדבר איתי בשיחת וידיאו כדי להרגיש שראיתי אותן”. אני חיה בלי ביטחון בכלל, כשאני הולכת מהבית שלי אני מסתכלת אחורה לראות אם יש מישהו מאחוריי. צריך שבממשלה שלנו יידעו שאנחנו, בכפרים הערביים והדרוזיים, מסתובבות בלי ביטחון בכלל. אני יכולה לצאת למכולת - ולמות. אני אומרת לילד הקטן שלי, 'אני מפחדת עליך שתלך מהבית ולא תחזור'. זו תחושה שצריך להיפרד מהילדים כל יום מחדש, כי זה יכול להיות היום האחרון שלהם או שלי. תעשו משהו כדי שאנחנו נחיה בחופשיות בבית שלנו, בעיר שלנו. אנחנו רוצות ביטחון".
"זה לא עניין ערבי, זה עניין אזרחי-אנושי"
הנשים העומדות מאחורי ההתארגנות החדשה הסבירו למה בלי צעדים בשטח המצב לא ישתפר, איך ישפיעו הבחירות ומה המקום של הנשים היהודיות במאבק. שלוש עמותות נשים התאחדו בקמפיין מימון המונים העונה לשם "מי הבאה?", ומבקשות לגייס 300 אלף שקל על מנת להקים גוף שייאבק באלימות המגדרית בחברה הערבית. שלוש הנשים שמובילות את הארגונים האלה מסבירות למה זה לא עניין של מגזר, אלא עניין של מגדר.
"אנחנו חיות בטרור אזרחי", אמרה סמאח סלאימה, 46, אמא לשלושה מנווה שלום, עו"ס ומנהלת עמותת נעם - נשים ערביות במרכז. לדבריה, "זה לא מובן לחברה הישראלית, כי אם עושים זום-אאוט אפשר לראות שנשים ערביות עובדות, לומדות, מביאות פחות ילדים לעולם, מנסות לנהל אורח חיים יותר חופשי ומודרני. כביכול אנחנו מתקדמים בהרבה מובנים, יש לנו הרבה במה להתגאות. איך זה מתחבר לזה שדווקא עכשיו יש יותר פגיעה בחיי נשים? זה קורה כי תמיד כשיש קדמה אז יש ריאקציה: יש אנשים שלא אוהבים את המודרניות ונלחמים בכוח. בנוסף, השוביניסטים החשוכים והפרימיטיביים שהשארנו מאחור - עכשיו יש בידיהם נשק, יש להם תחושה שהחוק עובר מעליהם ושאין אכיפה. אנחנו היום 58% הנרצחות במדינה ישראל כשאנחנו 20% מהאוכלוסייה. מדינת ישראל לא עושה מספיק כדי לשים את כל הרוצחים האלה בכלא".
אומרים שאחד ההישגים של הממשלה הנוכחית היה הקטנת האלימות.
"המספרים האלה פסחו על נשים ערביות. ונניח שיש ירידה של 30% ברציחות בחברה הערבית, זה לא תופס לגבי רצח על רקע מגדרי. זה אומר שמבחינת תקציבים ותוכניות, שמים את כל העוצמות על ארגוני הפשע - וזה טוב, אני חס וחלילה לא ממעיטה בערך הדבר הזה - אבל זה לא מורגש בכל מה שקשור לחיי נשים. מתחילת השנה נרצחו שש נשים ערביות. ואם אנחנו מדברות על 14-12 נשים בשנה, אז כנראה נגיע לאותו מספר. חיינו באמת הפקר".
בממשלה הקצרה הזו היו למגזר נציגים. אם אחרי הבחירות הקרובות הם יפסידו את הכיסא, זה עלול לפגוע בכן?
"אני לא חושבת שמלכתחילה צריך להיכנס לממשלה כדי לדבר על זכויות יסוד של אזרחים. אם אין חרדים בממשלה, לא שומרים על הביטחון של החרדים? למה זה תלוי בזה? למה אני צריכה נציגים בממשלה? את יודעת מה, בהפוך־על־הפוך זה אפילו פגע בנו, כי השתיקו אותנו כל הזמן עם 'חכו־חכו, יש תקציבים, יש לכם נציגים', אז זה היה כמו פלסטר. ועם כל הכבוד, מי שנכנסו לקואליציה הם שמרנים בכל מה שקשור לנשים ולמגדר. הם לא בדיוק הפרטנרים הטבעיים למאבק שלנו. בכל מה שקשור לזכויות נשים במרחב הציבורי, לייצוג פוליטי ולהעצמת נשים - הם במקום אחר".
לדברי סלאימה, מטרת הקמפיין היא לגרום גם לנשים יהודיות להצטרף למאבק. "הקמפיין הזה הוא ההזדמנות שלנו להגיד שרצח נשים ערביות הוא עניין של כולן. כל מי שחושבת ונושאת את הדגל של זכויות נשים ואדם, חייבת להיות בפרונט של המאבק הזה. זה לא עניין ערבי, זה עניין אזרחי, אנושי. אומרים 'הערביות זה כבוד משפחה', 'הרוסיות זה בטח בעיית אלכוהול', 'האתיופיות זה משבר עלייה' - בולשיט. כל התירוצים האלה הם פח אשפה פטריארכלי, צריך לזרוק אותם לזבל של ההיסטוריה ולהמשיג את המאבק הפמיניסטי מחדש".
היא הוסיפה: "בסכומים שהן שואפות להשיג הן מתכננות להקים רשת תמיכה של נשים ערביות ויהודיות: "הגיוס הזה יאפשר לי להכין את התשתית של צבא וירטואלי", מסבירה סלאמה, "אני רוצה לארגן את הכוח הנשי למען נשים. להגיע לכמה שיותר נשים, לתמוך ולהגיש סיוע כלכלי לנשים שאין להן יכולת להיות במקלט. בנימה פוליטית, כולם מדברים על האם הניסוי נכשל או הצליח; אני חושבת שהניסוי נכשל, אבל איזה ניסוי נכשל? הניסוי לתת לגברים להוביל את המקום הזה במשך 70 שנה. 70 שנה הם ניסו. את מסכימה איתי שהם נכשלו? מהבחינה הזו, הגיע הזמן להפיק לקחים".
שותפתה לדרך היא נבילה אספניולי. בת 67 מנצרת, מנכ"לית מרכז אלטפולה - מרכז שפועל לקידום החינוך לגיל הרך, לפיתוח תוכניות לימודים וקידום מעמד האישה הפלסטינית בישראל. לדבריה, "אלימות נגד נשים וגברים אלימים לא קיימת רק בקבוצה ספציפית, אלא בכל החברות ובכל המרחבים, וזה כתוצאה מהערכים הפטריארכליים שמאפשרים ונותנים לגיטימציה לבעלות של הגבר על אשתו, של האבא על הבת שלו. אלה ערכים השזורים בתוך כל הקהילות - הנוצרית, המוסלמית, הבדואית, בערים המעורבות. אלימות נגד נשים היא תופעה חברתית שמקבלת תמיכה וחיזוק מהחברה ומהממסד, שמתעלם, או לא לוקח ברצינות, נשים שמבקשות תמיכה".
הממסד מתעלם ביתר שאת כשמדובר בערביות?
"כן, ויש לנו מחקרים שמראים את זה. מחקר שעשינו לאחרונה, שעקב וניתח את מקרי הרצח של נשים ערביות ונשים יהודיות, הראה שביותר מ-94% מהמקרים של רצח יהודיות - הרוצח נכלא, לעומת יותר מ-45% מרוצחי נשים ערביות, שמסתובבים חופשי".
לדבריה, "המטרה שלי בפרויקט היא לאפשר את הפעילות שאנחנו עושות כדי למנוע את הרצח הבא, על ידי פרויקטים עם צעירים וצעירות, עבודת פיתוח מנהיגות צעירה שתשנה את העמדות של צעירים וצעירות בכל הקשור לאלימות נגד נשים, לעיצוב דעת הקהל מחדש וליצירת אקטיביזם צעיר - גידול הדור הבא של הפעילות והפעילים. רוב בתי הספר לא מתייחסים לנושא בכלל. אנחנו חלק מהחברה הכללית ולצערי, חוסר העניין במה שקורה בחברה הערבית מאפשר את המשך קיומם של מנגנונים שמשרישים ומטפחים אלימות. מוסדות המדינה לא לוקחים מספיק אחריות על הנושא. אנחנו, כחברה, צריכים לקחת אחריות. אנחנו לא מספיק משקיעים בתשתיות שימנעו את הרצח הבא".
"אי אפשר לדבר על אלימות כלפי נשים בלי לדבר על מעמדן של נשים פלסטיניות בישראל", סיכמה נאילה עוואד (48), מנכ"לית עמותת נשים נגד אלימות. "אנחנו מדברות על שלושת מישורי הדיכוי - היותנו נשים בחברה פטריארכלית; היותנו נשים במדינה; היותנו חלק ממיעוט מדוכא במדינה. אנחנו רוצות לזעזע את המוסכמות החברתיות ולשנות את המדיניות. אנחנו נגד השימוש במושג 'כבוד המשפחה', כי נשים נרצחות בכל העולם על רקע היותן נשים. אני לא רוצה לתת למושג שום לגיטימציה. הוא מסיר מהמדינה אחריות על הרצח. ואנחנו אומרות: המדינה אחראית על הגנת החיים של הנשים, ונשים נרצחות כי הן נשים".
היא סיכמה: "השר לביטחון הפנים, עמר בר לב, חגג ירידה של 30% במספר הנרצחים בחברה הערבית. לא עבר שבוע ימים מאז שהוא חגג את הירידה ויותר מ-11 אנשים בחברה הערבית נרצחו, מתוכם שתי נשים. אז על מה הם מדברים? על איזו ירידה? המאבק שלנו נגד רצח נשים משותף והאחריות היא משותפת. דם נשים אינו הפקר, והמאבקים והאחריות משותפים כדי למנוע את הרצח הבא. המטרה שלנו היא להקים, עם כספי התרומות, גם אתר שיתעד וינציח את זיכרונן של אותן נשים. להסביר שלכל אישה יש שם, ומאחורי כל שם יש נשים שרצו לחיות ומישהו מנע מהן להמשיך את החיים שלהן".
