ברחה מאיראן ודואגת למשפחתה - ריאיון עם מסהה (שם בדוי)
(צילום: סטס קופולו)
מרג'אן מחמודייה | בלב המחאות באיראן
פרשת החיג'אב של מהסא אמיני בת ה-22 מכורדיסטן הייתה רק הטריגר. ההפגנה הזאת התבשלה על אש קטנה כבר חודשים ארוכים. ויש לנו עוד מאה סיבות, לפחות, לצאת להפגין.
אציג את עצמי בלי להיכנס לפרטים מדויקים: אני מרג'אן, פקידה במשרד ממשלתי בשעות היום, ומפגינה בשעות הערב כבר 11 ימים. אתם, והעולם כולו, לא מכירים את הצעירים של איראן החדשה. בניגוד להפגנות הקודמות, שנמשכו יומיים-שלושה עד שהשלטון הצליח לדכא אותן, הפעם אנחנו כבר 11 ימים ברחובות, ואין לנו כוונה להפסיק.
מה אנחנו רוצים? סוף למשטר האייתוללות. אנחנו צעירים שניזונים מכלי תקשורת מערביים.
אנחנו רואים איך צעירים בני גילנו מנהלים חיים נורמליים ואיש לא מנסה לכפות עליהם את רצונו או לדכא אותם. החיים האלו זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. והדרך לעשות זאת היא לסלק את שלטון האייתוללות ומשמרות המהפכה.
חשוב להסביר כבר מההתחלה. ההפגנות עכשיו לא הגיעו רק בגלל החיג'אב, או בגלל מעצרה ומותה של מהסא אמיני. יש לנו על הלב כל כך הרבה נושאים ובעיות. זה דור אמיץ של צעירים איראנים שזוכים לגיבוי גם מצד ההורים, וזה לא מובן מאליו. בדורות הקודמים ההורים התנגדו ליציאת הצעירים לרחובות. אז עכשיו הם כמובן מודאגים, אבל נותנים לנו את ברכת הדרך "שתצאו ותשובו בשלום".
כדאי לשים לב גם איך הפעם יש חיבור בין הצעירים שנוהרים בהמוניהם לרחובות, לבין הצעירות. אין כמעט הפרדה. לצעירים לא מפריע, בשם ניסיון ההפיכה, להתגודד גם ליד נשים צעירות. הפכנו לגיבורות.
צריך להסביר עוד תופעה שלא כל כך מוכרת במערב: צעיר וצעירה שאינם נשואים, או שאין ביניהם קשרי משפחה מדרגה ראשונה אסור להם להיות ביחד, אסור לשוחח, אסור אפילו לטלפן.
ההפגנות האלה שברו את כל הכללים. צעירים וצעירות מתערבבים אלה באלה, וכל ניסיונות המשטרה וחיילי משמרות המהפכה להפריד, עולים בתוהו.
המחאות נדלקו במהירות, עיר אחרי עיר, מחוז אחרי מחוז. השלטונות סגרו לנו את התקשורת, את האינסטגרם, הטוויטר והפייסבוק. אבל מצאנו דרכים להסתדר.
אני גם יכולה לזהות שהעולם הגדול עוקב אחרינו. לרוע המזל הם עדיין לא יכולים לעזור לנו, למרות ששמענו שמנסים בארצות הברית לחדש עבורנו את התקשורת.
בשעות הארוכות בכיכרות ברחבי איראן אנחנו מעבירים בינינו את התגובות שמגיעות מהעולם הגדול, בעיקר מאירופה וארה"ב. ראינו שארבעה דיפלומטים זרים בטהרן נלקחו לחקירה בחשד ל"התערבות בהפגנות", או שנחשדו בצילום ותיעוד, ובשיחות עם המפגינים. אנחנו מקווים שהדיפלומטים הזרים ימשיכו לעבוד ויעבירו מידע למדינותיהם, כדי שתתקבל תמונה מלאה, אחרי שהשלטון סגר את דרכי ההתקשרות הרגילות.
יכול להיות שגם הפעם זה לא יצליח. יכול להיות שיאסרו עוד ועוד אנשים, יפחידו את הצעירים ברחובות, יפתחו עלינו באש חיה. כל זה כבר קורה גם עכשיו. אני יכולה רק לומר שיש לנו תקוות גדולות.
ולמי שיישאל על היהודים באיראן: ככל הידוע יש קהילה של 25 אלף יהודים שמוכרים על ידי השלטונות בטהרן, איספהאן ושיראז. כבר שבועיים שבתי הכנסת נסגרים לפני חמש אחרי הצהריים כדי שיוכלו לחזור הביתה בשלום, בלי שהשלטון ייגע בהם לרעה. אבל חשוב לדעת כי יש עוד כמה אלפי יהודים במקומות נוספים באיראן, שלא נמצאים בקשר עם הקהילה. עכשיו הם שומרים על פרופיל נמוך, ממתינים לראות מה יקרה בימים הקרובים.
ומילה אחרונה לסיכום בעניין החיג'אב: גם אם יחליטו לבטל את החיג'אב, זה לא יספק אותנו. החיג'אב הוא כבר מזמן לא הסיבה היחידה למהפכה שמונהגת בידי נשים. נמאס לנו להיות סוג ב' בחברה האיראנית. תסתכלו עלינו, המפגינים ברחובות, פנינו אל החלום, אנחנו רוצים שיתגשם סוף סוף ויגיע השינוי האמיתי. אני לא יודעת לומר אם ננצח, אבל יש בליבנו תקווה אמיתית.
בהנאז, תושבת טהרן
אני איראנית, נולדתי בטהרן, כל החיים שלי דמיינתי וחלמתי על דברים שרק עכשיו אני מרשה לעצמי קצת להרגיש באמת. הצמא לחופש, הרצון להפסיק את תחושת החנק. לדאוג לכבוד האדם, לכבוד האישה שנרמס. אם הייתי נולדת במקום אחר לא הייתי צריכה לעבור את העינוי הזה, לעבור דברים שבן אדם רגיל לא צריך לראות.
אני רוצה לטעום את משמעות החופש, ללכת עם גברים להופעות ולמשחקי כדורגל, לרכב על אופנוע, להרגיש את הרוח בשיער. התקווה החדשה היא החמצן שלנו, ועכשיו כשטעמנו ממנה אנחנו מוכנות למות למענה.
הנערות מנהיגות את ההפגנות. הן מעוררות השראה, מגרשות גם מאיתנו את הפחד ונותנות לנו אומץ. אנחנו מרגישות מחויבות להיות איתן, לעלות על מכוניות עם מגפונים ביד, להוריד את כיסוי הראש. הן מחזקות אותנו ונותנות לנו שיעור באומץ שלהן, וגם תקווה. מדובר בגיבורות.
אני בהאנז, בת 40. בימים האחרונים אני, לראשונה בחיי, יוצאת כל לילה לרחובות להפגין. ביומיים האחרונים ספגתי איומים ישירים מאנשי הביטחון של המשטר.
קשה לתאר את המצב באיראן, והוא גם לא משתקף במה שאתם רואים על המסכים.
הסכנה אורבת בכל פינה. אתה לא יכול לזהות אותה. ברגע אחד מישהו שמפגין איתך יכול להוציא גז מדמיע ולהשפריץ עליך, או להוציא נבוט ולשבור לך את הידיים והרגליים. בכל רגע אתה יכול להיות כפות ועצור.
חלק מהם מסתובבים עם כיסוי על הראש כדי להסתיר את זהותם. הם מחטיפים מכות רצח לאנשים, מכניסים אותם מכוסים בדם למכוניות, ונוסעים. במו עיניי ראיתי איך מרביצים לילד בן עשר, ולא עוזבים אותו עד שדימם למוות. מעולם לא ראינו ולא חווינו אלימות כזאת. מרביצים לנו כאילו שהם מפחדים ממה שיקרה להם ולמשטר אם אנחנו נמשיך להפגין.
אנחנו יוצאים מהבית ולא יודעים איך ואם בכלל נחזור. זה לא איזור מלחמה, זה באמצע טהרן. ליד הבית. הם מרביצים לכל מי שמסתובב ברחוב, בין אם זה ילד בן שבע או זקן בן 80.
בשביל רבות מאיתנו זו הפעם הראשונה שבה אנחנו גאות להיות איראניות, להרגיש שייכות למקום בו נולדנו. זה היה ועדיין השלב הראשון במלחמה הזו: להשמיע את הקול שלנו בעולם ושהעולם יהדהד אותנו. המטרה הסופית היא להשתחרר. ובשביל להשתחרר העולם צריך לראות ולהרגיש את הכאב שלנו. לגרום לנו להבין שאנחנו לא לבד, שאנחנו לא צריכות להתבייש בחלום שלנו להיות חופשיות.
חייתי בטהרן כל החיים שלי. הדבר המדהים ביותר מבחינתי הוא לראות את כל הנערות מצטרפות ומנהיגות את ההפגנות. לא מפחדות. הן מעוררות השראה, מגרשות מאיתנו את הפחד ונותנות לנו אומץ. הדור שלי אף פעם לא יצא לרחובות, בטח לא הנשים.
אנחנו זקוקים לעזרה מהמערב. הארצות שמאמינות בחופש ובזכויות האדם צריכות לדבר בקול שלנו, בשבילנו. יצרנו פה הזדמנות פז לרסק את המשטר האיראני. יש אלפי צורות שבהן המערב יכול לעזור. הם יכולים להוסיף עוד סנקציות, להרתיע את המשטר, לחמש אותנו בנשק כדי שנוכל להגן על עצמנו. אם הדברים האלו יגיעו מהמעצמות, גם כל המדינות הקטנות שמסביבנו יבואו לעזור לנו. אנחנו לא יכולים להילחם בידיים ריקות נגד רובי צלפים. אין לנו שום דבר מסודר, רק צעירים רעבים ואמיצים שסוחפים אחריהם את כולם.
בינתיים אנחנו הולכות לישון כל לילה ומתחננות לאלוהים שיפסיק לגרום לאימהות לבכות על הילדים שלהן. מי יודע עוד כמה בני עשר ידממו למוות. החופש הוא האתגר הכי גדול בשבילנו. אנחנו רק מבקשים שתעזרו לנו.
אנחנו מקוות שננצח. מקוות להסתכל עוד 20 שנה אחורה ולהגיד - זה היה רגע הגאווה, רגע הניצחון שלנו.
מהסא (שם בדוי), איראנית בת 31 שברחה מהמדינה, סיפרה הבוקר (רביעי) בריאיון לאולפן ynet על הדאגה למשפחתה בצל המחאות במדינה, והתגובה הקשה של המשטר למפגינים: "הם יודעים שהמשטרה יכולה לבוא לבית שלהם".
לדבריה, היא בחרה בשם הבדוי, בצעד שבו נקטו רבות מנשות איראן כאות הזדהות עם מהסא אמיני, שנטען כי נרצחה על ידי משמרות המהפכה. "הלב שלי עדיין בטהרן. אני גאה בכל הצעירים שיוצאים לרחובות ולא מפחדים. כל חבריי קוראים לי להצטרף אליהם למחאות".
"אנשים לא אוכלים, לא ישנים, לא לומדים. הם רק מפגינים ברחובות, ויודעים שצריך לעשות יותר פעולות", הסבירה מהסא. "אנחנו לא צריכים תפילות, אנחנו צריכים פעולות. זה מסר לאנשים בחוץ". מהסא מאמינה כי המחאות עשויות להוביל לשינוי במדינה: "המפגינים לא מוותרים, הם עושים מה שצריך. המשטרה צריך לתת לנו לבחור, אנחנו רוצים חופש, האנשים שמוחים רוצים חופש. נמאס לנו שבוחרים לנו מה לעשות".
נשים ישראליות תומכות בנשות איראן
(צילום: משרד החוץ )
במשרד החוץ הישראלי ביקשו להביע סולידריות עם המפגינים והמפגינות באיראן. בסרטון שהפיץ מופיעות נשים ישראליות, שמעבירות מסר של אהבה ותמיכה בנשות איראן, ומניפות תמונתה של מהסא אמיני.
איתמר אייכנר השתתף בהכנת הכתבה
