בתחילת השבוע הודיעה לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "במסגרת התהליכים שמתקיימים בין מדינת ישראל לבין מצרים והרשות הפלסטינית, בדגש על פיתוח הכלכלה הפלסטינית ושמירה על היציבות הביטחונית באזור, הוחלט לקדם את פיתוח שדה הגז מול עזה (GAZA MARIN)". ההודעה מדגישה שהתהליכים כפופים לשמירת האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל. אף שבהמשך נעשה ניסיון להציג את התהליך כמהלך בין הרשות לבין מצרים בלבד, ישראל תהיה מעורבת לחלוטין בכל מהלך הנוגע לפיתוח המרחב הימי של עזה, וכנראה שגם חמאס.
ההודעה הישראלית משקפת שינוי מדיניות משמעותי ואינה מובנת מאליה. שדה הגז מערבית לעזה התגלה ב-1999. זהו מאגר קטן יחסית שלפי הערכות מומחים מכיל כ-30 מיליארד מטרים מעוקבים (BCM) בשווי פוטנציאלי של עשרות מיליארדי דולרים. מדובר, לדוגמה, בכעשירית מכמות הגז הטבעי הנמצאת בשדה "תמר" (כ-280 BCM). במהלך השנים התברר כי באזור קיימים מאגרים פוטנציאליים נוספים, אך אלו לא נבחנו.
על פי כללי המשפט הבינלאומי, אמנת הים וההסכמים המדיניים שישראל הובילה בשנות ה-90, לרשות הפלסטינית יש ריבונות בכל הנוגע לחיפוש ופיתוח מאגרי הטבע הנמצאים בשטח הימי של רצועת עזה. ואולם, ישראל שולטת באופן מעשי במרחב הימי שבו נמצא המאגר וכל פעילות בו דורשת למעשה את הסכמתה.
כל ראשי ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים ניסו לקדם את פיתוח שדה הגז ולהסדיר את אופן השימוש ברווחים הצפויים ובלבד שלא ישמשו לטרור אלא לרווחת האוכלוסייה. אלא שכל ניסיונות אלה התנפצו אל מול המציאות הביטחונית והיחסים המעורערים בין ישראל לפלסטינים, כמו גם חוסר כדאיות כלכלית עבור המגזר הפרטי לפתח שדה קטן יחסית בסביבה פוליטית לא יציבה. שליטת חמאס ברצועת עזה החל מ-2007 וסבבי הלחימה עם ישראל הפכו את פיתוח המאגר למורכב יותר והגז נותר בבטן האדמה.
ישנן השערות שונות לשאלה מדוע ישראל אפשרה בעת הנוכחית את פריצת הדרך, ומה היא קיבלה בתמורה. ההערכות נעות בין ניסיון לשיכוך הזעם האמריקני הצפוי בשל החלטת הממשלה לקדם בנייה בהתנחלויות; סיוע למצרים בגיבוש תוכנית הודנה בין הפלגים הפלסטיניים השונים ברצועה; קידום המו"מ בנושא השבויים והנעדרים; קידום הסכם נורמליזציה עם סעודיה, או קידום מיזם אזורי להקמת תשתיות גז חדשות עם טורקיה. הנחה נוספת היא שמצרים תהיה זו שתהנה מהגז הטבעי מול עזה, ולכן היא נתנה את חסותה להסכם המתגבש, משום שאין הצדקה כלכלית לפיתוח השדה אם הגז יופנה רק לשווקים של רצועת עזה והרשות.
מבלי להתעלם מההשערות שלעיל, נראה לנו כי אחד הגורמים שאפשרו את פריצת הדרך היה הסכם תיחום הגבול הימי עם לבנון שנחתם באוקטובר 2022 בתיווך ארה"ב. למרות הביקורת הקשה שהושמעה על ידי חברי הממשלה הנוכחית נגד ההסכם, סדרת ההבנות שהושגו מול לבנון וחיזבאללה יצרה תקדים משפטי ודיפלומטי גם עבור עזה.
קיימות שלוש נקודות דמיון חשובות בין שני המקרים. ראשית, בשניהם מדובר באוכלוסייה הזקוקה נואשות למקורות הכנסה משמעותיים כדי לשפר את רמת חייה, וישראל מאמינה כי הדבר יסייע גם בהשגת רגיעה ביטחונית. שנית, בשני המקרים קיימים מאגרי גז פוטנציאליים נוספים מלבד אלו שעליהם נסוב ההסכם, וההנחה היא שהסכם מדיני יעודד חברות אנרגיה זרות להשקיע את הכסף הרב הנדרש על מנת לאתר אותן. שלישית, ואולי התקדים המשמעותי ביותר: גם בלבנון וגם ברצועת עזה השליטה האפקטיבית נמצאת בידי ארגוני טרור הנמצאים במאבק מר ומתמשך מול ישראל ואינם מכירים בקיומה, דבר שיוצר קושי לנהל משא ומתן. ובכל זאת, ולמרות הרטוריקה המתלהמת, הושג הסכם בלבנון המאפשר ניסיון אמיתי לפיתוח המרחב הימי הלבנוני ואיתות לחברות אנרגיה זרות לחפש מאגרים נוספים.
נראה כי על סמך הניסיון הלבנוני מבקשות עכשיו מדינות האזור, ובעיקר מצרים וארה"ב, לקדם את ההסכם בעזה. ההסכמה הישראלית לקדם את פיתוח המאגר אינה יכולה להתפרש בשום דרך אחרת פרט לכך שישראל נכונה לקיים דיאלוג, גם אם באופן עקיף ולא בפומבי, עם חמאס.
ד"ר בני שפיינרבין אם ההחלטה הנוכחית תוביל לפיתוח השדה מול עזה ובין אם לאו, אין ספק שהמרחב הימי והמשאבים הטמונים בו מייצרים שפע של הזדמנויות דיפלומטיות חדשות עבור ישראל. בעשור האחרון הפכה ישראל למעצמת גז אזורית בזכות התגליות של מאגרי תמר, לוויתן, כריש ותנין, והיד עוד נטויה. השילוב בין מאגרי גז משמעותיים לבין כוח ימי אפקטיבי המקרין על המרחב כולו, מסמן את ישראל כעוגן החשוב ביותר בכל הנוגע לפיתוח המרחב והמשאבים במזרח הים התיכון, וחיבורם הפוטנציאלי ליבשת אירופה.
ההסכמים בין ישראל ולבנון, ישראל ומצרים, ישראל וקפריסין, ישראל והרשות הפלסטינית, ואולי גם בהמשך ישראל וטורקיה, משדרים לקהילה הבינלאומית ולמגזר הפרטי יציבות אזורית ומצע נוח לעשיית עסקים חוצי גבולות בהובלתה של ישראל, חרף המאבקים הפוליטיים הפנימיים.
ד"ר עילי רטיגכפי שהוכח במקרה הלבנוני, דווקא המרחב הימי מאפשר גמישות ויצירתיות לצורך בניית הבנות וחיבורים בין צדדים יריבים שמתקשים להגיע להבנות דומות על היבשה. נדמה שהיעדר גבולות פיזיים בים, והריחוק שלו מעין הציבור, הם מפתח לפתרונות אפשריים שאולי בעתיד יקרינו גם על היבשה.
לא ניתן לחזות עד כמה ישראל מתכוונת להתקדם בעניין פיתוח שדה גאזה מרין ועד כמה המתחים מבית יאפשרו התגמשות מול דרישות חמאס. יחד עם זאת, זהו תהליך הכרחי שעצירתו תפגע באינטרסים של כל הצדדים באזור. האתגר הגדול שיעמוד בפני ממשלת ישראל הוא להסביר לציבור את הצורך בהסכם שבאופיו דומה להסכם שהיא התנגדה לו בעבר עם לבנון. ימים יגידו אם הצדדים אכן יצליחו הפעם לעשות את הצעד הנוסף כפי שנעשה עם לבנון ולפתוח אופק חדש בכל הקשור למרחב הימי.
- ד"ר (עו"ד) בני שפנייר הוא עמית מחקר במרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה. ד"ר עילי רטיג הוא חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
