מעשה בפרנסתם של שני יהודים אמריקנים, אחד ג'ארד קושנר, יועצו וחתנו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, האחר סטיבן מנוצ'ין, שר האוצר בממשלו. חילופי השלטון החזירו את השניים לשוק הפרטי. כל אחד מהם הקים חברה בעלת שם מצלצל - "אפיניטי" במקרה של קושנר, "ליברטי" במקרה של מנוצ'ין - ויצא לקושש מזומנים בשוק ההון. מי נענה להם? קרן ההשקעות של ממלכת סעודיה. הסכומים לא מבוטלים: קושנר קיבל מהסעודים שני מיליארד דולר; מנוצ'ין הסתפק במיליארד.
לקרן הסעודית יש ועדת השקעות שחברים בה כלכלנים עתירי ניסיון, חלקם סעודים, חלקם מהמערב. על פי ידיעה שפורסמה בשבוע שעבר ב"ניו יורק טיימס", הוועדה המליצה לא להשקיע בחברה של קושנר. הנימוקים: הוא חסר ניסיון; הכסף הסעודי יהיה אחראי לרוב ההשקעה והסיכון; תפקוד החברה כושל, העמלה שהיא לוקחת מופרזת והקשר עם קושנר עלול להזיק ליחסי הציבור של הממלכה. על מנוצ'ין, בעבר אחד מכוכבי וול סטריט, הוועדה המליצה בחיוב.
בראש הקרן עומד מוחמד בן סלמן, השליט בפועל של סעודיה. בתוך ימים הוא העביר בדירקטוריון החלטה לתת לקושנר את שני מיליארד הדולרים שביקש. גם מי שאיננו מומחה לפיננסים יכול היה להבין את ההיגיון: כך שליטים במזרח התיכון מודים לזרים שעמדו לצידם בעבר; כך הם משקיעים בשליטים בעתיד. אם טראמפ וקושנר יחזרו לבית הלבן הם יזכרו מי היטיב איתם. ההימור שלוקח הנסיך נוגע לאופק הפוליטי של קושנר, לא לאופק הפיננסי שלו. אופק פוליטי באמריקה שווה מיליארדים. זה מה שנסיכים מבינים ומומחים להשקעות מתקשים להבין.
שני הזוכים הם לא רק יהודים חמים - הם תומכים גלויים, נלהבים, במדינת ישראל. הקשר שלהם לנסיך עשוי לקדם את תהליך הנורמליזציה בין סעודיה לישראל. נפתלי בנט ויאיר לפיד נמנעים מלהתבטא בפומבי בנושא הזה, אבל בשיחות סגורות הם מייחסים לו חשיבות עצומה. הם משוכנעים שאם סעודיה תחליט ללכת בעקבות האמירויות ובחריין ולהגיע להסכם גלוי עם ישראל, המזרח התיכון ישתנה ומעמדה של ישראל בו ישתנה. עד כאן הצד החיובי.
אנשי עסקים ישראלים, בהם קציני צה"ל בכירים בדימוס, פעילים מאוד בעולם הצללים הקטארי. אפשר להבין מדוע הקטארים מוצאים בהם עניין אבל מה זה אומר על הנורמות שלנו
בצד הפחות חיובי סעודיה היא מדינה חשוכה ומושחתת. השליט שלה שלוח רסן. המזג שלו הפכפך ומסוכן. העסקות שהוא רוקם מדיפות ריח עז של שוחד. אחד האמריקנים שנפגשו עם בן סלמן סיפר לי ששאל אותו מדוע הוא מרשה לעצמו להוציא מאות מיליוני דולרים על ציורים שלא מדברים אליו או על יאכטות שמפליגות ריקות. "אני עושה את זה כי אני יכול", השיב הנסיך.
לישראל יש כל הסיבות שבעולם לעבוד עם ארדואן, א-סיסי, בן זאיד, בן סלמן ושליטים אחרים באזור. יצירת חזית ישראלית-סונית מאוחדת נגד איראן חיונית לביטחון המדינה, אולי לעצם קיומה. כל זה בתנאי אחד - שלא נשכח לרגע מה אופיים האמיתי של המשטרים האלה. מה שטוב לג'ארד קושנר לא טוב בהכרח למדינת ישראל. חייבים לעבוד איתם; אסור לאמץ את הנורמות שלהם.
ההצהרות בסיום פסגת הנגב
(צילום: לע"מ)
כך למשל, ישראל מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם קטאר. מצד אחד, הכסף הקטארי מסייע לישראל להרגיע את רוחות הטרור בעזה (בנט מתגאה בכך שבכהונת ממשלתו הכסף לא עובר יותר במזוודות, במזומן. נכון שהכסף לא עובר במזומן, אבל הוא ממשיך לזרום לאותן ידיים בדרך אחרת). מצד שני, קטאר מסייעת לארגוני טרור, בין השאר באמצעות שידורי אל-ג'זירה. כולם מעורבים בביזנס, גם האיראנים. אנשי עסקים ישראלים, בהם קציני צה"ל בכירים בדימוס, פעילים מאוד בעולם הצללים הקטארי. אפשר להבין מדוע הקטארים מוצאים בהם עניין אבל מה זה אומר על הנורמות שלנו.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיהוותיקים בינינו עוד זוכרים את מערכת היחסים הפורה של ישראל עם השאה האיראני. היה מי שיצא לטהרן במדים, בשליחות המדינה, וחזר משם מולטי-מיליונר. גם היחסים עם הפלנגות הנוצריות בלבנון נהנו בהתחלה מדימוי הרואי ורומנטי שלא היה לו קשר למציאות. ראשי הפלנגות עבדו על הישראלים. אחד ממפקדי צה"ל אמר לי אז: "כדי לשחד גנרל תאילנדי צריך מיליון דולר; כדי לשחד גנרל ישראלי די במנת חומוס בג'וניה".
אחת השאיפות של הציונות, מראשיתה, הייתה להשתלב במזרח התיכון: לא במצוקה ובדיכוי אבל במסעות בשטח, ברגליים; בלבוש; במוסיקה; בשלום, אם ניתן. השאיפה הזאת עדיין קיימת: אין חיובית ממנה. אבל לא בשיטת קושנר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
