הכוונה של שר האוצר אביגדור ליברמן ושרת החינוך יפעת שאשא ביטון לשנות את לוח החופשות במערכת החינוך, והנכונות שלהם לגעת בקודש הקודשים - "החופש הגדול" - הן מבורכות. מנגד, ההצעה שלהם להתחיל את חופשת הקיץ בתחילת אוגוסט ולסיים אותו שבועיים לאחר החגים, ולייצר "חופשת אוגוסט-תשרי" - עלולה לגרום נזקים משמעותיים.
לוח החופשות הקיים אכן לא הגיוני. החופש הגדול ארוך מדי ובלא מעט שנים נוצרת מציאות אבסורדית שלאחר תשעה שבועות חופשה נפתחת שנת הלימודים, ואז, לאחר ימים בודדים, מתחילה תקופת החגים והילדים יוצאים שוב לחופשות. לנו ההורים זה מרגיש כמו שלושה חודשים שלא תואמים את 14 ימי החופשה שמתאפשרים לרובינו.
אז כן, יש פה בעיה, אבל הפתרון בדמות "חופשת אוגוסט-תשרי" הוא מבט על הסוגייה דרך החור של הגרוש בלבד, ובמערכת החינוך זה לא יכול להיות כל הסיפור. כי המשמעות של חופשה כזאת היא שילדי ישראל לא ילמדו על החגים, משפחות רבות כלל לא יהיו כאן בחגים, ולוח השנה העברי יהפוך להרבה פחות משמעותי בחברה הישראלית.
לוח שנה הוא אחד ממעצבי הזהות והתרבות המשותפת החזקים ביותר. נכון, אנחנו חוגגים חגים באופן שונה ומלמדים עליהם באופנים שונים וזה בסדר גמור, אבל מסגרת חיינו מתנהלת על פי אותו לוח. תחשבו על מוספי החגים, על המכירות בסופר, והפרסומות בטלוויזיה, על שירי הילדים ועל הדברים שאיתם הם חוזרים הביתה מהגן או מבית הספר. זה סוג של "רעש לבן" שאנחנו כמעט לא שמים לב אליו אבל הוא מעצב את חיינו ואת היהדות הישראלית.
רק מי שבילה תקופה משמעותית בחו"ל נוכח כמה מאמץ אקטיבי נדרש כדי לחבר את הילדים למורשת או תרבות יהודית בהעדרו של הרעש הלבן הזה. רק מי שחי בחו"ל נוכח כמה לא מובנת מאליה היא היכולת לגדל ילדים מחוברים לזהות ותרבות היהודית - בלי בית כנסת ובלי פרקטיקות דתיות. היכולת הזאת קיימת בארץ בזכות מערכת החינוך ולוח השנה.
למה זה חשוב? ישראל, כמו כל מדינה בעלת זהות ותרבות ייחודית, ניצבת בפני אתגר הגלובליזציה המאיים להטביע אותה ולמחוק את שפתה ותרבותה. אנחנו, ילדי שנות ה-70, 80 ואפילו 90, קראנו את "לאהוב עד מוות", את "אורי" ואת "אליפים". הילדים שלנו קוראים את הארי פוטר, ריק ריירדן וספרי פרסי ג'קסון. אנחנו ראינו גם סדרות מקומיות שחיברו אותנו לכאן ולשלנו. ילדינו רואים נטפליקס ומשחקים במחשב. הם הרבה יותר "אזרחי העולם" והרבה פחות נטועים במקום, בשפה ובהקשר. הכל באנגלית, הכל נטול זהויות ספציפיות, הכל אותו דבר. צרכני, שטוח, חף מעומק תרבותי והיסטורי.
(צילום: סטס קופולו)
זה לא הסיפור הספציפי שלנו. בדצמבר טיילתי בווייאטנם ונדהמתי וגם הצטערתי מכמות קישוטי חג המולד. לווייאטנמים תרבות עשירה ולא מערבית. אין במדינה הזו היסטוריה נוצרית וחג המולד הגיע אליהם כאלמנט צרכני בלבד. זה לא נורא כל עוד זה לא במקום התרבות המקומית. רק שבדרך כלל זה כן.
אנחנו חיים בעולם גלובלי של רשתות חברתיות, טיסות זולות וערוצי סטרימינג. זה נתון, ויש בו גם הרבה ברכה, כל עוד מבינים שמולו יש להציב תרבות מקומית חזקה ומשמעותית. אחרת, מה יחבר את ילדינו דווקא לכאן? ומה יחבר אותם אחד לשני? לוח השנה הוא אחד האלמנטים המשמעותיים ביותר ליצירת תרבות יהודית ישראלית משותפת ומערכת החינוך היא אחד הכלים המרכזיים בביסוסו.
תהלה פרידמןצילום: קמפיין כחול לבן ובכל זאת, הרי נדרש שינוי. לטעמי, מה שצריך לעשות הוא להתאים את שנת הלימודים ללוח העברי. כבר היום לוח החופשות (חנוכה, פסח) הוא לפי הלוח העברי, רק פתיחת השנה וסיומה לא, מה שמייצר את האבסורדים לעיל. לכן, צריך לפתוח את השנה באלול ולסיימה בתמוז. כך יהיה תמיד חודש לימודים שלם לפני היציאה לחופשת החגים.
אפשר וכדאי לקצר את החופש הגדול ולהפוך אותו לשישה שבועות, ואפשר גם להאריך את חופשת סוכות. אבל להתחיל את שנת הלימודים לאחר החגים ולהטביע אותם בחופש הגדול זה מתכון בדוק למחיקתם ולהחלשת נוכחותו של לוח השנה העברי, וחשוב מכך - להחלשת מה שקושר את ילדינו לישראל ואחד לשני.
- תהלה פרידמן היא סמנכ"לית יוזמת המאה, לשעבר חברת כנסת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
