בסיעת הליכוד, אולי גם בסיעות אחרות בקואליציה, המתינו לאיש הראשון שיעז לקפוץ למים. שר הביטחון יואב גלנט לקח את המשימה הזאת על עצמו. הוא עשה זאת על פי דרכו, לבד, בלי להישען על אחרים ובלי להתקרבן. הוא קרא לעצירת החקיקה של המהפכה המשפטית ותוך דקות בירכו על מעשהו עוד שלושה חברים בסיעת הליכוד - יולי אדלשטיין, דוד ביטן ואבי דיכטר. לא במקרה אמר גלנט: "לא אתן את ידי (להצבעה על החוק השבוע)". אם אני מעריך נכון, זה אומר שהוא יצביע נגד או יימנע. אם דיכטר, אדלשטיין וביטן ילכו בעקבותיו, בנימין נתניהו יצטרך לחשב מסלול מחדש, או להפעיל על הארבעה לחץ חריג, על גבול הסחיטה. אולי גם על אחרים.
ארבעה מול ארבעה - נתניהו, יריב לוין, שמחה רוטמן ואריה דרעי, ומולם גלנט, דיכטר, ביטן ואדלשטיין. לכל אחד יש בדרמה הזאת מניעים משלו, אבל השורה התחתונה ברורה: המרד יצא לדרך - החזית האחידה שהציגה הקואליציה נופצה. זה קורה לא בגלל תפנית אידיאולוגית אלא בגלל ההיקף חסר התקדים של המחאה וההשפעה של העימות הפנימי על הביטחון, הכלכלה והחברה.
לגלנט, בתוקף תפקידו, היו סיבות טובות לצאת נגד החקיקה בשיטת לוין-רוטמן, חקיקה על סטרואידים, חקיקה בכפייה. צבא המילואים נכנס למשבר מוראלי חמור, והמשבר זולג אל צבא הקבע. ההתפרקות של יחידות עילית בצבא, בשב"כ ובזרועות ביטחוניות אחרות בדרך. הוא לא יכול היה להשלים עם האפשרות שהחורבן ייקרה במשמרת שלו.
לכן לא חשבתי שכאשר דחה את הנאום שלו ביום חמישי הוא השתפן. הוא איפשר לנתניהו לשאת את נאומו, ולאחר שהתברר לכל שנתניהו ממשיך ללכת בדרך ההרסנית שבה בחר הוא נשא את נאום הבלימה שלו, נאום המבוגר האחראי. מה שאמר לנתניהו בשיחותיהם בשבועיים האחרונים אמר אמש לציבור: שום דבר לא השתנה.
יש עוד שר בממשלה שבתוקף תפקידו היה צריך לקרוא לבלימת הצונאמי של לוין ורוטמן: שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. המשך המהפכה המשטרית גובה ועוד יגבה מחירים כלכליים כבדים ביותר. האיום הגדול הוא פיננסי: הכסף שיברח מכאן ועוד יותר מזה, ההשקעות שלא באות ולא יבואו. הקרנות שמחזיקות בכסף ממתינות כרגע על הגדר. אישור החוקים ישכנע אותן סופית לא להשקיע כאן. אבל סמוטריץ' הוא סמוטריץ'. הוא לא שר אוצר - הוא פירומן.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיההפגנה בתל אביב אמש (שבת) דמתה בגודלה ובהתלהבות של המפגינים להפגנות הקודמות, ואולי עלתה עליהן. נדמה שהמחאה עוברת שלב - מאמירות שרובן שליליות לאמירות שמדגישות את הבעד. המפגינים אומרים, בעצם, אנחנו מדינת ישראל האמיתית: אנחנו הכמות, האיכות, המורשת, הליבה. הם מאמצים את דוד בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין, יצחק שמיר, את השלום, את המלחמות, את המזרח ואת המערב. אנחנו לא מיעוט זועם, הם אומרים, אנחנו רוב מאוים.
קבוצה של חיילים בדימוס ערכה בתוך ההפגנה מסע אלונקות משלה, סמל ישראלי קלאסי. אני לא חושב שהמסרים האלה עוברים בקלות אצל תומכיה של הממשלה המכהנת, אבל הם מבטאים בנאמנות את האווירה האופטימית, העוצמתית, בהפגנות.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
