מלחמת לבנון השלישית כיכבה בחלומות ובסיוטים של רמטכ"לים, אלופים ובעיקר אנשי מודיעין. ובצדק. חיזבאללה העמידה בפני ישראל שני איומים אסטרטגיים ברורים: הראשון, כוונות מוצהרות לפלוש לגליל בכוח גדול, לתפוס שטח, לבצע אירוע הרג המוני וחטיפה. השני, והמורכב יותר, הוא איום הטילים המדויקים. התוצאה היא שזו המלחמה שצה"ל דווקא התכונן אליה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
בלילה לפני 7 באוקטובר, מערך המודיעין הישראלי כולו התגלה בכישלונו בדרום. אך מודל ההתרעה מפני התקפת פתע של חיזבאללה דווקא עבד. איך יודעים? בגלל מגוון סיבות. אחת מהן היא שבבוקר התקפת חמאס, עמדות חיזבאללה היו פתוחות, חשופות. הכנות בסיסיות לקראת עימות עם ישראל לא יצאו לדרך. נסראללה הופתע מהתזמון של התקפת חמאס. זו בדיוק הסיבה שמערכת הביטחון ובראשה שר הביטחון גלנט לחצו להסתער מיד על חיזבאללה, באותו דיון מפורסם ב־11 באוקטובר. טענתם הייתה שהעימות הזה בלתי נמנע (חיזבאללה פתח באש שלושה ימים קודם לכן, והצטרף למלחמה). לכן, אמרו גלנט והרמטכ"ל הלוי, הדוקטרינה הצבאית מחייבת את הטיפול ביריב החזק – לפני היריב החלש יותר. בזמן אמת, הטיעונים של בנימין נתניהו (וגם בני גנץ וגדי איזנקוט) נראו, גם הם, מבוססים היטב: התקפת מנע רחבה על חיזבאללה הייתה מובילה למלחמה אזורית, חזונו של סינוואר, ומונעת את השמדת הזרוע הצבאית בעזה עד תום. מונעת גם את השבת החטופים.
4 צפייה בגלריה
המבצעים המבריקים שמיוחסים למוסד ולצה"ל בשבוע האחרון ממחישים מדוע מערכת הביטחון רצתה ליזום מהלומה חזקה בצפון
(צילום: Anwar AMRO / AFP)
הנה השורה התחתונה: המבצעים המבריקים שמיוחסים למוסד ולצה"ל בשבוע האחרון ממחישים מדוע מערכת הביטחון רצתה ליזום מהלומה חזקה בצפון. כי היא יודעת מה היא מחזיקה בקלפים. וזה עוד לא הסוף; המכות הצפויות לחיזבאללה קשות ומפתיעות. מיותר לציין שאף מבצע מזהיר לא ישנה את העובדה שהמערכים האזרחיים בישראל לא ערוכים למלחמה ממושכת עם חיזבאללה, למרות כל האזהרות לאורך השנים. וכמובן – על אמון הציבור בהנהגה הפוליטית אין מה לדבר.
הסיבה הספציפית לתזמון מבצע הביפרים ומכשירי הקשר איננה קשורה למהלך אסטרטגי רחב. כאשר ממלכדים אלפי מכשירים, יש סיכויים גבוהים לחשיפה – או בעיות טכניות, עם חלוף הזמן. במילים אחרות, זה מהלך עם תפוגה מוגבלת. מקורות זרים דיווחו כי היה חשש מחשיפה, כזה שנוצר בשבוע האחרון. אני מניח כי לדרג המדיני בישראל היו שלוש אפשרויות. הראשונה, לא לעשות דבר. אפשר להבין מדוע זה ירד מיד מהפרק. העימות עם חיזבאללה מר ואכזר. לא מוותרים על כלים מעין אלה. האפשרות השנייה הייתה להשתמש בצורך לפוצץ את הביפרים כחלק ממהלומה נרחבת שבה ישראל נכנסת, בעיניים פקוחות, למלחמה כוללת. על כך אפשר היה להשיב: מה השתנה. אם המדיניות של ישראל לפני היוודע התפוגה של הביפרים הייתה שלא צריך ללכת כרגע למהלך יזום (בגלל היחסים עם ארה"ב, שאלות על כשירות צה"ל, היערכות חימושים ועוד) – מדוע לשנות זאת בגלל מגבלה טכנית? האפשרות השלישית הייתה לפוצץ, ולעקוב אחרי ההסלמה. להיות במודעות שהפעולה יכולה להוביל למלחמה כוללת, אבל להחזיר את הכדור לנסראללה ולתת לו עוד הזדמנות לרדת מהעץ. נכון לבוקר אתמול, זו האלטרנטיבה שנבחרה.
המבצע הוא חלום מודיעיני. הישג מזהיר. הוא ייזכר בשורה אחת עם ההצלחות הביטחוניות הגדולות ביותר של ישראל. במקביל, תמונת המציאות נותרת בעינה: מלחמה כוללת עם חיזבאללה יכולה להחליש אותו מאוד, אך הארגון לא יושמד. איש לא יהרהר בממשל צבאי בביירות. כאשר המלחמה תיגמר, יוסכם על הבנות חדשות עם הארגון הלבנוני. אם הצלחת ישראל תהיה ענקית, חיזבאללה ייסוג מעבר לליטני. אם ההצלחה תהיה מוגבלת יותר, הוא ייסוג ל־10 עד 15 ק"מ מהגבול. מדוע לא להגיע להבנות האלה כעת, שואל עמוס הוכשטיין מהבית הלבן, לפני ההרוגים, ולפני מאות ואלפי טילים.
מעבר לכל ספין חלול, רוב הצמרת הישראלית מסכימה לנסות. התקווה המרכזית בישראל איננה שנסראללה ירים את הטלפון, ויודיע לצרפתים שהוא מקבל את יוזמת הוכשטיין ועוצר את המלחמה. התקווה היא שירים טלפון (טוב, אולי לא טלפון סלולרי), וייצור קשר עם יחיא סינוואר – כדי להודיע לו שעליו לחתום על עסקה, ובהקדם.
"ואז נחזור לנתניהו", אמר לי גורם אחד, "מי יודע מה הוא יעשה".
לחסן נסראללה היה שבוע לא קל. באופן מעט משונה, הוא יכול להתנחם בכוחו הפוליטי בזירה הישראלית: נסראללה יכול לקבוע, באבחת הסלמה, מתי יפוטר אויבו הגדול, שר הביטחון יואב גלנט. אם יחליט להמתין, לחכות, ללחוץ על חמאס להגיע לעסקה – ראש הממשלה נתניהו ינסה לפטר את גלנט בשבוע הבא. גדעון סער יצטרף לקואליציה ויושבע כשר הביטחון. אם חיזבאללה וישראל יידרדרו להסלמה, נתניהו יישאר עם גלנט לזמן רב. וכל זה בהנחה שנתניהו לא חזר בו מההסכמות השקטות עם גדעון סער. נכון לאתמול בבוקר, הדברים היו שרירים וקיימים. אך הדינמיקה נראתה שלילית למדי, וראוי לפרט.
בשבוע האחרון, יש ספורט משונה של ניסיון להסביר לסער שהצעד שלו פסול משום שהוא נותן אוויר לביבי. ציפייה שסער ייוותר נאמן למחנה המתנגד לנתניהו. אך גם מי שיודעים שנתניהו הוא מוליד האסון, ושמנהיגותו כשלה נוראות לפני ואחרי 7 באוקטובר – טיעונים שנכתבו פה לא פעם – צריכים לזכור מושכלות יסוד. הראשון הוא שאין מחנה קוהרנטי. נפתלי בנט, אביגדור ליברמן וגדעון סער הם אנשי ימין מובהקים. חציית הקווים שלהם הייתה קשורה למנהיגות נתניהו. נכון, גדעון סער מחויב לשלטון החוק יותר מאחרים, והארכיון זרוע בהתבטאויות שלו נגד נתניהו ומנהיגותו. אך תחושת הבגידה – המגיעה לכדי גידופים מכוערים כלפי משפחתו של סער – משונה. הוא לא היה חניך בנוער העובד. אם אין ציפיות, אין אכזבות.
מאז 7 באוקטובר, סער נוהג בעקביות פומבית: הוא נמנע מפסילה מוחלטת של נתניהו ורוצה להשפיע על המלחמה דרך שותפות בממשלה. הוא הצטרף אליה עם גנץ. כאשר לא קיבל חברות בקבינט המלחמה, פרש. עבורו המלחמה היא אירוע היסטורי, מכונן. סער חושב שהמחנה שהיה שותף בכיר בו שונא את ביבי יותר ממה שהוא רוצה לנצח את חמאס. האג'נדה הראשונה שלו לפני 7 באוקטובר הייתה החלפת נתניהו, והאג'נדה הראשונה בעבורו אחרי זו המלחמה.
ומי יודע, אולי סער מדמיין לעצמו שלנתניהו אין עתיד פוליטי אחרי המלחמה ממילא. לפי הסקרים בינתיים, לסער עצמו אין עתיד; בקרב על קולות הימין שלא אוהב את נתניהו, סטארט־אפ שסער עצמו ייסד לפני שנים, ליברמן ובנט עקפו אותו בסיבוב והוא לא עובר את אחוז החסימה. במקביל, איש מראשי האופוזיציה לא עמל באמת כדי להשאיר את סער ואלקין, הארכיטקטים של ממשלת השינוי, איתם. לא היה פה רגע של "אברשה חזור הביתה", אם לצטט את קריאתו של יצחק שמיר. ככה לא בונים חומה, וככה לא מפילים ממשלה. פוליטיקה היא (לא רק) מחאה.
בין לבין, נוצר בין סער לנתניהו מצע משגשג. אני מניח שזה מה שמאגד אותם: לשניהם יש תפיסות ביקורתיות מאוד על ההנהגה הצבאית והביטחונית של ישראל. על הדרך שבה המלחמה מתנהלת. סער היה מזכיר ממשלה בימי אריאל שרון, כאשר שרון היה נוזף בקצינים שהם אמורים להיות הסוסים הדוהרים, והוא אמור לבלום אותם – ולא ההפך.
פריצת הדרך החלה באולטימטום שהגישו החרדים לנתניהו. הם חייבים חוק השתמטות. האם סער הבטיח לנתניהו חוק כזה? סער אמר לאנשיו שלא הובטח וסוכם דבר בנושא. הרשו לי להשיב כמו שביבי היה עונה: למה צריך שהוא יבטיח. אם סער ימונה, הוא ירצה להישאר בתפקיד. הוא לא ספג את הביצים הסרוחות כדי לשמש בתפקיד חודשיים, ולפוצץ הכל על חוק גיוס. תמריץ אישי זה דבר חזק מכל הבטחה. מה שחשוב הוא שסער לא חזר על עמדת גלנט, שדורש "הסכמה רחבה" (שם קוד להסכמה של המחנה הממלכתי וגנץ) כדי להתקדם לחקיקה. יחד עם משרד הביטחון, הגורם המשמעותי הוא יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון. אפשר להניח שייווצר ציר בינו לבין סער, כזה שינסה להגיע לחקיקה הגיונית לשיטתם. כזו שתוביל לגיוס, תענה על צורכי צה"ל, תשאיר את החרדים בקואליציה וגם תהיה חוקית ותעבור את מבחן בג"ץ. לא נשמע אפשרי.
זו בעצם הנקודה: המהלך לוקה בחוסר היגיון פנימי, אופייני לימי ביבי המאוחרים, השיכורים ורוויי האסונות.
נתחיל בסער. הצעד שלו מפנה גב לעיקרון יסודי בקריירה הפוליטית שלו. הפניית גב? יותר תקיעת סכין, בגבו שלו. בשנים האחרונות, הוא ראה בנתניהו איום ענק על מדינת ישראל. הסכנה שמעמיד נתניהו – למחנה הימין, למדינה – היוותה את טיעונו הענייני. לכן פרש מהליכוד, התמודד בבחירות, יזם אינספור תמרונים פוליטיים. סער היה ארכיטקט מרכזי של ממשלת השינוי. בשנתיים האחרונות שיגר אליו נתניהו הצעה מפתה אחרי הצעה מפתה. סער סירב.
והנה סער, דווקא סער, מי שהתנגד להתנתקות, שניבא נכונה את תוצאות המדיניות של נתניהו, ועוד מימין – עומד לתת לנתניהו אוויר לנשימה. ועבור מה? לכאורה כדי לנהל את המלחמה טוב יותר. והכל כאשר הוא ממונה בנקודת חולשה פוליטית. סער כנראה מעריך שעיקר הבעיה היא בצה"ל. זו אג'נדה מקובלת בימין, והקשר שלה למציאות לא גדול. צה"ל מתפקד יותר טוב מהמערכת הממשלתית בראשות נתניהו, ובפער. והרי סער הוא זה שטען את זה – ששם נמצאת הבעיה, לאורך שנים. אצל ביבי.
שר ביטחון הוא התפקיד היחיד בממשלה שאיננו דורש כוח פוליטי עצמאי. בין אם מדובר בלוי אשכול או ביואב גלנט, כוחות המשרה יוצרים משקל עצום. אך כדי שזה יקרה, צריך גיבוי ציבורי מסוים. סער הוא אזרח; אסור בשום אופן שזה יפסול אותו. הרי אם זה המצב, גם ראש הממשלה חייב להיות לפחות אלוף לשעבר.
ובכל זאת: אנחנו בלב מלחמה, לא בשנת מינויו של משה ארנס לתפקיד. האזרח סער אמור להיות ממונה בידי ראש ממשלה נטול אמון – כדי להדיח שר ביטחון עם ניסיון עצום. גלנט הוא פוליטיקאי מתוחכם ופופולרי. עם הצלחה תדמיתית לא מתווכחים: הסקרים ממחישים כי רק מיעוט זעיר מהישראלים מטיל עליו אחריות לכישלון ב־7 באוקטובר. רק השבוע אמר גדי איזנקוט, חברו של סער, ובהחלט לא חברו של גלנט, כי "סער אינו מתאים להיות שר הביטחון במצב הנוכחי. יידרשו חודשים רבים עד שיתחיל לפעול ביעילות. המצב הביטחוני אינו מאפשר זאת". בקיצור, סער יגולגל בזפת ונוצות.
ואז נתניהו, אחרי ירח דבש קצר, יתחיל למרר את חייו. ככל שיצליח יותר – כך נתניהו יחריף. מדוע שסער ירצה לעשות את זה לעצמו, במקום ללכת לדוגמה עם ליברמן בבחירות הבאות, ולדעת שיום אחרי נתניהו – הם העתיד בליכוד? רק הוא יכול לענות. שכחתי לציין: בן גביר גם ימרר את חיי סער, ומהדקה הראשונה.
ועכשיו לנתניהו. לכאורה, הוא הורג שלוש ציפורים במכה. הראשונה היא גלנט. נתניהו משתגע מכוחו הרב במלחמה, מהפופולריות, מהדרך שבה הוא מכתיב אג'נדה – החל מרצונו בהתקפה על חיזבאללה ב־11 באוקטובר, דרך המחויבות לנושא החטופים ועד להערכה הרבה שהוא זוכה לה בבית הלבן. הציפור השנייה היא המשבר עם החרדים. מסיבות שהוזכרו כאן, סביר להניח כי זה יתקדם לפתרון בעקבות מינוי סער. לבד משתי הציפורים הללו, האיום החריף ביותר לקיום הממשלה הוא עסקת חטופים. מצד אחד, סער הציג עמדה ניצית קשה נגד מתווי העסקה עד כה. זה נותן לנתניהו את היכולת למנוע עסקה יותר בקלות. מצד שני, אם הולכים לעסקה ובן גביר פורש, סער מאפשר לנתניהו הישרדות גם אחריה (זה טיעון שנתניהו עצמו משמיע).
במקביל, יש פה צרות צרורות. הראשונה בהן היא התגובה הציבורית. ליל גלנט ישחזר את עצמו? אין לדעת. אבל זה חתיכת סיכון עבור נתניהו. בפרט בעת מלחמה, על סף הסלמה ורגע אחרי הצלחה מבצעית מרשימה. לגלנט יהיה קל לומר לציבור: הדחתי שווה חוק השתמטות, שווה הפקרת חטופים, ותוביל להשתלטות פוליטית על צה"ל.
הצרה השנייה היא מחמאה לסער: אישיותו. מהקריירה שלו עד כה, קשה לדמיין את סער פועל לפיטורים ברוטליים של הרמטכ"ל, ומינוי רמטכ"ל חדש שיבטיח מטכ"ל נוח לנתניהו ואנשיו, בסגנון לוין את אמסלם. שלא יהיה ספק: זה מה שמקורבי נתניהו רוצים. השמות המושמעים בידי אנשי הליכוד, לעיתים קרובות, הם אלוף אליעזר טולדנו, אלוף יניב עשור, תא"ל במילואים וינטר ואחרים (לחלקם עושים עוול, בקשירתם לכוונות פופוליסטיות). האם שר הביטחון המיועד יסכים ללכת במרחבים האפורים והמסוכנים של משפחת נתניהו, שופרות ערוץ 14 וחסידי ההפיכה המשפטית? יחתום על כל עסקה מושחתת עם החרדים? סער לא המחיש תכונות מתאימות לכך עד כה.
סער ביקורתי מאוד כלפי ראשי צה"ל. אבל האם ירשה לעצמו להיות שר ביטחון לעומתי למערכת הביטחון? במלחמה? בוא נסכם ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם". הוא פוליטיקאי מיומן בצורה בלתי רגילה, ולמרות הסקרים בעל שאיפות. כאבי הבטן במשפחת נתניהו סביב סער מובנים לגמרי, לשיטת החשדנים. ובעיקר – החשדניות.
בקיצור, המהלך הפוליטי הזה נולד מקרטע. ועכשיו הוא גם נדחה, לאור המצב הביטחוני. דינמיקות מסוכנות לסיכויי הישרדותו.
