נאום "אני מאשים" של אריה דרעי
(צילום: ערוץ כנסת )
ב-1999, רגע לפני שנכנס לכלא, הצליח אריה דרעי לעשות את הלא ייאמן: הוא גרם לי, נער בן 17 - יש שיאמרו מישראל הראשונה - להצהיר בפני כל החברים בכיתתי האשכנזית על תמיכתי בש"ס. קמפיין "אני מאשים" שהמציא את המושג "ויראלי" הרבה לפני הרשתות החברתיות, אמנם לא ביקש לפנות אליי ולשכמותי, שמיניסטים לא ש"סניקים בעליל - אבל איכשהו טעה בכתובת ונגע גם בי. סרט התעמולה שבמרכזו, 72 דקות כאורך הגלות באיכות של המילניום הקודם, דיבר לרגשות של אחרים שמעולם לא חוויתי בעצמי באופן אישי, ובכל זאת שכנע גם אותי. כשחזרתי אליו כעבור שנים, הפעם ביוטיוב, לא הצלחתי להבין איך זה קרה לי. התנחמתי בכך שבזמן אמת, עם כל הכבוד להצהרות שפיזרתי לחברים, בכלל לא הייתה לי זכות הצבעה.
אבל עם הצלחה כבירה שכזו אי אפשר להתווכח. הקמפיין המצוין ההוא הניע לקלפי מאות אלפים לטובת מפלגה במשבר שבראשה עבריין מורשע ומושמץ בדרך לכלא, והביא אותה לשיא כוחה - 17 מנדטים בעידן הבחירה הישירה. ולמרות הזיכרונות הנוסטלגיים הנעימים מאז, וההיסטוריה שעשה (לא פחות), דרעי הבטיח לעצמו שלא עוד.
כשהיועץ המשפטי לממשלה הורה לפני כמעט שש שנים על "בדיקה" בעניינו של "שר בכיר", החליט יו"ר ש"ס בגרסתו הבוגרת והממלכתית שהפעם זה ייראה אחרת. במקום להמריד את הציבור נגד רשויות האכיפה ולהתסיס אותו בתיעודים מווילות המגורים מנקרות העיניים של תובעיו ושופטיו, כפי שעשה לפני 22 שנה, הוא הרכין ראש בהכנעה מהרגע הראשון ושיתף פעולה עם החקירה. במקום להוציא רבבות לרחובות - העדיף להתאפק בעצמו ולרסן את תומכיו. אף ג'ינגל של זמרי הבית למילים שחיברו מעריציו, סטייל "הוא זכאי", לא כיכב השנה במצעדי הפזמונים - לא בגלגלצ ולא בקול ברמה. עד שהבוקר קפץ לאריה הדרעי.
מסיבת העיתונאים שכינס בחדר סיעת ש"ס, כשבקהל יותר פעילים ומעריצים מאנשי תקשורת, הייתה נאום הכיכרות הראשון שלו בפרק החדש בקריירה - והיא נשמעה בהתאם. אותנטית וסוחפת
"דמי ודם משפחתי נשפך בראש חוצות, ואני, שיודע את האמת, שותק ונושך שפתיים", זעק היום (ד') יו"ר ש"ס במסיבת עיתונאים שכינס 24 שעות לבד אחרי שנחתמה הפרשה. "כל אדם בישראל יודע שאם לא היו קוראים לי מכלוף אריה דרעי, הנושא היה נפתר מול פקיד שומה", טען לאחר שנגזר דינו. "אבל כבר למדתי שאצלי העניינים מתנהלים אחרת".
וכמו באותו "אני מאשים", גם הפעם לא החמיץ דרעי את ההזדמנות לשחרר מעט את השד העדתי מהבקבוק, כשהאשים את החוקרים בפגיעה עקיפה בנערות במצוקה, "נשמות יקרות שלא צלח עליהן מזלן", לאחר שפעולות שנקטו גרמו להפסקת התרומות עבורן.
אבל הפער הזה בין דרעי של טרום עסקת הטיעון לדרעי ביום שאחרי אישורה בבית המשפט לא בהכרח מעיד על תכנון מראש להתל ביועמ"ש (או בעצם בכולנו). אפשר שכוונותיו היו כנות וטהורות כשהתחייב לקבל את הפסיקה ולשמור על כבוד רשויות החוק, חפות מציניות ומשיקולים טקטיים. מה שהשתנה זה דרעי עצמו, שהפך בן-לילה לבן חורין - תחילה מכתב האישום שריחף במשך שנים מעל ראשו, אך לא פחות מכך - מהעבודה הפרלמנטרית שהיא כמו משקולת כבדת משקל הקשורה בשלשלאות לרגליו.
ביום שהוסרה העננה הפלילית והוא שוחרר מתפקידיו כמחוקק וכמפקח על עבודת הממשלה, חזר דרעי להיות המנהיג העממי שהוא אוהב ויודע להיות, זה שמחובר לשטח ויודע לסחוף אותו, שמעדיף את הטאץ' האנושי עם "עמך ישראל" בנגב ובגליל על פני אורות הפלוריסנט בגבעת רם. מסיבת העיתונאים שכינס בחדר סיעת ש"ס, כשבקהל יותר פעילים ומעריצים מאנשי תקשורת, הייתה נאום הכיכרות הראשון שלו בפרק החדש בקריירה - והיא נשמעה בהתאם. אותנטית וסוחפת. אריה דרעי האמיתי, אריה דרעי של פעם, כמו אז, כשהייתי בן 17. וזה עבד.
קובי נחשוניכבר בשלב המשא ומתן מול הפרקליטות על עסקת הטיעון ידע דרעי שפניו מועדות אל השטח. ההתפטרות מהעבודה הפרלמנטרית, שנראתה כלפי חוץ כאילוץ, הייתה מבחינתו בעיקר הזדמנות להגשים שאיפה ישנה, לחרוש את הארץ ולפגוש את הפעילים. כשאמר היום במסיבת העיתונאים "מכל העונשים שהוטלו עלי, הפרישה שלי מתפקידי בכנסת הוא הכבד ביותר" - לא ממש דייק. "אריה הולך להיכנס חזק לנושא", ידעו גורמים במפלגה לומר עוד לפני החתימה – כי שם הוא פורח.
את הפירות הראשונים של הכימיה עם השטח והקריאה הנכונה שלו, קטף דרעי כבר בסוף השבוע, אחרי שזיהה רגע לפני כולנו את גל עליית המחירים במשק, ופרסם סרטון פשוט וקולע על יוקר המחיה המשתולל – קמפיין ויראלי וקובע סדר יום שעשוי אולי להזכיר את ימי הזוהר של "אני מאשים". במסיבת העיתונאים היום הוא לא שכח להודות ל"ליברמן וחבריו", ש"עזרו לנו להפיץ את הסרטון, ולהפוך אותו לאחד הכי משפיעים בתקופה האחרונה".
- קובי נחשוני הוא עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
