בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים הובא היום (שישי) למנוחות סגן עברי דיקשטיין (21), קצין מחלקה בגדוד 51 של חטיבת גולני מהיישוב עלי שנפל אתמול בקרב בדרום לבנון. הוא הותיר אחריו הורים, חמישה אחים, ואת מרים שלה נישא לפני כשנה וחצי. "מהרגע שנפגשנו לא נפרדנו", אמרה האלמנה בהלוויה שאליה הגיעו מאות בני אדם כדי לחלוק לקצין שנפל כבוד אחרון.
הלווייתו של סגן עברי דיקשטיין ז"ל
האב אילן דיקשטיין, אלוף-משנה במיל', נפצע קשה כשהצטרף ללחימה של גדוד 51 בג'נין במבצע "חומת מגן" ב-2002. לאחר השיקום, הוא מונה למפקד סיירת גולני ובהמשך שירת בשורת תפקידים בצבא בהם מפקד חטיבת עציוני. "בני היקר, יחד למדנו את התנ"ך מגיל חמש ועד הבר מצווה", אמר היום האב על הקבר הטרי כשמדי צה"ל לגופו והכומתה החומה לראשו.
האב אמר עוד בקול חנוק: "יחד רכבנו בסדרה של טיולי אופניים במדבר יהודה, ויחס טיפסנו את הגלבוע". במהלך שירותך הצבאי בכלל, מאז נהיית לקצין ומפקד מחלקה בגולני בפרט, שוחחנו והתכתבנו רבות בסוגיות של פיקוד, מנהיגות והמקצוע הצבאי. הייתי מופת בחייך האזרחיים וכמפקד בצבא, בשילוב שבין נחישות, דרך ארץ, ורגישות עד אין קץ לאשתך, משפחתך, חבריך, פקודיך ואף למפקדיך".
האם צופיה אמרה בדברי ההספד: "בני יחידי, כמה אני אוהבת אותך. עברי, עבריוני, מתוק שלי, מחמד ליבי. הלב קטן מלהכיל את הכאב. בימים האחרונים נפשי לא ידעה מנוח. נפשי קשורה בנפשך. הרגשתי את פעימות ליבך בני המתוק, תמיד הרגשתי. היה לנו קשר וחיבור ששום מילה לא תצליח לבטא. מתוק שלי, נולדת טהור, חיית כטהור כל ימי חייך ונהרגת כטהור וקדוש".
האלמנה מרים אמרה בהלוויה: "עבריקי שלי, אהבת חיי, כל העולם שלי, גיבור שלי, גיבור ישראל. כמה שבחייך הערצתי אותך, כך גם עכשיו. כמה אור הבאת איתך, ערכים ואהבת המולדת. זכיתי להיות אשתך בשנה וחצי האחרונות, להיות לצידך וללכת ביחד את הדרך. אמנם הדרך נקטעה באמצע, אבל אתה תמיד איתי. כמה חלמנו להקים משפחה, לחיות יחד ולהגשים את החלומות שלנו, רצית להיות אבא, מ"פ, כמה חלומות שכבר לא יתגשמו".
האחות אמנה אמרה: "ניסיתי לכתוב והרגשתי שקשה להשלים עם זה. עברי, אני אוהבת אותך ברמות שאתה אפילו לא מבין. תעירו אותי מהסיוט הזה, אני באמת לא קשורה. זה תמיד הרגיש לי רק של אנשים גיבורים ומדהימים. אני כזאת חלשה וקטנה, אבל יש לי הורים מטורפים שזה כזה קלאסי שזה יקרה להם.
"עבריקוש, אתה לא מבין כמה אור הבאת לי בחיים. אתה אור גדול. היית מתוק ברמות, פשוט מתוק. כל פעם שהייתי רואה אותך נכנס הביתה, לא משנה באיזה מוּד הייתי, הייתה לי נחת לראות אותך, הרגשתי שהכול בסדר. כמה אתה תחסר לי. כולם אהבו אותך, אי אפשר שלא".
"חששתי מהדפיקות בדלת ודמיינתי אותן"
בהלוויה ספדה גם האחות תמר. "אני מודה לך על שבת שהייתה לנו יחד לפני שלושה שבועות", אמרה תמר. "שבת משפחתית שבה זכינו להיות יחד אחרי ארבעה חודשים שלא יצא לי לראות את עברי. תודה על השבת המשפחתית המקסימה שהייתה לנו, תודה על ההורים שלי שלימדו אותנו בצורה הכי פשוטה שעם ישראל קודם לכל דבר.
"אח שלי, עבריקוש, אני לא מאמינה שאני כותבת ונפרדת ממך. אני לא מאמינה ואני כן מאמינה. כבר מתחילת המלחמה חששתי מהדפיקות בדלת ודמיינתי אותן, כי ידעתי מי אתה וידעתי שהטובים ביותר הולכים קדימה. הערצתי אותך, תמיד אמרתי שאני רוצה להתחתן עם מישהו כמו אבא וכמוך. היינו מדברות בינינו האחיות שזה מפחיד כמה שאתה טוב, טוב מדי, בחיים לא ראיתי אותך מתעצבן, בחיים לא. היית רגיש, מכבד את אבא ואמא".
