ב-24 בפברואר, בשעה ארבע בבוקר, צלצל הטלפון של סגן ראש הממשלה ושר הביטחון של לטביה. הצלצול העיר אותו משנתו. "הפלישה מתרחשת, הרוסים חוצים את הגבול", נאמר לו. "הודיעו לי שהמלחמה החלה", מספר לי שר הביטחון ארטיס פבריקס, "ואתה יודע מה קרה ארבע שעות מאוחר יותר? לוחמים אמריקאים כבר נחתו בנמלי התעופה שלנו. וזו הוכחה שהדברים עובדים, שנאט"ו עובדת". הוא נשמע מאושש.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
במשך שנים לא היה מקום דרוך ומתוח יותר לקראת מלחמה עם פוטין מהמדינות הבלטיות. ליטא, לטביה ואסטוניה היו כולן חלק מהאימפריה הסובייטית, ונשלטו על ידי האימפריה הרוסית לפניה. כל שנה עורכים הרוסים, לעיני מצלמות, תרגילים אמפיביים שמדמים נחיתה על חופי הים הבלטי והסתערות לעבר הטריטוריות שאבדו עם נפילת ברית-המועצות. ולדימיר פוטין מדבר על "רוסקי מיר", העולם הרוסי. הבלטיות – החלקים העשירים, האירופיים והמבוססים ביותר ממה שהייתה ברית-המועצות – נמצאות עמוק בתוך החלום האימפריאלי שלו. חלק שלם מליטא הוא המובלעת הרוסית קלינינגרד. בלטביה רבע מהציבור הוא רוסי, וכך גם באסטוניה. אין דבר קל יותר לצבא הרוסי מאשר לשסף את המדינות הקטנות הללו, לדהור אל הים, לאחד את קלינינגרד עם אמא רוסיה.
יש רק עניין אחד: המדינות הללו חברות בנאט"ו. התקפה עליהן נחשבת כהתקפה על כל חברות הברית, כולל ארצות-הברית. זה המקום שבו יכולה לפרוץ מלחמת עולם, רשמית. זה הפתיל.
השבוע ראיינתי את שר הביטחון של לטביה, ואת שר החוץ הבולט של ליטא, גבריאליוס לנדסברגיס. שניהם פינו מזמנם בזמן משבר, בין היתר בשל החשיבות שמייחסים בבלטיות לישראל, להשפעתה במערב ובפרט בארה"ב, לכך שהיא מדינה קטנה כמוהן; וכמובן משום שיש לה ניסיון צבאי ומערכות נשק מתוחכמות, מבוקשות.
שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן טס במיוחד השבוע למדינותיהם כדי להבטיח להם, פנים אל פנים, שארה"ב והברית הצבאית שיצרה מחויבים לביטחונם, שהם לא הבאים בתור להידרס תחת המגף של פוטין. במערב יש תחושת חרטה עמוקה על הדרך שבה הגיב לתוקפנות הנמשכת של פוטין באוקראינה, הנרפות והחולשה שהזמינו את החישוב הכושל של רוסיה. הבלטיות אינן מדינות רחבות ידיים, עם אוכלוסייה גדולה, כמו אוקראינה; יכולתן לעמוד תלויה לגמרי בבנות בריתן. "אם היינו מתייצבים לבד מול רוסיה, היינו מפסידים כמובן במלחמה", אומר לי שר הביטחון פבריקס, "אבל הם לעולם לא יצליחו להשתלט על החברה הלטבית, וכדי לעשות זאת הם יצטרכו לפלוש ולהרוג את כולנו. כמובן, כל זה תיאורטי בלבד. יש לנו אמונה עזה שכל מדינה באירופה וארה"ב יתמכו בנו. ולכן החלומות במוסקבה על הבלטיות – שישכחו מהם. האם הם יכולים לזרוק עלינו פצצת גרעין? כן. אבל יצטרכו להילחם בנאט"ו – ואנחנו מוכנים".
לוחמנות מהסוג הזה מאפיינת את הרוח הכללית של אומות שנשלטו בידי הסובייטים, או מנהיגי הבובות של הגוש המזרחי. "הרתעה אפקטיבית משמעה הגנה אפקטיבית", אומר לי שר החוץ הליטאי. "יש הבדל בין מה שקרה לפני יום הפלישה ואחריו. זה דבר אחד כאשר הצבא של התוקפן נמצא הרחק, ואין לו כוונה לתקוף. עכשיו הצבא (הרוסי) קרוב והוא כבר תקף מדינה ריבונית. אנחנו צריכים לעבור מהרתעה להגנה ממש של המדינות הבלטיות".
מה זה אומר, אני שואל אותו. "המשמעות היא שאנחנו צריכים את כל המרכיבים (הצבאיים) כדי לגונן על המדינות הבלטיות, בשטח". הוא אומר לאמריקה ולמערב אירופה שהזמן לאיומים נגמר; הם רוצים לראות כוח צבאי ממש, עם טנקים ומטוסים, שיכול להתמודד עם פלישה רוסית. "אנחנו כל כך קרובים למקום שבו האקשן מתרחש", אומר לנדסברגיס, "ואם התוקפן יפנה אל אחת מהמדינות שלנו, הוא בכל מקרה יקבל מענה משמעותי כי אין שווה ערך לעוצמה של נאט"ו. ואני לגמרי משוכנע שהעיקרון של אחד למען כולם וכולם למען אחד יישמר. אבל אנחנו רוצים שהתשובה הזו תהיה מהירה יותר".
אני תוהה איך זה להיות שכן לרוסיה של פוטין. ומה יהיה על החלום המערב-אירופי של נורמליזציה ביחסים עם הרוסים. הוא צוחק קצת. "אני לא חושב שאי פעם הייתה פה אווירה של נורמליזציה. פה תמיד ראינו את פוטין כפי שהוא באמת, כתוקפן. ראינו את גיאורגיה, את קרים ב־2014. זה הכל היה מהלך מקדים. פוטין היה ברור לגמרי לגבי כוונותיו: להשתמש בצבא הרוסי מחוץ לגבולות רוסיה. ואיכשהו היו כאלה שהגיבו לזה במשיכת כתפיים. "נו טוב, זה רק קצת טריטוריה".
זו תחושה חזקה מאוד בריגה, בירת לטביה, ובווילנה שבליטא. שהאירופאים התייחסו אליהם כנודניקים, שונאי רוסים, ועכשיו התברר מי טעה. "אנחנו לא שמחים שצדקנו", אומר שר הביטחון הלטבי, "ועכשיו ברור שהתוקפנות האסונית הזו תעצב מחדש את כל מציאות הביטחון האירופית". לדעתו, בעצם, הרוסים בעמדה ללא מוצא וללא ניצחון. "אני לא רואה איך הם ינצחו במלחמה הזו. הם כמובן יכולים לרסק את אוקראינה ולהרוג אזרחים רבים. אך במובן מסוים זה מזכיר את אפגניסטן. הרי הם הביאו את זה על עצמם, הרוסים. הם יצרו מצב שבו הם הורגים את עצמם".
6 צפייה בגלריה
שר החוץ הליטאי לנדסברגיס. ''אם התוקפן יפנה אל אחת המדינות שלנו, הוא יקבל מענה משמעותי''
(צילום: AP)
נדמה לי שכאן השר פבריקס מעריך בחסר את ההשפעה של כוח ברוטלי, חסר הבחנה. מי שראה מה משטר אסד והרוסים עשו במלחמת האזרחים בסוריה יודע שלעיתים המתכון של הקרמלין הוא להחליף הרג המוני בהרג סיטונאי.
רוח התקווה הזו, שרוסיה מביאה על עצמה תבוסה גמורה, נשמעת גם בווילנה. "אני לא חושב שאוקראינה תיעלם. הרבה לפני כן, רוסיה תעבור שינוי", מעריך שר החוץ הליטאי. "זו התחלת הסוף של פוטין. גם אם הוא ישלוט בטריטוריה נרחבת, גם אם יכבוש את קייב, הוא לא ינצח באוקראינה. זה לא אפשרי. זו מדינה של 44 מיליון בני אדם והיא תמשיך להיאבק". "לא נמצמץ", אומר שר הביטחון הלטבי. "אתה יודע, יש שינוי. במשך עשרה ימים מהרגע שהרוסים פלשו, הצטרפו יותר אזרחים לטבים למשמר הלאומי שלנו כמו שקיבלנו בכל השנה שעברה. אני לא חושב שהרוסים יהיו מטורפים עד כדי כך שהם ילכו לעימות עם נאט"ו".
אני שואל על העברות המסרים בין פוטין לזלנסקי וניסיונות התיווך, בין היתר של ראש הממשלה בנט. "אני לא מזהה אצל הרוסים נכונות אמיתית למשא ומתן", חותך לנדסברגיס, "אני לא סומך על זה בכלל. מה זה בכלל ה'דה־נאציפיקציה' שפוטין דורש? מה המשמעות של זה? זה ביטוי מזעזע. אני שמח ש'יד ושם' הגיב לנושא הזה. עצם השימוש במילים הללו, זו הוזלה של הזוועות האמיתיות שהתחוללו במלחמת העולם השנייה בידי נאצים אמיתיים להבדיל מנשיא יהודי (זלנסקי) של מדינה שמתמודדת עם מלחמה". הוא אומר שהוא "תומך בנתיב דיפלומטי", אבל יש הבדל בין לתמוך ובין להאמין בו. "כל תשובה צריכה להגיע רק מהאוקראינים, זה בידיהם". שר הביטחון הלטבי, עושה רושם, לא היה מתלהב מהמסרים הצ'מברליניים שהוזרמו דרך התקשורת הישראלית השבוע, ולפיהם "הכדור במגרש של זלנסקי" וכדאי שייקח את ההצעה הרוסית. "יש לנו אפס אמון ברוסים. משום שהם שיקרו", אומר השר מלטביה, "ועוד בעיה היא כזו – הרוסים כרגע הורסים מדינה אחרי שהם פלשו אליה. ואז הם מאיימים – אם לא תרצו שהערים שלכם ייראו כמו חאלב, תכירו בכיבוש שלנו. אז מעכשיו כל מדינה שפולשת לאחרת, בתוקפנות, יכולה להגיד ש־Might Is Right. זו בעיה לקהילה הבינלאומית כולה".
פבריקס גם לא מבין איך זה יעבוד, פרקטית. "אז פוטין יקבל סיפוח ואז ייסוג? ומי ישקם את המדינה? ומה עם שני מיליון פליטים? מה הוא חושב לעצמו, שהוא יפציץ מדינה – ואז פשוט יחזור הביתה? הוא מבקש שניתן לו מתנה", אומר שר הביטחון וסגן ראש הממשלה.
ומה באשר לעוד תמיכה ישראלית, אם לא באוקראינה אז במדינות הבלטיות? "הקמנו פורומים של שיתוף פעולה בתחום הביטחון", אומר שר החוץ של ליטא, "אבל אני חייב לומר שאפשר לעשות יותר. בוודאות. יש הרבה ניסיון שאנחנו יכולים ללמוד מישראל. ואני תומך בכך". לאוזניי, זו נשמעת אמירה דיפלומטית מנוסחת לעילא לישראל – ''אנחנו רוצים וצריכים עוד תמיכה מכם".
השבוע היו פרסומים ענפים על ההתלבטות בנאט"ו האם לצייד את האוקראינים במטוסים ובטנקים, מעבר לטילים נגד טנקים וטילי כתף נגד מטוסים. המדינות הבלטיות הן הכי מיליטנטיות באיחוד האירופי בעניין. שר החוץ של ליטא מעדיף להשיב בערפול מכוון, כשאני שואל האם יעבירו כלי מלחמה כבדים כאלה. "אתה יודע, אולי יש דברים שכבר נמצאים באוקראינה, מי יודע", הוא משיב, "מי יכול לדעת בוודאות ששום דבר לא נשלח לשם כבר?".
אני מבין, אני משיב לו, שאין לך רצון להרחיב בנושא. הוא צוחק. "זה לא יהיה חכם".
אלה ימים טובים למשרד החוץ. שליחי המשרד עמלים במעברים בין אוקראינה למדינות השכנות ללא הפסקה, נותנים מענה רחב וזמין יותר ממדינות עשירות וגדולות בהרבה. המשרד נערך לפלישה הרוסית מבעוד מועד, ולמעשה הוא מוביל את ניהול האירוע הזה בתוך הממשלה. במדינות אחרות זה עניין מובן מאליו. בישראל, שבה משרד החוץ נבעט, יובש, הושפל במשך למעלה מעשור – מדובר בנס גלוי.
ביום רביעי ישבתי בהערכת המצב של המשרד, המתקיימת יום-יום עוד לפני המלחמה. זה אירוע סגור לציבור שמתקיים בחדר המאובטח, סמוך לחדר המצב, עם המסכים, הטלפונים והסטודנטים שלו. על מסכי המצגת הבזיקו המספרים. מתוך כ־15 אלף ישראלים שהיו באוקראינה, נותרו רק כ־1,500. חלקם – יחידים, עשרות, מאות, איש לא יודע – התגייסו להילחם בשורות הצבא האוקראיני. מספרי הטלפון של הדיפלומטים הישראלים עוברים בין היהודים באוקראינה, ואלה מתקשרים. "הם מבקשים מאיתנו לדעת מתי ואיפה יש מסדרונות הומניטריים, כדי שיוכלו לצאת", מדווח הנציג במולדובה. כל המסדרונות האלה שעליהם הכריזה רוסיה קרסו, ולכן התשובה, אומרים לו, היא ש"אנחנו לא מספקים מידע כזה כי אנחנו לא יכולים להתחייב שהמסדרון הזה יהיה בטוח". שר החוץ לפיד והמנכ"ל אושפיז הגדירו את בטיחות השליחים כעדיפות עליונה; חלקם שיגרו את ילדיהם לישראל לפני למעלה מחודש, ולא ראו אותם מאז. "הקונסולית בקייב – אנחנו מחזירים אותה לרענון", מודיע מישהו. באמצע הערכת המצב נכנס שר החוץ, שהיה בפגישה עם המועמד הפוטנציאלי לנשיאות, סגנו לשעבר של דונלד טראמפ, מייק פנס. "אני רק מוודא שיש הערכות מצב גם בלעדיי", הוא אומר בחיוך. התפקיד הבא של לפיד אמור להיות ראש הממשלה; זה בהחלט לא מזיק לעוצמת המשרד שבראשו הוא עומד כעת.
יש דיווח ארוך על הסיוע לאוקראינה: שישה גנרטורים ענקיים שעושים את דרכם באיטיות אל המדינה, ואמורים לספק חשמל לבתי החולים. מוסקבה יכולה להפוך כל סיוע ללא רלוונטי; ביום רביעי הפציץ הצבא הרוסי בית יולדות במריופול. שום גנרטור כבר לא יעזור לו. הנקודה בעיקר היא הגנה על המתחם, ביטחון הנשלחים לשטח. פקיד ישראלי בכיר שוחח השבוע עם עמיתו הרוסי על הבית הזמני של השגרירות הישראלית בלביב. אנחנו שולחים לכם מיקום וקואורדינטות, אמר הישראלי. הרוסי חייך והבטיח שאין מה לדאוג. אני לא צוחק, אמר הישראלי. אנחנו שולחים לכם מיקום וקואורדינטות. זה היה מסר.
ישבתי לאחר מכן עם אלון אושפיז, מנכ"ל משרד החוץ. אושפיז הוא דיפלומט מקצועי שמונה לתפקיד בידי גבי אשכנזי, ויאיר לפיד בחר, בתבונה, להשאיר. הוא מדגיש שהמחמאות שמקבלים עובדי המשרד מגיעות באיחור. "צריך להסתכל על רצף העבודה. ה'סרט' כולו של עבודת משרד החוץ – אוקראינה, הקורונה, מדינות המפרץ – הוא אינטנסיבי ואיכותי. יש פה אנשים שיודעים לספק את הסחורה". אז למה ייבשו אתכם במשך שנים, אני שואל. "מסיבות לא מוצדקות. זו הייתה טעות מאוד קשה. אני לא זה שצריך להסביר את זה".
אושפיז הוא אחד הארכיטקטים של המדיניות הישראלית העכשווית ביחס למלחמה; שמנסה "להפגין עמדה ערכית נכונה תוך הקפדה על האינטרסים הישראליים, כפי שקבע שר החוץ", כלשונו. מה זה אומר? עבור אושפיז זה "בניית ארגז כלים שמאזנים את השני". פרקטית, מצד אחד ישראל לא תפסיק את טיסותיה לרוסיה, "כי אני לא יכול לדמיין לעצמי מצב שבו אין טיסות אל מדינה עם 600 אלף יהודים", ומצד שני היא גינתה רשמית את המלחמה. מצד שלישי, היא לא הסכימה להיות שושבינה להצעה במועצת הביטחון נגד הרוסים, ומצד רביעי תספק לאוקראינים בית חולים עם צוות בתוך שטחם שלהם. ישראל לא הצטרפה לסנקציות נגד הרוסים, אך היה מי שהפנה את תשומת הלב של המערכת הפיננסית בישראל לפרסומים עליהן, ולמשמעות. אם לשפוט מהתנהגות אמריקה בעבר, הנה המשמעות: אם יתגלה שבנק ישראלי שימש כאמצעי להתחמקות מסנקציות, וושינגטון תסתער בזעם. בנק ישראלי שחושב שייהנה מהזרמות כספים פתאומיות מרוסיה חופר לעצמו בור. והמוסד הפיננסי הזה יצטער. מאוד.
אתה יודע, אני אומר לאושפיז, במערב אין "איזונים". הם פשוט נגד פוטין, שהוא פולש והורג חפים מפשע. "זה לא נכון", אומר אושפיז. הוא מציע לא להביט בהצהרות, אלא במעשים: נניח הרתיעה של מדינות מערביות מהטלת עיצומים על נפט וגז, מקורות ההכנסה הקריטיים של הרוסים.
המלחמה הזו אולי מוכיחה שוב את מות הדיפלומטיה. הדיבורים לא עזרו.
"אני לא מאמין בזה מלכתחילה, זה אף פעם לא רק דיבורים. הנה הגדרה יסודית של ריאליזם – אין דיפלומטיה אפקטיבית בלי יכולת אמינה של שימוש בכוח – ועוצמה כלכלית, חברתית, טכנולוגית, ערכית".
הוא אינו מכחיש כי הסדר העולמי מתעצב מחדש, אבל אומר שעוד מוקדם לשפוט כיצד: "אני יכול לדוגמה לטעון שיש אבולוציה קיצונית של שימוש בכלי הסנקציות. זו הרמה הגבוהה אי פעם שהגענו לסנקציות, זה וצפון־קוריאה. וכאן מדובר על 160 מיליון בני אדם".
למדינות קטנות, כמו שלנו, יהיה יותר קשה בעולם הזה.
"אנחנו בהתחלה. אי-אפשר לדעת לאיפה זה הולך. יש תפיסה שיעלו גושים הומוגניים, ושם למדינות קטנות יש יכולת משחק גדולה. ברור שאנחנו חלק בלתי נפרד ממה שאתה ואני היינו מכנים 'הוויה אמריקאית' אבל זה לא אומר שאתה לא יכול להציג את האינטרסים שלך". כמו במדינות הבלטיות, הוא מבקש להפנות את תשומת הלב ל"תפיסת הביטחון האירופית, שהיא שונה ממה שהייתה לפני חודש. בעיניי ההודעה הגרמנית שהם יקצו שני אחוזים מתקציבם לביטחון ויתחילו לייצר נשק זה עניין משמעותי".
6 צפייה בגלריה
מנכ''ל משרד החוץ אלון אושפיז. ''יש אבולוציה קיצונית של השימוש בסנקציות''
(צילום: אלבום פרטי)
אני שואל אותו על הנרפות האירופית לפני המלחמה. אולי זו שהולידה אותה. אושפיז נזהר. "אני לא חושב שיש תחליף לתפיסה ישראלית שמסתמכת על עוצמה עצמית. זו נראית לי התשובה הכי בריאה למה ששאלת".
אבל זה לא מה ששאלתי, אני אומר לו. "נכון", הוא משיב, וצוחק.
מי שעוקב אחרי החדשות לבטח חש שישראל בתזזית מדינית. הסולטן מאנקרה מחזר אחרי ירושלים, מנסה להציל את קמפיין הבחירות ואת הכלכלה שלו. חמאס כבר חש בשינוי גישת הטורקים אליו; המארחים לא חמים כבעבר – וזה עשוי להחמיר. ראש הממשלה בנט דיבר עם מנהיג אוקראינה לא פחות, וכנראה יותר, מרוב מנהיגי המערב השבוע; זה נכון בוודאי לגבי שיחותיו עם הצאר במוסקבה. מדינות המפרץ עמוסות בבקשות למעורבות ישראלית, בעיקר בהשתדלות בתוך ממשל ביידן. לא רק בנט משתלם בתיווך: לדברי גורמים בישראל, בשבועות האחרונים העביר הנשיא הרצוג מסרים בין ארדואן ובין ראש ממשלת יוון קיריאקוס מיצוטקיס; הם קושרים בין המסרים הללו ובין הפגישה בין מנהיגי שתי המדינות היריבות באיסטנבול, הצפויה מחרתיים.
הנה הצעה: עדיף למקד את העיניים בכדור הגדול, הרדיואקטיבי, הצהבהב. לא קייב, מוסקבה, איסטנבול או אתונה – אלא בעיקר וינה. שם, אומרים גורמים מדיניים, אלא אם תהיה סנסציה יוצאת דופן, ייחתם בקרוב מאוד הסכם הגרעין המחודש. הפרטים המסתמנים מתוכו הם התממשות תרחיש בעייתי באורח עמוק עבור ישראל. "האמריקאים ישלמו יותר, יקבלו פחות – ועבור פחות זמן", אומר אדם המצוי במגעים בווינה. ההסכם נצמד לתאריכים המקוריים של הסכם הגרעין, זה שנחתם ב־2014 ורוסק בידי ממשל טראמפ. המשמעות: ההגבלות על פיתוח טכנולוגיה גרעינית (צנטריפוגות מתוחכמות) יתחילו לפוג בהדרגתיות החל מעוד שנתיים וחצי בערך.
ה־JCPOA שנחתם בתקופת אובמה הציג מתאר שבו איראן זונחת את תוכניתה הגרעינית במשך שנים רבות, שבהן, קיוו תומכי הממשל, היא תגלה את היתרונות של פתיחות לעולם והימנעות מהרפתקאות גרעיניות. ההסכם הנוכחי יהיה שונה לגמרי, בראש ובראשונה כי הוא קצר: הפוגה שעוד מעט תסתיים. אחריה, האיראנים יוכלו לחזור לסורם, בהתחלה באיטיות ואז בבת אחת. במקביל, משמרות המהפכה וגיבוריהם ישוחררו – כך טוענת ישראל – ממשטר הסנקציות. זה יהיה נפלא ליצוא המהפכה, שם הקוד לתמיכה בחיזבאללה ובמידה מצומצמת יותר בארגונים פלסטיניים. הסכם הגרעין הקודם הכיל גרעין של תקווה, בקרת נשק מהקשוחות שנראו אי פעם. הריסוק שלו בידי ממשל טראמפ לא הועיל לאיש, לבד מאשר לצנטריפוגות שחזרו להסתובב במתקן המבוצר בפורדו. עם פירוק ההסכם, האיראנים חידשו את מתקניהם, העשירו בדרגה קרובה לצבאית.
לבסוף קיבלו הסכם חדש, בתור פרס.
בגלל תפוגתו הקרובה, השחרור האפשרי של גורמי טרור מסנקציות, הצורך האמריקאי הדחוף בהורדת מחירי הנפט, האכזבה האיראנית מביטול ההסכם הקודם, הידיעה שבעוד שנתיים ייתכן ממשל אמריקאי אחר – ההסכם החדש גידם וצולע מהרגע הראשון. אז מדוע האמריקאים רצים אליו? הטיעון הרשמי הוא מניעת סכסוך אזורי, אך לא כדאי לזלזל בסנטימנט של ממשל ביידן, לתקן את מה שאנשי טראמפ הרסו; מדובר בסופו של עניין באותם אנשים שעבדו בממשל אובמה. הניסיון של בנט לשכנע אותם כי הימנעות מהסכם לא תוביל למלחמה חדשה במזרח התיכון (וגם לא לפצצה איראנית) לא צלח. בנימין נתניהו הולם שוב ושוב בנושא האיראני, כי הוא יודע שאחרי שהאבק מאוקראינה ישקע, וגם אם לא ישקע, זה מה שמעניין את הישראלים. כיו"ר האופוזיציה ההתקפות שלו בעניין לגיטימיות; בנט היה עושה בדיוק אותו הדבר לביבי.
כעת מתקיים ויכוח בצמרת המדינית-ביטחונית: האם להגיע להסכמות עם האמריקאים מיד עם חתימת ההסכם על "תמורות ביטחוניות" שתקבל ישראל (בין היתר, סל רכישות של צה"ל לציוד ביטחוני רגיש), או להציג התנגדות ברורה, תקיפה, בלי תג מחיר. ולקוות שהבית הלבן יבין את הרמז, ויבוא עם הצעה משלו. "אי-אפשר ואסור שיהיה אפשר לקנות את השתיקה שלנו", אומר גורם מדיני, "אנחנו נגיד שזה הסכם רע לישראל. לא ניסע לוושינגטון להופיע בקונגרס (כפי שעשה נתניהו, דבר שנחשב לבלתי נסלח בממשלי אובמה־ביידן, נ"א). אבל עמדתנו תוצג". וזה לא רק שתוצג עמדה. החל מהנקודה בזמן שבה יתחילו לפקוע הגבלות על בקרת הטכנולוגיות הגרעיניות בטהרן, התפיסה במערכת המדינית-ביטחונית היא שישראל צריכה להיות משוחררת לפגוע בתוכנית האיראנית ובמחולליה. בפעולות מבצעיות, כפי שנעשה בעשור האחרון.
ישראל סבורה שהיא חופשית לפגוע, מבצעית, בתוכנית הגרעין של טהרן. עוד נראה מה יגידו על זה בוושינגטון.
