עבור רבים מאויבי ישראל הסתדרו לאחרונה כוכבי המפה האסטרטגית באופן מושלם: היא מתבוססת בשבר פנימי מחריף, המלווה בעירוב תקדימי של צה"ל במחלוקות הפנימיות, בפגיעה קשה בדימויה הבינלאומי, במתיחות עם הממשל האמריקני ובנזק צפוי לחוסן הכלכלי. מעמדה של וושינגטון במזרח התיכון ודימויה בעיני בעלות בריתה מתערער. העולם הערבי הסוני מפגין ייאוש מחולשת בני בריתו האסטרטגיים ונאלץ ללכת לקנוסה ולהתפייס עם היריבות המרות - איראן וסוריה. והיחסים בין ישראל לאזור הופכים טעונים על רקע המתיחות בזירה הפלסטינית בכלל ובהר הבית בפרט, כשהתקווה לקידום הנורמליזציה מתפוגגת.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• להידבר זה חשוב, אבל לא כמו תיקון מערכת המשפט
• ליכודניקים, הדיחו את נתניהו
• רק לא חוקה
• על ניצחון המחאה חתום אדם שפרש לפני 17 שנה
נוכח התמורות הדרמטיות מפגינים אויבי ישראל תעוזה גוברת בניסיון לבחון אם חוסנה, דריכותה וההרתעה שלה נותרו כשהיו, ואם ניתן לסמן קוים אדומים חדשים בהתמודדות עימה. חיזבאללה הדגים זאת היטב בפיגוע שבוצע סמוך לצומת מגידו לפני כמה שבועות, והאיראנים באמצעות שיגור הכטב"ם לגליל, בהאצת העברות האמל"ח לסוריה ובפיגוע שתוכנן להתבצע ביוון.
חמאס היא המפענחת המהירה והמדויקת ביותר של המלכוד שבו שרויה ישראל וחותרת לנצלו לטובתה. התנועה מבינה שנוכח השבר הפנימי, אין לישראל רצון או יכולת לקדם מערכה רחבה ברצועה, מה שמאפשר להלום בה באמצעות קידום פיגועים והסתה פרועה ביהודה, שומרון ובירושלים, טפטופי רקטות וחידוש הפרות הסדר בגבול עזה וייזום שיגור רקטות מלבנון, מבלי לחשוש שהדבר יגביל את המחוות האזרחיות התקדימיות של השנתיים האחרונות.
לפני חצי מאה, שבר פנימי כמו זה הנוכחי היה דוחק זה מכבר באויבי ישראל לקדם מהלומת פתע מהדגם של מלחמת יום הכיפורים. אולם כיום אין להם את העוצמות הצבאיות של מצרים וסוריה ב-1973, וחשוב מכך - הן נשענות על זירות פנימיות רעועות ביותר: מתח קשה בין הציבור למשטר האסלאמי באיראן שלווה במרחץ דמים בשנה החולפת; חוסר תפקוד כרוני של המדינה הלבנונית; ומצוקה מתמשכת של רצועת עזה שקיומה תלויה באופן מוחלט בישראל.
ועדיין, סביר שתגבר התעוזה מצד אותם הגורמים, למשל בקידום פיגועים, בהתנקשויות בבכירים ישראלים ובפגיעה בתשתיות לאומיות. צעדים שכאלה נענים כבר היום בתגובה חריפה מצד ישראל, כפי שבא לידי ביטוי בפגיעה בנכסים איראנים בחזית הצפונית. תגובה זו עשויה להתעצם נוכח שאיפת ישראל להוכיח שיכולותיה הצבאיות, נחישותה והרתעתה לא מושפעות מהמשבר הפנימי.
פעילים יהודים שהגיעו להקריב גדיים בהר הבית
(צילום: משי בן עמי)
תרחיש שכזה מהווה מתכון להסלמה מהירה, רחבה ולא בהכרח מתוכננת מראש, מהדגם שישראל כבר חוותה בעבר, למשל במבצע "צוק איתן" (2014), באינתיפאדה השנייה ובמידה מסוימת במלחמת ששת הימים. פגיעה חריפה באיראן, חיזבאללה או חמאס עלולה לגלוש במהירות לחילופי מהלומות והסלמה רב-זירתית שתקרין לשלילה גם על החברה הערבית בישראל.
נוכח הדינמיקה המתהווה נשחקים והולכים כלים שהיו בעבר יעילים מבחינת ישראל. להעברות מסרי הרתעה יש השפעה מוגבלת נוכח המוטיבציה והאופטימיות הנסוכה באויביה. המנוף האזרחי מצליח עדיין לשמר יציבות יחסית ביהודה ושומרון, ולמנוע הצטרפות רחבה של הציבור לאלימות, אך לא מונע מחמאס לקדם טרור והסתה פרועים או את פיגועי "הזאבים הבודדים".
ד"ר מיכאל מילשטייןמבחינה צבאית ישראל ערוכה גם בנסיבות הנוכחיות להסלמה רב-זירתית. הקושי טמון בקונצנזוס הפנימי שהיווה בעבר סוד כוחה ועלול להתברר כמרובה סדקים במערכה שאותה יגדירו רבים כ"הרפתקה" שמקורה במדיניות בלתי שקולה, בהענקת קדימות ללהט אידיאולוגי על פני ריאל-פוליטיק (למשל הסיכון האסטרטגי שמגלמים ניסיונות "זבח הגדיים" בהר הבית), או אף בניסיון להסטת הקשב הציבורי מהמשבר הפנימי.
הסלמה רב-זירתית תביא כנראה להתגייסות רחבה במהלך הלחימה, אך ביום שלאחר סיומה יועמק בסבירות גבוהה הקרע מבית, באופן שעלול לעלות על זה שהתפתח לאחר מלחמות יום הכיפורים או לבנון הראשונה. מדובר בשיקול אסטרטגי כבד משקל שראוי שיילקח בחשבון על ידי מכתיבי המדיניות, שעדיין דברים במימוש הרפורמה המשפטית. ייתכן שאלה יקצרו לבסוף הישג פוליטי, אך ינחלו תבוסה עזה - משותפת לכל המדינה - במישור הלאומי הרחב.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
