אזעקת צבע אדום שנשמעה אתמול (יום ב') בצהריים בשדרות, בימי חופש גדול, שלושה חודשים בלבד אחרי סיום מבצע "שומר החומות", שוב העלתה את השאלה המכובסת בקרב התושבים בעוטף עזה: נו, למה עכשיו הם ירו?
בכל פעם שארגוני הטרור יורים מחפשים האזרחים והמנהיגים הסבר מנומק, תירוץ כלשהו שיניח את דעתם. העיסוק הזה בשאלת סיבת הירי היא לכשעצמה שגיאה עמוקה בתפיסה: הירי אתמול נעשה, על פי ההערכות, כ"תגובה" לתקרית בג'נין או בגלל הפלונטר של העברת הכסף הקטארי. עד כאן, יש הסבר מובן לירי. מכאן ואילך - מדוע זה בכלל מעסיק אותנו? מילא אירועים שכאלה היו מתרחשים אחת לכמה שנים, אבל המצב שונה לחלוטין: ירי רקטות הוא דבר שבשגרה, כך שאין טעם לעסוק בשאלה מדוע, ולצפות לתשובה הגיונית. אסור לישראל לקבל את הירי הזה. נקודה.
כל ירי שמבוצע לעבר העוטף הוא לכאורה כישלון של תקופה קודמת, תוצאה של היעדר מדיניות והיסוס צבאי. כשהסתיים שומר החומות התגאו המנהיגים במכה הניצחת שהנחיתו על חמאס, לכאורה. לימים התברר שהנתונים שהוצגו על חיסול מחבלים במנהרות מוות נמוכים בהרבה. הירי אתמול סיפק עוד הוכחה: ההרתעה תוקפה כתוקפו של קרטון חלב במקרר. גם אם חמאס הוא לא שירה הפעם — הוא אפשר זאת בדרכו שלו כשהעלים עין.
לפתוח את מעבר ארז ליציאת עובדים, להוציא אל הפועל תוכניות לשיתוף פעולה כלכלי עם הרשויות בעוטף, אך לא להפסיק לרגע לפגוע במחוללי טרור
ישראל עוסקת בשאלת הכסף הקטארי, כיצד להכניסו לרצועה מבלי שיעבור דרך ידי חמאס. תמימות לחשוב שזה אפשרי כשחמאס הוא הריבון. אפילו ביחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים מספרים: הכנסת עובדים מעזה, נאמר 5,000-2,500 ביום, מועיל לכלכלה בעזה בכמה מונים מאשר הכסף הקטארי.
ישראל עוסקת בכסף הקטארי כאילו זה הפתרון ליציבות עזה, ומסירה מעליה אחריות מלהעמיק בסוגייה שהיא יותר מורכבת אבל בהחלט אפשרית: איך לשפר דרמטית את החיים בעזה, לצד הפעלת עוצמה צבאית כזו שגם תפגע בראשי חמאס. לפתוח את מעבר ארז ליציאת עובדים, להוציא אל הפועל תוכניות לשיתוף פעולה כלכלי עם הרשויות בעוטף, אך לא להפסיק לרגע לפגוע במחוללי טרור.
מתן צוריצילום: אבי מועלםשיפור הכלכלה בעזה זה המתכון ליציבות. יודעים את זה ראש הממשלה נפתלי בנט ושר הביטחון בני גנץ. גם אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, תומך בדרך הזאת. הרדיפה אחרי הגרושים של הקטארים זו בריחה מאחריות. עזה זקוקה לטיפול שורש עמוק, ולא הכל בידינו. אבל כן בידיים שלנו לרתום מדינות שמעוניינות בכך.
קיבלנו על עצמנו את העובדה שחמאס הוא השולט ברצועה, אבל מי אמר שהוא יישאר שם לנצח? הפיכה יכולה להתרחש בכל רגע, מסיבות שאנחנו אפילו לא חושבים עליהן. הרי זה כבר קרה ב-2007 כשחמאס השתלט על הרצועה מבלי שאיש בישראל העריך שזה אפשרי.
- מתן צורי הוא עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
