לפי הערכות, כ-50%-60% מהעובדים בתל אביב-יפו לא מתגוררים בעיר, שבה חיים כחצי מיליון תושבים ואליה מגיעים כ-600 אלף מבקרים בכל יום. לנוהג הזה, שבמסגרתו אנשים נוסעים באופן קבוע אל מקום עבודתם ביישוב אחר, קוראים "יוֹמְמוּת" (ביחיד: "יוֹמֵם"), והוא נפוץ בכל העולם, בעיקר במטרופולין ובערים גדולות שבהן מרכזי תעסוקה רבים.
על אף החיבה של ישראלים למכוניות פרטיות – שפורחת כשברקע רמה ירודה של תחבורה ציבורית ביחס למדינות מפותחות אחרות - יש כאלה שעדיין מגיעים לעבודה ברכבת, אוטובוסים, כלי רכב דו-גלגליים וכו'. כדי ללמוד על המציאות בשטח, ולהבין מה היתרונות והחסרונות בשימוש בתחבורה ציבורית ברמה היומיומית כשמדובר במרחקים גדולים, ביקשנו משלושה אנשים שגרים במרחק של יותר מ-30 ק"מ מתל אביב, ומגיעים לעבודה בה ברמה כמעט יומיומית, לתעד את הדרך למשרד. צפו בשלושתם בבוקר טיפוסי:
הראשון הוא אראל עדני (31), שנוסע שלוש פעמים בשבוע מביתו בשכונת בת גלים שבחיפה לעבודה בתל אביב בתחבורה ציבורית בלבד. "המסלול שלי מתחיל ביציאה מהבית, ואז או שאני הולך חמש דקות לתחנת רכבת או רוכב שתי דקות על האופניים", הוא מסביר. "אחרי הירידה ברכבת בתל אביב יש לי עוד כמה דקות הליכה למקום העבודה".
למה אתה בוחר לנסוע בתחבורה ציבורית?
"אני זכאי לכלי רכב מהעבודה אבל החלטתי לזכות אותו במשכורת. ניסיתי את זה כמה פעמים וגיליתי שלנסוע בתחבורה ציבורית זה הרבה יותר נוח ומקצר לי את זמן הנסיעה בחצי או יותר. זה מביא אותי לעבודה רגוע ושלו. אני עובד בזמן הנסיעה ברכבת, שומע מוזיקה, ישן. גם אם זה היה לוקח לי אותו זמן, חוויית הנסיעה בתחבורה הציבורית טובה פי כמה מנסיעה במכונית פרטית, בטח בכביש החוף".
יש לך יתרון על אחרים. אתה גר ועובד לא רחוק מתחנות רכבת.
"כן. יש לי תשתית מועדפת להגיע לעבודה. אני על מסילה ולא תלוי בפקקים. למעט מקרים חריגים, זמן ההגעה קבוע ואין לי הפתעות בדרך. בנוסף, יש לי ארבע רכבות לתל אביב בכל שעה. אלמלא הרכבת לא הייתי עובד בתל אביב. זה לא שווה את זה. אני לא רואה שום סיטואציה שבה אני עושה את זה במכונית פרטית. יש לי חברים מאזור חיפה שיוצאים בשעות לא סבירות כמו 4:15 בבוקר כדי לברוח מהפקקים. זה נראה לי הזוי. עם כל הכבוד למקום העבודה והרצון להישגיות, החיים שלנו שווים יותר".
הרכבת של 7:00, כדי להימנע מהעומס
אמבר סנסורה אמויאל (29) מגן יבנה נוסעת לעבודה בתל אביב בתחבורה ציבורית ארבע פעמים בשבוע. היא מגיעה עם מכוניתה הפרטית לתחנת הרכבת באשדוד, שם היא עולה על רכבת ויורדת בתחנת האוניברסיטה. "משם אני הולכת לאוטובוס בשדרות רוקח ולוקחת את אחד מכמה הקווים שמגיעים לרמת החייל", היא מסבירה. "אני עושה את זה בתחבורה ציבורית כבר יותר משלוש שנים, מטעמי נוחות. בפעמים הבודדות שאני נוסעת עם האוטו זה לוקח בערך שעתיים על הכביש. בתחבורה ציבורית זה לא הרבה פחות, אבל לפחות אני לא עם הידיים על ההגה ויכולה לעשות עוד דברים במקביל".
מתי את צריכה לצאת מהבית?
"אני בדרך כלל עולה על הרכבת מוקדם, ב-7:00 בבוקר, כדי להימנע מהעומס, ואני כבר יודעת לסנכרן את זה עם האוטובוסים. אני משתדלת לא לפספס את הרכבת כי אז אני צריכה לחכות לפחות חצי שעה".
כמה נוחה הנסיעה ברכבת?
"לפני המלחמה קו הרכבת בבוקר היה מדלג על תחנות בת ים וחולון, ואז הנסיעה נמשכה 40 דקות. היום זה שעה. זאת עוד סיבה שבגללה אני לוקחת את הרכבת של 7:00, כי אין כבר רכבת קצרה. הייתי רוצה לראות יותר רכבות מהירות. בנוסף, פעם הייתה תחנת אוטובוס עם קו ייעודי לרמת החייל ממש על תחנת הרכבת של האוניברסיטה, וזה היה לוקח לי גג 10 דקות. אבל מאז שהתחילו העבודות שם סגרו את כל הכניסה ואני צריכה ללכת עד לצומת".
פודקאסטים באוטובוס
יובל שלו (39) גר בראש העין ועובד שלוש פעמים בשבוע בשדרות מנחם בגין בתל אביב. הוא עושה את זה באחת משתי אפשרויות: או באוטובוס אחד ישיר (אבל כזה שנוסע בדרך ארוכה ועובר בכביש 5 ודרך נמיר), או בשני אוטובוסים – אחד עד אוניברסיטת בר אילן והשני משם לתל אביב. "כך או אחרת יש לי הליכה של בין רבע שעה ל-20 דקות אל ומתחנות האוטובוס", הוא מסביר. "בסך הכול לוקח לי בערך שעה ו-20 דקות עד שעה ו-40 דקות".
למה בעצם תחבורה ציבורית?
"קודם כל בגלל הכסף. חבל על הדלק. ובנוסף זה נוח. האוטובוסים לא מלאים, ואני יכול לראות סרטים, להתכתב ולשמוע פודקאסטים. אני נוסע לעבודה הנוכחית בדרך הזו כבר שנתיים, וגם בעבודות קודמות כמעט תמיד עשיתי את זה בתחבורה ציבורית".
איפה החסרונות?
"המסלול הוא אפילו קצת יותר איטי בהשוואה למכונית. הבעיה היא התדירות, לפעמים אני צריך לחכות רבע שעה או חצי שעה עד האוטובוס הבא שזמין לי. כשיש גשם זה קצת מבאס אבל מסתדרים. בקיץ אני פשוט יוצא בשעה מוקדמת יותר. החלק המבאס הוא העמידה בהמתנה לאוטובוס, כי אין צל בכלל".
המפתח לשיפור הנסיעה מראש העין לתל אביב נעוץ במיקום תחנת הרכבת בעיר. "יש לנו קבוצה שמנסה לגרום לזה שיהיה שביל אופניים לרכבת של ראש העין, שנמצאת בעצם מחוץ לעיר", הוא מסביר. "היה פעם שביל, אבל חסמו אותו לפני כמה שנים בגלל העבודות לחשמול הרכבת. מי שרוצה להגיע לתחנה באופניים צריך לנסוע על השוליים של הכביש, וזה לא ריאלי. בקורונה היה אוטובוס ישיר מהשכונה שלי לרכבת, והמירו אותו בקו מאסף עם בערך כל תלמידי ראש העין. בנוסף, מאז המלחמה התדירות ירדה מארבע רכבות בשעה לשתיים. בינתיים זה משתנה. השכונה מתמלאת בתושבים והתדירות לא עולה בהתאם".