רגע לפני שהמטאור הולם בכדור הארץ, אחרי שכל הניסיונות לעצור אותו בדרכו כשלו בגלל מאבקי אגו פוליטיים, כשהלהבה הנשרכת מאחוריו כבר חורכת את גגות המגדלים הגבוהים בעולם וכבר אין ברירה אלא להסתכל למעלה באימה – יושב ד"ר רנדל מינדי (ליאונרדו דיקפריו), גיבור הסרט האפוקליפטי "אל תסתכלו למעלה", לארוחת ערב עם משפחתו וחבריו, כדי לחוות בפעם האחרונה את מה שלא יחווה עוד. לאמור, את הדברים הפשוטים שנלקחו עד אותו הרגע כמובנים מאליהם: הנכונות לסלוח על טעויות, אחווה משפחתית שיודעת להתעלות מעל משקעי העבר למען הילדים שבדרך, החלפת סכינים חדים בהתחשבות, עם הידית קודם כדי שלא לפצוע.
לפני שהכול נגמר שזר הבמאי אדם מקיי גם הבזקי תמונות של עולם יפהפה שעמד להסתיים: תינוק באמבט המביט לעבר אימו ומחייך. דוב קוטב מתוק. דבורה מעל פרח וצמד לווייתנים השוחים יחד. כל זה היה ואיננו עוד וגם לא יהיה לעולם. כי יותר מדי אנשים בחרו שלא להסתכל למעלה.
ברגע הזה של שמיים ישראליים חרוכים, על רקע קולות נפץ אנושיים ומרעידי קיר המטיפים לכך שכן, דינה של ישראל לשרת רק את מחציתה בכל פעם, גם במחיר זה שהחצי השני יארוז, ייכנע, או יישרף, אני בוחר בצניעות ובנואשות להביט סביבי כדי להיזכר, לפני שיהיה מאוחר מדי, בכל מה שהיה עד כה מובן מאליו. להלן רשימת הבזקי הישראליות שלי, טרום-מטאור, חלקית כפי שהיא חלקית בסרט ההוא. תוסיפו את שלכם ושלכן. אולי זה מה שיציל אותנו:
ברכת הכהנים ביום הכיפורים ובראש השנה, בבית הכנסת הספרדי שמשפחתי וחברים בונים ומקפלים כל שנה מחדש במתנ"ס חילוני ברמת השרון כדי לפנות את המקום לחוג מבוכים ודרקונים וקפוארה; חג המולד ביפו ובנצרת; מעגל שיח באחד מאוהלי המחאה החברתית ב-2011 שקיבץ יחד מפוני גוש קטיף ופעילים חברתיים מקועקעים שסיכמו ביניהם ש"לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה", לאמור - מן המסירות למען הכלל הגדול מהפרט; קידוש שישי עם אבא ז"ל, שבו יין אדום משובח החליף את היין המתוק, וקדיש על אבא ז"ל אחרי שמת בבתי כנסת בלב לבם של מושבים חילוניים, כי היינו חייבים לעשות משהו בהיעדר טקס חילוני משכנע דיו, כולל הבורקס שאחרי.
המוזיקה של מאיר בנאי; המוזיקה של אהוד בנאי; התדהמה בעיניו של השריף של העיירה הטקסנית דל-ריו כשאמרתי לו שבישראל אנחנו דוברים, כותבים, חולמים ומקללים באותה השפה שבה כתוב התנ"ך ושהיא שפה מצחיקה, אלסטית, מופרעת ומלאה במילים משלל שפות כולל ערבית, יידיש, אנגלית, טורקית ורוסית עד כדי כך שדוד המלך, לו היה רוכב על חמור אל תוך קניון מלחה, לא היה מבין הרבה.
בעז גאוןאסנת בן דב"תמול שלשום" של עגנון; העונה הרביעית של "פאודה"; כל המחזות של חנוך לוין; נורמן עיסא; יוסי פולק מקריין את "פשריקו" מאת איתן נחמיאס-גלס מהאלבום "במסיבה אצל גידו" של רמי קליינשטיין והמועצה מ-1992; כל האלבומים של מיכה שיטרית; כל האלבומים של ברי סחרוף; "קזבלן" - הסרט (נפוטיזם מותר כשמדובר בעיבוד ישראלי עם ריקודי דיסקו לאגדת עם אמריקנית על רומן בין מרוקאי לפולנית); היצירה הישראלית המקורית על מסכים קטנים, גדולים ועל הבימות כי למישהו, איפשהו, בער לספר סיפור כן על המקום הבלתי אפשרי הזה, שקם ומתקיים כנגד כל הסיכויים.
ושבת בבוקר. שאיכשהו ברוב המקרים היא שטופת שמש ישראלית חלבית וטהורה, ושבה ישראלים יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים, חילונים ודתיים, יוצאים מן הבתים בטריינינג, אופניים או במכוניות כדי לפקוד מוזיאונים, בתי כנסת, מסגדים או כנסיות (בראשון); ואחר כך גם מסעדות ערביות, אשכנזיות ומזרחיות על גדות חופים שבהם מתערבבים אלה באלה ישראלים שהישראליות קושרת אותם אם ירצו בכך או לא, אחרי 75 שנים יחד, למרות חילוקי הדעות.
ועכשיו תסתכלו למעלה. המטאור בדרך.
- בעז גאון הוא סופר, מחזאי והייטקיסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
