תיעוד מיידוי אבנים בחווארה
(מתוך פייסבוק)
האלימות כאן. אין צורך להגדיר את האלימים כשייכים למחלקת ה"תת אדם" כדי לדעת שמדובר בחוליגנים אנטי-ציונים. התמונות לא משקרות. ביום שישי בבוקר התנפלה חבורת בריונים עם אלות ענקיות על פעילי שמאל. קשישה כבת 80 או 90 חטפה מכות רצח. מועצת יש"ע פרסמה הודעת גינוי: "מזועזעים מהתמונות מהאירוע החריג... התנהגות חמורה כזו נוגדת את ערכי עם ישראל ופוגעת בהתיישבות. זו לא דרכנו. אנו קוראים לכוחות הביטחון לחקור את האירוע, ולמצות את הדין עם המתפרעים". ואתמול (יום ב') בערב, אוי לבושה, דווח על שיירת מתנחלים מיצהר שפגעו בעיירה חווארה, יידו אבנים, ופצעו ילד בן שלוש.
הבעיה היא שלא מדובר באירועים חריגים. ביהודה ושומרון יש אזורי חיכוך. בדרך כלל מדובר באזורים שבהם יש מאחזים, חלקם בלתי חוקיים, שממוקמים בסמוך לכפרים פלסטיניים. מדד החיכוך קובע שככל שאוכלוסיות שונות החיות באזור מסוים עוינות יותר - אירועי האלימות יהיו קשים יותר. גיוון אנושי, לפעמים, הוא מתכונת לצרות.
אפשר לגנות וצריך לגנות את החוליגנים. צריך לרדוף אותם, להוקיע אותם, להעניש אותם. אבל צריך גם לדעת ששום גינוי מטעם המדינה, מועצת יש"ע ופוליטיקאים לא יעזור, וגם יד קשה לא תפתור את הבעיה. שורש הבעיה נעוץ בעירוב אוכלוסיות עוינות. כאשר מדובר ברוב יהודי ומיעוט ערבי בתוככי מדינת ישראל - החיכוך, רוב הזמן, לא יוצר אלימות. והפרעות בחודש מאי האחרון רק מוכיחות שגם בתוך ישראל אין פתרון פשוט. בשטחים - הסיפור הרבה יותר אלים.
הוויכוח הוא לא בין "שמאל" ל"ימין". הוויכוח הוא בין המחנה הלאומי למחנה הדו-לאומי. ולא, זה לא מספיק לגנות את החוליגנים. אנחנו זקוקים ליותר. הרבה יותר
כל עוד מדובר בגושי התנחלויות - ניחא. הרי לפי כל טיוטת הסכם שלום בעשורים האחרונים - הם יישארו בידי ישראל. אבל חלק מהימין תומך בעוד ועוד התנחלויות מחוץ לגושים, באמצעות הקמת "שכונות", שהן למעשה מאחזים נוספים. והימין הזה צריך להסביר לנו איך יוצאים מהתסבוכת הזאת. הרי אם מדובר בשלטון עם זכויות אזרח ליהודים בלבד, וזכויות שונות לערבים - זו תהיה מדינת אפרטהייד. ואם מעניקים זכויות מלאות - זו תהיה מדינה דו-לאומית.
כל הפתרונות שהציג הימין הם בעיקר הונאה עצמית. וגם תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין, צריך להזכיר, כוללת הענקת זכויות מלאות, כולל זכויות הצבעה, לכל פלסטיני שיחפוץ בכך. הרי "דו-קיום" לא עבד ולא עובד בין ערבים לערבים בלבנון, ולא בתימן. הרי עירוב אוכלוסיות עוינות מוביל תמיד, אבל תמיד, לסכסוך ולשפיכות דמים. הרי גם בלב אירופה, ביוגוסלביה, היה נדמה שאפשר לקיים חברה רב-לאומית תחת גג משותף. הסוף ידוע. התפרקות לשבע ישויות לאחר מלחמה שגבתה מחיר דמים אדיר של כרבע מיליון בני אדם. אז למה מישהו חושב שדווקא כאן זה יעבוד?
פעילי שמאל הותקפו בכפר בורין בידי מתנחלים
(צילום: רבנים לזכויות אדם )
מה שקרה ביום שישי באזור שבין כפר בורין לבין מאחז רונן הוא תחזית ליום סגריר, שאם לא נעצור, בוא יבוא. זה לא יישאר רק שם. יש כבר מוקדי בערה. האש תתפשט ותכלה את כולנו. צריך להזכיר שהחזון של מדינה-אחת-גדולה בין הים לירדן שייך גם לשונאי ישראל. זה החזון של ה-BDS. זה החזון של השמאל האנטי-ציוני בישראל ובעולם. זה החזון הישן של אש"ף. אבל קבלני הביצוע של החזון הזה הם אלה שמתעקשים על עוד ועוד מאחזים.
שמאל קיצוני וימין קיצוני חד הם. הרי הימין הדו-לאומי התנגד גם לתוכנית טראמפ, ולמעשה, רצה לאמץ רק את החלק שעוסק בהחלת הריבונות. אבל הימין הזה מוביל את כולנו באף. והמקום שאליו אנחנו מובלים הוא יותר ויותר אירועים אלימים, גם בין יהודים לערבים וגם בין יהודים ליהודים.
לימין יש טענות מוצדקות בעניין מדינה פלסטינית, שעלולה להפוך למדינת חמאס וג'יהאד. ולימין יש טענות מוצדקות נגד הקמפיין המאורגן של "אלימות המתנחלים", כמו גם נגד המימון האירופי לקמפיין. והימין צודק כאשר הוא טוען שהחוליגנים מקרב המתנחלים, ששָׂשִׂים אלי אלימות, הם מיעוט, גם בקרב חסידי ארץ ישראל השלמה. אבל הם מיעוט מוביל. מיעוט מנבא עתידות ויוצר עתידות. מיעוט שהוא רק סימפטום לבעיה הגדולה ביותר של חיסול החזון הציוני.
בן-דרור ימיניזה בהחלט מעודד שיש קונצנזוס רחב, מקצה השמאל עד מועצת יש"ע, שמתנגד לאלימות ומגנה את החוליגנים. נפלא. אבל זה שווה בערך כמו הקונצנזוס של "מי נגד הטרור". כולנו נגד. לפחות השפויים שבתוכנו. העניין הוא שאנחנו זקוקים לקונצנזוס אחר. קונצנזוס ציוני. קונצנזוס שתומך לא רק במדינה יהודית ודמוקרטית אלא גם מתנגד למדינה דו-לאומית.
במובן הזה, הוויכוח הוא לא בין "שמאל" ל"ימין". הוויכוח הוא בין המחנה הלאומי למחנה הדו-לאומי. ולא, זה לא מספיק לגנות את החוליגנים. אנחנו זקוקים ליותר. הרבה יותר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
