(בימוי ועריכה: אסף קוזין, צילום: חגי דקל וירון שרון)
"מחדל? זאת הייתה תפיסת עולם" / אורלי אזולאי
ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, ישבתי לאכול ארוחה מפסקת בבית הוריי בנתניה. אמי עדיין לא הספיקה להגיש את המנה הראשונה כשהטלפון צלצל. הייתי אז חיילת בשירות סדיר, כתבת צבאית בביטאון חיל הים "בין גלים", ועל הקו היה קצין המבצעים של היחידה. בקול יבש, שהרעיד אותי בנחישותו, הוא אמר לי שעומדת לפרוץ מלחמה ועליי להגיע מיד לבסיס.
אז כמובן לא ידעתי שאני, הבלתי חיונית לקרב, קיבלתי מידע שלא הגיע לחיילים בקו הראשון, על גדות תעלת סואץ. אלו שישבו כמו ברווזים במטווח במוצבים של קו בר לב. צבי להב (צ'יפו), חייל סדיר מחיל הים שהיה במוצב המזח, סיפר לי על כך ממקור ראשון: הוא צפה במסגרת תפקידו על תנועת כלי שיט בצד המצרי. הוא וחבריו ראו את המצרים מקדמים את הספינות ונכנסים לעמדות קרב, אבל כשהעבירו את המידע למפקדים מאחור ראו בהם מטרד המפר את שלוות החג.
אז, בערב יום כיפור הארור, לא ידעתי שצבי להב ייפול בשבי המצרי יחד עם כל חבריו למוצב. אז עוד לא ידעתי שביום ההוא, כשעוד לא מלאו לי 20, יתהפכו החיים על הראש של כולנו.
היה זה שש שנים בדיוק לאחר מלחמת ששת הימים, שהולידה את ההיבריס יחד עם אלבומי הניצחון. את המגלומניה של הדרג המדיני והצבאי שהתהדר במבצע זבנג וגמרנו, שחינך אותנו להאמין שהצבא המצרי מורכב מאוסף של פחדנים שרק שומעים יריות ונמלטים, משאירים את הנשק והנעליים מאחור.
גם לא יכולתי לדמיין את מה שהבנתי הרבה יותר מאוחר: שמלחמת ששת הימים הייתה החטא, ומלחמת יום הכיפורים הייתה עונשו.
בבור בקריה המתינה לי נעמי פרנקל, עורכת "בין גלים" וסופרת מוערכת. נעמי, שתמיד הייתה מאירת פנים, נראתה קודרת. "זה הולך להיות קשה מנשוא ורע להחריד", לחשה לי.
למחרת בשתיים בצהריים פרצה המלחמה. נעמי החליטה לעבור למתכונת חירום ולהוציא עיתון מדי יום. לא חלפה עוד יממה, ושמענו בקשר שמוצב החרמון נפל. נעמי אחזה בידי, דמעות בעיניה, ולחשה: "יכול להיות שהפעם נושמד". ואז היא החליטה: אנחנו יוצאות למלחמה. כל הרכבים גויסו, ואת הדרך עשינו בטרמפים, בלי אפוד מגן, קסדה או נשק.
כשהגענו לסיני הרגשתי שנכנסנו לארץ תוהו ובוהו. זעקות החיילים שאין להם תחמושת, שהפכו אותם לבשר תותחים, התערבבו בצלילי האימה של פגזים מתפוצצים. הריח של הגופות המרקיבות בשמש התערבב בריח אבק שריפה. לראשונה בחיי הבנתי את משמעות המילים: אי־אפשר לנשום.
בשדה התעופה אופירה נערמו ארונות העץ ובהם גופות חיילי צה"ל, ועל הדיונות שכבו ערימות של גופות החיילים המצרים ולהקות זבובים מעליהן. חשבתי על האמהות של כולם, שעדיין לא יודעות.
הגענו לבסיס חיל הים באטור. כשהתארגנו לשינה, נעמי סיפרה לי שלפני שיצאנו נתנו לה לתמלל את קלטת הישיבה הדרמטית שהתקיימה בשבת בבוקר, שעות ספורות לפני שפרצה המלחמה. היא גילתה לי שהרמטכ"ל דדו התחנן בפני גולדה שתיתן לו לגייס מילואים. דיין התנגד ואמר: "יש לנו הסכם עם קיסינג'ר שלא ניתן את המכה הראשונה. ניתן לסאדאת תמונת ניצחון ואז ניכנס למשא ומתן".
נעמי הוסיפה בקול קטן וחורך: "גולדה היא אישה זקנה, והיא לא מבינה דבר בענייני צבא. ודיין, הוא אחד המנהיגים המושחתים בישראל".
כשהסתיימה המלחמה, השתחררתי והמשכתי בחיי. מיעטתי לדבר על המלחמה שנצרבה בי והפכה אותי נחושה פי כמה להפוך לעיתונאית שמשימת חייה היא לדבר עם האויב, כדי להביא לישראלים את הקולות של מי שסומנו כאויבנו ולהראות שגם שם יש בני אדם שרוצים לחיות בשקט.
כשעיינתי במסמכים ששוחררו על המלחמה במהלך השנים, הבנתי שמה שעשתה גולדה עם הגנרלים שלה לא היה רק מחדל, היה זה זדון. המחדל היה באי־גיוס המילואים בזמן, ובהתייחסות מבטלת למידע שהעביר אשרף מרואן על כך שעומדת לפרוץ מלחמה. הזדון היה כאשר גולדה הדפה הצעה למשא ומתן לשלום שהציע סאדאת עוד בחודש ינואר של אותה שנה. גולדה רצתה להמשיך להחזיק בסיני. היא תיכננה לבנות את ימית, להפריח את מדבר סיני. זה לא היה מחדל, זאת הייתה תפיסת עולם.
בדיוק לפני שנה, ראיינתי את צבי להב, החייל ממוצב המזח, לציון 49 שנים למלחמה. "המדינה כשלה לא רק כשהפקירה אותנו, הלוחמים", אמר לי, "אלא גם כשבמשך 27 שנה מאז שחזרנו מהשבי, איש לא שאל לשלומנו ולא נתן לנו טיפול. אחרי 27 שנים אי־אפשר לתקן נפש פגועה".
במלחמה הארורה איבדתי גם את נעמי. האישה שהייתה יקירת השומר הצעיר, שגדלה והתבגרה בקיבוץ בית אלפא, עברה להתגורר בחברון. הדיאלוג בינינו הפך להיות כמעט בלתי אפשרי, ונמשך בקושי מתוך כבוד רב שרחשתי לה. "טראומת המלחמה העיפה אותי למקום אחר", אמרה לי, "ראיתי את רפיסות המקום שלנו. כמה מעט חסר כדי להגיע לאבדון". כאשר מתה, בגיל 91, שמעתי שבקשתה האחרונה הייתה להיקבר בבית אלפא. רווח לי. היא חזרה לאדמת בית הגידול שלה.
"חטפתי בומבה, הבנתי מה זאת מלחמה" / שאול גולן
הייתי אלחוטן בחטיבה 421, חטיבת השריון שחצתה ראשונה את התעלה. מלחמת יום כיפור תפסה אותנו, כמובן, עם המכנסיים למטה, אז כל החטיבה ירדה עד לתעלה על שרשראות, טנקים. מדובר במרחק גדול, שעושים בדרך כלל באוטובוסים, כשהטנקים מועברים על מובילים.
ואני, צלם חובב שזו המלחמה הראשונה שלו, אומר לעצמי: "איזה דבר יפה זה מלחמה". תדמיינו את זה. שיירות, טנקים, באמת יפה.
14 צפייה בגלריה
לוחמי חטיבה 421 של השריון מניפים את דגל ישראל על גדות תעלת סואץ, לאחר שהיו הראשונים לחצות אותה
(צילום: שאול גולן)
יום אחרי שהגענו, הגיע נגמ"ש מכיוון התעלה. הוא התהפך לידינו, הסיפון נפתח, ושמונה חיילים נשפכים החוצה. כולם פצועים. וזה לא כמו היום, שמיד מגיע רופא. אז פשוט זרקו את כולם לרכב אחר ואמרו לנהג: "רק תברח מפה".
אני לא רוצה לתאר את המראות שנחשפתי אליהם שם. זה היה נורא. אחרי שנייה אמרתי לעצמי, "איזה יפה זה מלחמה ואיזה נעליים". מאותו רגע חטפתי בומבה בראש, והבנתי מה זאת מלחמה.
המשכנו בדרכנו, בשטח התעלה. בערך ביום החמישי הרבה חיילים מצרים יצאו פתאום ממקומות המסתור שלהם, מהבונקרים שהסתתרו בהם. הם היו מבולבלים ומבוהלים, חיילים הכי פשוטים שיש. בחיים לא נהגתי במשאית, אבל באותו רגע קיבלתי משאית רוסית ענקית וארבעה שבויים. העמיסו את כולם אחד על השני בקבינה, ואמרו לי: "קח אותם עשרים קילומטרים לחוקר שבויים".
ואני נוסע, לבד עם שבויים, נותן לאחד מהם להחזיק לי את הנשק כי אני נוהג. הם היו כל כך מבוהלים, אבק אדם, אנשים אבודים.
נשארנו שם עוד חמישה חודשים אחרי שנגמרה המלחמה. המח"ט נתן לי ג'יפ ונהג, והיינו נוסעים כל יום בין המוצבים בגבול, מעבר לתעלה, בצד המצרי. הייתי מצלם מפגשים בין צנחנים לחיילים מצרים. הבאנו להם מנות קרב וקפה, לא היה להם כלום. את הכל צילמתי, ואחרי שפיתחנו את התמונות הבאנו אותן לטייסים ב"פאיד", שדה התעופה של מצרים, והם העבירו את התמונות לארץ.
ולא רק את זה צילמתי. איך שירדתי לתעלה עם פרוץ המלחמה לקחתי איתי פילם וצילמתי בלי סוף. צילמתי קרבות אווירונים, מטוסים מצריים, את כל מה שהיה שם. התמונות האלה קיימות עד היום, אבל הפילם נשארו אצל הצלם שאיתו עבדתי, ולצערי נשארה לי גישה רק למעט תמונות מהמלחמה.
לפני שבוע, התקשר אליי הנהג שלקח אותי בין המוצבים אחרי המלחמה. התברר שהוא שמר עד היום את התמונות שהבאתי לו אז. בין התמונות יש תמונה של טנק עובר את התעלה על מעין רמפה, שהעבירה את הטנקים על המים מצד לצד, לפני שבנו את הגשר.
צילמתי גם את גשר הגלילים, שכל הצבא בנה עליו כדי לצלוח את התעלה. הוא היה גשר נייד, עשוי מגלילי מתכת, והטנקים היו אמורים לעבור בעזרתו בין הגדות. אבל בגלל שכל הצבא נע על ציר אחד בדרך לתעלה, הוא היה פקוק כולו ומלא בכלים שבורים.
יום אחד, אלוף פיקוד דרום גורודיש החליט להוריד הוראה להעיף את כל הרכבים שבצדי הדרך כדי שהגשר יוכל לעבור. את כל זה צילמתי, זה היה מחזה מדהים.
"עד היום לא ברור למה המצרים לא ירו עלינו" / גד ליאור
8 באוקטובר 1973 ייזכר תמיד כיום הקשה־מדאיג־עצוב במיוחד, מבין ימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. היה זה היום שבו ראו ראשי המדינה ובכירי הצבא את שר הביטחון משה דיין שפוף ועייף, עם מבט מיואש ועצוב. היה זה היום שבו ראש הממשלה גולדה מאיר אמרה להנרי קיסינג'ר, בשיחת הטלפון המפורסמת, כי מדינת ישראל זקוקה לסיוע צבאי דחוף שבלעדיו עתידה לא ברור.
בראשית ימי המלחמה הייתה פרוסה בסיני אוגדה 252 מחיל התותחנים, בפיקודו של האלוף אברהם מנדלר. שירתי אז בשלישות בגדוד 403, שהשתייך לאגד הארטילרי 209 בפיקודו של אלוף משנה יעקב ארז, קצין מצוין ונערץ על ידי תשעת גדודי האגד. באחד מתפקידי כשליש הוטל עליי לנסח את הדפים הקרביים שפרסם האלוף בכל יום לחיילים. ניסחתי גם את הדף האחרון שכתב מנדלר בטרם נהרג, כבכיר קציני צה"ל שנפלו במלחמה.
האנדרלמוסיה בחצי האי סיני הייתה בעיצומה. כאשר שמענו בסמוך לעמדות התותחים רעש של מטוסי קרב, הבטנו לעבר השמיים ולחרדתנו ראינו בעיקר מטוסים מצריים. הם הפציצו את כוחותינו שוב ושוב, כמעט ללא חשש, אך רבים מהם הופלו בהמשך.
מול הכוח הארטילרי המצרי, שכלל על פי הערכות אסטרטגים 2,400 קני תותחים ומרגמות מסוגים רבים, נמצאו בחזית הדרום בימי פרוץ המלחמה רק 12 סוללות ארטילריה עם 48 קנים, ואחר כך עם 72 קנים. כמה עשרות קנים מול אלפים. מצב אבסורדי. לא צריך להיות מתמטיקאי דגול כדי לחשב את הסיכויים. אבל באופן מדהים, צה"ל ניצח בסופה של המערכה.
אחרי חודשים ארוכים בגדוד 403, קרא לי קצין השלישות של האגד, מוטי לניאדו, לשמש כעוזרו במלחמה. ידידותנו מאותם ימים נמשכת עד היום הזה, והיא נובעת לא מעט מגורלנו באותו 8 באוקטובר. גורל שהיה יכול להיות שונה מאוד, אלמלא נהג מילואים מגויס.
לשלישות היו במלחמה ההיא מספר תפקידים חשובים עיקריים. האחד היה לעבור בין הגדודים והסוללות, להתעדכן ולדווח לפיקוד אודות הנפגעים, ולדאוג למלא את מקומם ככל האפשר בקצינים ובחיילים מגויסים. תפקיד נוסף הוא להיות בקשר עם צוותי הלחימה ולדאוג למחסורם ככל האפשר, מעבר לתחמושת ומזון. מהעברת הדואר והחבילות מהאגודה למען החייל ומהבית, ועד לשיבוץ של הופעות אמנים בפני החיילים, אפילו בימי הקרב ובוודאי בימים המתוחים שבאו לאחר הפסקת האש.
מדי יום נדדנו, מוטי ואני, בין העמדות והבסיסים, מתעדכנים ומעדכנים. באחת הנסיעות הראשונות, העמסנו על טנדר שבו נהג חייל מילואים ציוד רווחה, שכלל חבילות מהאגודה למען החייל, מכשירי רדיו ואפילו תחתונים וגרביים, ויצאנו מבסיס רפידים לכיוון מה שכונה אז ציר חת"ם (חיל התותחנים). היה זה ציר לאורך התעלה, ועל גבעות חול ומאחוריהן הוצבו תותחנים שנועדו לבלום את המצרים, אם יחליטו לפלוש לחצי האי שבשליטת צה"ל.
התקרבנו לציר על דרך צרה, ובמשך דקות ארוכות לא ראינו ולו רכב אחד. לפתע בלם חייל המילואים את הטנדר והכריז: "אני לא ממשיך מפה". מוטי כעס. "מה זאת אומרת, אתה לא ממשיך?", שאל. המילואימניק הביט קדימה ואמר בקול רועד: "משהו לא נראה לי. כל הקנים מופנים לכיווננו. אלה לא כוחותינו".
"סע", זעמנו שנינו, "החיילים מחכים לנו וצריך להתעדכן מה קורה בסוללות". "לא מתקדם יותר", השיב החייל, סובב את הטנדר והחל בנסיעה מהירה. ההחלטה הזאת, כנראה, הצילה אותנו.
דקות ספורות לאחר מכן ראינו לפתע חיילי צה"ל. קצין צעיר בשם חגי עמד על הציר כמה עשרות מטרים מאיתנו וכיוון אלינו את נשקו. "אל תירו, אנחנו חיילים ישראלים", צעקנו. הקצין והחיילים התקרבו אלינו המומים. "מאיפה אתם מגיעים?", שאלו בתימהון. הסברנו שאנחנו בדרכנו חזרה משיפולי גבעות ציר חת"ם.
"השתגעתם?", פלט הקצין, "המצרים כבשו אתמול את הציר, עוד הייתם מחלקים להם את הדואר ונופלים בשבי. אני לא מאמין שבאתם משם". עד היום, אגב, לא ברור מדוע המצרים לא פתחו באש לעברנו. כנראה שהיו כל כך המומים ומבולבלים גם הם מהרכב הבודד המגיח לעברם, שחשבו שאנחנו מצרים.
הבוקר ההוא מזכיר לי את השליחות הנלווית לדוחות היבשים של אנשי השלישות, שגם במלחמה אין לוותר עליהם. העלאת המורל של החיילים תוך דאגה למחסורם ופיזור האמנים, ובוודאי, עצוב וכואב ככל שהיה, עדכון יומיומי של רשימות הנפגעים ודיווח אודותיהם לפיקוד ולמשפחות.
והסיפור הזה, אחד מני רבים, מייצג עבורי את המלחמה כולה. הוא ממחיש את המחסור במידע, הבלבול, והכשלים במכשירי הקשר ובתקשורת נטולת הטלפונים בימים המתוחים ההם, כאשר פרצה המלחמה לפתע.
"המודיעים חיכו לה, והשמיים נפלו" / סמדר פרי
באוגוסט 1973 התחלתי עבודה מאתגרת: מורה לערבית באולפן לבוגרי המגמה המזרחית בבתי הספר התיכוניים בישראל. תנאי הקבלה היה ציון שמונה ומעלה בתעודת הבגרות, ורק מצטיינים זכו להתקבל. לימדתי שפה ודקדוק מצרי, וניתחנו ותרגמנו את מאמריו של העיתונאי מספר אחד, חסנין הייכל מקהיר, מקורבם של הנשיאים נאצר וסאדאת. זה היה קורס מופת, שחייב את החניכים לרכון על הספרים במשך חצי שנה, מהבוקר ועד לשעות הקטנות של הלילה.
אלא שאז פרצה מלחמת יום כיפור, והתפזרנו לכל עבר. את המורים באולפן שלחו הביתה ל"הפסקה", והחניכים הועברו למשימות פקידות וניתוחי מודיעין במטכ"ל. בעלי, הרופא, הוזעק לבית החולים איכילוב שבו עבד, וכעבור שעות ספורות הגיע רכב צבאי שלקח אותו יחד עם רופאים נוספים ליחידת פינוי בהיטס חיל האוויר. מפקדם הבכיר היה מי שהפך ברבות הימים לחבר כנסת וסגן שר הביטחון, ד"ר אפרים סנה.
ואז הגיעה אליי, דרך חברים משותפים, אתי בן־שוהם. היא הייתה מורה משיכון דן בתל־אביב, קטנת קומה, פיקחית ותוססת. היא רצתה, כך אמרה, רק להעביר את הזמן. מדי בוקר התייצבה בביתי, ברחוב בן יהודה פינת נורדאו בעיר, ויצאנו לשוטט ברחובות הריקים.
גברים לא נראו ברחובות. רק נשים בודדות, או בצמדים, התהלכו מהוססות, דיברו בלחש. גם אתי ואני שוחחנו בקול חלש. על ספרים וסרטי קולנוע, על מקומות אהובים בארץ ובחו"ל, על החיים שנערכנו להקים לעצמנו. אתי סיפרה לי לראשונה על בעלה, איציק בן־שוהם, מפקד חטיבה 188 בשריון. על ילדם המאומץ מתן, וגם על התהליך שהחלו בני הזוג כדי להביא לו אחות, על המסמכים שכבר כמעט סיימו להגיש למשרדי הרווחה.
ביום השלישי או הרביעי לטיולים חסרי התוחלת הגיעה אליי שיחת טלפון מוזרה. אל תגידי דבר, אמר לי קול גברי. אנחנו יודעים שאתי בן־שוהם נמצאת אצלך, שכנעי אותה לחזור מיד הביתה. למה? לחשתי לתוך האפרכסת, למה אתם רוצים שאגרש אותה? בעל הקול הגברי נשמע חד ומאופק. היא צריכה לחזור, אמר, כי בעלה נפל במלחמה, ומשלחת המודיעים בדרך אליה. תבטיחי לא לומר מילה.
המצאתי לאתי סיפור לא משכנע על כאב ראש פתאומי ובחילה שתקפה אותי בבת אחת. היא הציעה לטפל בי ואני נשכבתי על המיטה, עצמתי עיניים, והתחננתי: תלכי.
והיא נסעה. המודיעים המתינו ליד דלת הבית, והשמיים נפלו. מעולם לא דיברנו על הבוקר הנורא ההוא. הקשר בינינו ניתק עם השנים, ורק הספקתי לשמוע ממנה על עיטור העוז שהוענק לאיציק אחרי נפילתו, על התינוק מתן שגדל להיות ילד, נער וגבר מוצלח, ועל האחות שבסופו של דבר לא הצליחו להוסיף למשפחתם.
כעבור שנתיים נקראתי אל הדגל. יחד עם קבוצה קטנה, התבקשתי להשתתף בליקוט הביוגרפיות לכתיבת ספר יזכור של משרד הביטחון, שהוקדש לכל אחד מ־2,656 הרוגי צה"ל במלחמה.
באופן שרירותי, קיבלתי את האותיות א' עד ד'. איציק בן־שוהם וקורות חייו היו שם, וזכו לטיפולי המיוחד. מפי חבריהם למדתי על הקשר המיוחד בין איציק לאתי, קשר של הערצה ואהבה ממבט ראשון. שניהם היו דעתנים, חזקים, שופעי חיים.
אתי, שהקדישה את מרבית זמנה להנצחת הנופלים והייתה אוזן קשבת למשפחות האבלות, הלכה לעולמה לפני שלוש שנים.
"את האומץ קיבלתי ממלחמת יום כיפור" / אביהו שפירא
באוקטובר 1973 הייתי בחופשת שחרור. כמה שבועות לפני המלחמה, המח"ט של חטיבה 14 בשריון ביקש ממני לעשות עוד קו אחד כקצין. הסכמתי. צורפתי לפלוגה י' בגדוד 79 של חטיבה 14. הספקתי לעשות איתם רק אימון קצר, כך שיצאנו למלחמה בלי שהכרתי את כל החיילים. עד היום אני מתקשה לזכור את רובם. רק הקצינים היו חברים שלי. המ"פ היה יחיעם ששון, לימים תת־אלוף. הסמ"פ גלעד דשא, שהיה החבר הטוב ביותר שלי, נהרג במלחמה. גם שני הקצינים האחרים שהיו איתנו נהרגו.
ביום ראשון שאחרי יום כיפור היינו אמורים לתפוס את קו התעלה, אז היינו בבסיס הגדול ברפידים. ביום חמישי כבר עצרו את היציאות הביתה, וביום שישי בערב, בכניסת הצום, המג"ד שלמה "מוני" ניצני ז"ל אסף את הגדוד ואמר: "המצרים עושים תרגילים. אבל אני אומר לכם, תפרוץ מלחמה. תתכוננו".
ניצני היה האדם היחידי שהזכיר את המילה מלחמה בימים האלה. הוא הוציא את כל הגדוד מהמחנה ופרש אותו בשטח מסביב לרפידים מתחת לרשתות הסוואה. יום כיפור נכנס, חלק מהחיילים הלכו לבית הכנסת להתפלל, וחלק, כופרים כמוני, אכלו מתחת לרשתות.
בבוקר הגיעה הצפירה האיומה. קיפלנו את הרשתות, עלינו על הכלים ויצאנו לכיוון התעלה. בשלב הזה הפקודה הייתה לא לנסוע על הכבישים, כי הזחלים מקלקלים אותם. כשהגענו לצומת ביקשו מאיתנו לנסוע צפונה, כי הייתי הכי ותיק והכרתי כל סנטימטר בתעלה.
מטוסים החלו לחוג מעלינו. מישהו צעק בקשר: "זה מיגים! לרדת מהכבישים, לשמור מרחק". הם ירו, וסביבנו החלו לצוץ פטריות עשן. המשכנו צפונה בכל המהירות. כשהגענו קיבלנו פקודה להתחלק לכוחות. הכוח של הסמ"פ ושלי, שני נגמ"שים בסך הכל, קיבל כל אחד משימה אחרת. הנגמ"ש שלי נסע לכיוון מוצב שנקרא כתובה.
כשהגענו נפתחה עלינו אש אדירה מצד שמאל. בקשר נשמעות צעקות, "שמאלה פנה, קדימה להסתער", ואנחנו יורים ומסתערים. קיבלתי כדור בגב. הוא נכנס מצד אחד ויצא מהצד השני, מפיל אותי למטה. יותר מזה אני לא זוכר. הנהג שלי הוציא אותנו משם, אין לי מושג איך זה קרה.
אני כן זוכר שבתאג"ד הייתי היחיד שלא דיבר. בדרך כלל מטפלים קודם בפצועים שצורחים, אז הייתי האחרון שטיפלו בו. היה שם עוד לוחם שלי, שיושב עד היום בכיסא גלגלים. אחד נוסף הולך עם מקל. אחר משותק כולו.
החובש שאל אותי אם אני רוצה מורפיום. אמרתי שכן, והוא אמר שלדעתו אהיה משותק. יש לי צלקת בגב, מכתף לכתף. אני מוגבל עד היום בתנועה של הידיים, וכשאני נוסע לצלם שלג לכתבות בחורף אני סובל מכאבים. אבל אני לא משותק. אחרי שהחלמתי אפילו חזרתי לצד השני של התעלה, כדי לעזור לפלוגה שלי שהייתה שם עם אריק שרון.
האם המלחמה השפיעה עליי כצלם עיתונות? שאלה טובה. לא היה בי פחד מעולם, לא לפני המלחמה ולא אחרי. הייתי בלבנון בתור מ"פ, ובאינתיפאדה השנייה העבירו אותי מלוחמה לדובר צה"ל. כצלם התפוצצו סביבי קטיושות ללא הפסקה, אחת התפוצצה מטר מהרכב שלי בצומת הטנק. בקריית־שמונה ראיתי בלי סוף הרוגים ופצועים. אבל את האומץ קיבלתי, כנראה, ממלחמת יום כיפור.
