אחת התמונות האיקוניות שילוו לעד את הפוליטיקה הישראלית היא זו מ-2 ביוני 2021, שבה תועדו נפתלי בנט ויאיר לפיד יישובים לצד יו"ר רע"מ מנסור עבאס, אחרי החתימה על ההסכם הקואליציוני ומימוש המנדט שהוביל להקמת הממשלה הנוכחית. זה היה רגע היסטורי שבו לראשונה קיבלה מפלגה ערבית עצמאית ולא ציונית חלק בשלטון בישראל. זה היה גם רגע מעורר מחלוקת: רע"מ (הרשימה הערבית המאוחדת) היא נציגתה הישראלית של התנועה האסלאמית, שסניפיה במזרח התיכון נתקלים בהתנגדות פוליטית מחשש להפיכה דתית-רדיקלית, כפי שניסתה להוביל במצרים. על הסניף העזתי של התנועה, חמאס, אין צורך להכביר מילים.
לפיד היה מוכן לשאת ולתת גם עם הרשימה המשותפת. מנגד זכורה דרישתו הפומבית של בנט מבנימין נתניהו לחתום על מסמך שבו יתחייב שלא להקים איתה ממשלה. מדובר היה באנקדוטת טרום-בחירות בלבד: ההבדל בין הרשימה הערבית המאוחדת לבין הרשימה הערבית המשותפת קוסמטיים וטקטיים בלבד.
עד השבוע ראו רבים בח"כ איימן עודה סמל לדו-קיום בין ערבים ויהודים. העובדה שהתבטאויות עבר שלו חמקו מתחת לרדאר אפשרו לו להחזיק את המקל משני קצותיו: גם לוחמנות לאומנית נגד ישראל וגם שיתוף פעולה עם השמאל. אך בעידן הנוכחי, סרטון שצולם בערבית תורגם חיש מהר לעברית, בסיוע של תנועת "אם תרצו", והפך לנחלת הכלל. עודה המריד בו את שוטרים ערבים ליטוש עמדותיהם ולהילחם בכיבוש. למשמע הדברים אפילו בטנו של הנשיא יצחק הרצוג "התהפכה".
העיתוי שבו עודה נשא את הדברים רגיש. גל הטרור וחודש הרמדאן הקצינו את המתיחות בין יהודים וערבים, והעובדה שחלק מהמפגעים היו אזרחי ישראל הגבירו אותה אפילו יותר. לצד זאת היה מדובר גם בעיתוי פוליטי רגיש: נטישתה של ח"כ עידית סילמן את הקואליציה שבראשה עמדה הפכה את אצבעותיהם של חברי המשותפת ליקרות במיוחד. האם ממשלת בנט-לפיד תישען על המשותפת כדי לשמור על יציבות? האם המשותפת תפעל כדי להפיל את הממשלה עם מפלגות הימין באופוזיציה?
כשנזכרים במאמרים שפרסם נתן אשל על הצורך לכרות ברית עם הערבים, וכשמשחזרים את החיבוק הפומבי שהעניק הליכוד לרע"מ, לא נותר מקום לדמיון באשר לכוונות של המפלגה והעומד בראשה
תגובתו של נתניהו הזכירה נשכחות. פומבית, הוא לא גינה את הדברים. תגובתו היחידה הייתה בערבית ובמסגרתה פנה אל השוטרים הערבים. "אני גאה לעמוד בסולידריות עם השוטרים הערבים, המקריבים כל כך הרבה להגנת אזרחי ישראל", כתב בעמוד הפייסבוק בערבית שלו. "זוהי החובה והזכות של אחת המשימות הגבוהות ביותר שמבצע כל שוטר ישראלי בהגנה על שלומם של אזרחי ישראל, ללא יוצא מן הכלל".
לא גינוי, לא התנערות, לא מתקפה. דף המסרים של הליכוד, שעליו דיווחה כתבת ynet מורן אזולאי, המשיך את הקו הפייסני: "לא לתקוף את הערבים, את עבאס, רע"מ, או את האחים המוסלמים. להמשיך לחבק את סילמן. לא להתייחס לחקיקה ספציפית שדרושה נגד הטרור אלא רק באופן כללי".
כששואלים את איש הימין הממוצע בקואליציה לגבי הישיבה עם רע"מ או על מגעים עם המשותפת, מתקבלת התשובה "אבל ביבי". כלומר, אמנם צעדנו לקראת שותפות עם המפלגות הערביות, אבל מי שחצב את הדרך היה הליכוד. חיזוק לכך הם קיבלו השבוע מח"כ משה גפני, שאישר (שוב) שאלמלא הווטו שהטיל יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ', הליכוד היה מקים ממשלה בשותפות עם מנסור עבאס.
עקיבא לםדניס ויסלפומנגד יגידו בליכוד: "בשורה התחתונה, לא אנחנו הקמנו ממשלה עם רע"מ". וזה נכון, אבל כשנזכרים בשני המאמרים שפרסם נתן אשל (ב"מקור ראשון" וב"הארץ") בעקבות הכישלון להקים קואליציה אחרי הבחירות הראשונות בשרשרת, ובהם טען שיש צורך לכרות ברית עם הערבים, וכשמשחזרים את החיבוק הפומבי שהעניק הליכוד לרע"מ – ואת החיבוק הפיזי שהעניק ח"כ מיקי זוהר - נותר מעט מאוד מקום לדמיון באשר לכוונות של המפלגה והעומד בראשה.
כיום השותפות של הליכוד עם המשותפת באופוזיציה נתפסת ככלי פרלמנטרי לגיטימי. האינטרס המשותף לשני הצדדים לא מחייב אפילו עסקה של אצבעות תמורת מדיניות או תקציב - רק הפלת הממשלה. אבל התגובה הרפה של הליכוד לדבריו של עודה רומזת שאף שאין תמונה מחובקת (למעט סביב הפלת חוק האזרחות), יש די ראיות לקבוע שהציר בין הליכוד והמפלגות הערביות נותר פעיל.
- עקיבא לם הוא יועץ תקשורת ובעל הבלוג "קצת על הרבה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 08:08, 17.04.22
