לצד הבוקר הקשה והבשורות הכואבות, היום (שלישי) התכנסה לראשונה השדולה למען נפגעות אלימות מינית ומגדרית במלחמה, בהובלת חברות כנסת מיש עתיד והליכוד. בדיון השתתפו חטופות שחזרו מהשבי, שסיפרו על הזוועות שראו ושיתפו על הדאגה לנשים שעדיין בשבי. "כשנפרדנו מהנשים שהיו איתנו בשבי, הן היו על הקצה, עם ייאוש מאוד גדול שהן עוד נשארות שם", סיפרה חן אלמוג, ששבה משבי חמאס. "חלק מהבנות מהעוטף לא יודעות אם בני הזוג שלהן או ההורים שלהן חיים, אם היישוב שלהן פונה, מה קרה שם. הן מרגישות ששכחו אותן, שהופקרו ב-7 באוקטובר והן עדיין מופקרות. כבר שמונה שבועות וחצי שאין אות חיים מהן".
לדבריה, "יש בנות בשבי שלא קיבלו מחזור כבר הרבה זמן, ואולי לזה אנחנו צריכות להתפלל, שהגוף שלהן יגן עליהן והן לא תכנסנה להיריון מאונס. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי להשיב אותן. יש שם תנאים פיזיים קשים של מזון והיגיינה וגם תנאים קשים של סכנה, שאנחנו לא יודעים אם השובים שלהן יקבלו הוראה לעשות להן משהו. אני מאוד דואגת להן".
זעקת החטופות ששוחררו, בדיון בכנסת
(צילום: ערוץ כנסת)
אביבה סיגל, ששוחררה באחת הפעימות בעסקה הקודמת בזמן שבעלה קית' עדיין שם, אמרה כי הדאגה לנשים שנשארו בשבי לא עוזבת אותה: "הייתי רוצה לחזור לשבי כדי להגן על הבנות שם, כמו שעשיתי כשהייתי שם. הרגשתי כאילו הן הבנות שלי. אני רוצה לספר לכן שהמחבלים מביאים בגדים לא הולמים, בגדים של בובות והם הפכו את הבנות לבובות שלהם, שאפשר לעשות איתן מה שהם רוצים וזה לא ייאמן שהן עדיין שם. אני לא יכולה לנשום, אני לא יכולה להתמודד עם זה וזה קשה מדי. אנחנו עוד מעט סוגרים ארבעה חודשים והן עדיין שם".
אביבה סיפרה: "הייתי שם 51 יום. לא הייתה דקה שלא עברנו משהו, התעללות מכל הבחינות, והן עדיין שם בהישרדות, בקושי. הלילה ישנתי עם המשפחה שלי באוהל המחאה, לא ישנתי, הייתי בעזה. יכולתי לדמיין שאני שומעת את רעשי הפצצות, שאני לא יודעת אם זה מסוק או טנק, אני עדיין שם, כל הגוף שלי שם. הלב שלי שם והוא מתפוצץ, אני לא מצליחה להבין איך בעולם שותקים, איך הקבינט ממשיך. אני רוצה להגיד לכם, שגם הבנים עוברים את הדברים האלה, הם לא יכולים להיכנס להיריון, אבל גם הם עוברים את זה ומשהו חייב להשתנות עכשיו".
את השדולה שבה התקיים הדיון הקשה מובילות ח"כ שלי טל מירון (יש עתיד) עם ח"כ צגה מלקו (הליכוד). חיים אוטמזגין מזק"א סיפר על הזוועות שראה בקיבוצים בעוטף בעזה ושחזר את המראות הקשים כשהגיע לפנות גופות משטח מסיבת הנובה: "אתה עובד אמנם כמו מכונה ומפנה מהר יותר מ-230 גופות כי היה חשש שיחטפו אותן לעזה. מה שהעיניים שלי ראו זה נשים שהופשטו מהבגדים שלהן, צניעותן נחשפה, ברור לנו שהקורבנות לא היו שם בצורה הזו, מישהו נאבק איתן עד שהצליח להגיע לתוצאה שאנחנו ראינו. ראינו נשים שנורו באיברים האינטימיים שלהן, כאלה שהפשיטו אותן, שהן כרותות איברים. המחבלים שרפו גופות, אני אספתי למעלה מ-20 גופות בידיים שלי, הן נשרפו בחומר בערה, מצאנו את הכול בשטח. הם הביאו חומרים כדי לשרוף אותן ככל הנראה בעודן בחיים".
אחרי דבריו הקשים, הוסיפה אביבה סיגל: "אנחנו לא התעמתנו עם המחבלים. עשינו כל דבר שהם אמרו, אם זה היה לעמוד, לשבת, לשתוק - זה היה נורא". בתה של אביבה, שיר, שלחה אצבע מאשימה לחברי הקבינט ואמרה: "הסיפורים של אמא שלי הם רק קצה המזלג, אין לכם שמץ של מושג איזו התעללות הם עוברים שם. האנשים החשובים באמת, מקבלי ההחלטות שיושבים בקבינט לא שומעים את הדברים האלה. איפה הם? מישהו דיווח על הבנות האלה? הן נאנסות שם ואף אחד לא מדווח עליהן. אמא שלי לא צריכה להיות פה ולספר את הסיפורים - אתם (חברי הכנסת) צריכים ללכת לקבינט ולספר להם. הן יושבות בשבי, הן לא עשו דבר רע, אין לנו זכות לשבת פה, אנחנו צריכים לזעוק את הזעקה שלהן. ברגעים האלה יש מישהי שיושבת במנהרה ונאנסת, די! כמה אפשר לשבת בדיונים? אני מחבקת את האימהות של החטופות ואין לי מה להגיד להן".
