צה"ל חייב להתמודד בימים אלה עם שני אילוצים: לעשות כל מה שאפשר כדי לקדם עסקה לשחרור החטופים, ובה בשעה להימנע מכל פעולה שעלולה לסכל או לעכב עסקה כזאת. האילוץ השני הוא הצורך להתאים את שיטות ואופי הפעולה הצבאית ואת הסיוע ההומניטרי לדרישות הממשל האמריקני שהוחמרו וגובו באיומים ממשיים בהפסקת הסיוע הצבאי והמדיני בזירה הבינלאומית.
למרות האילוצים הללו, בצה"ל לא ויתרו על שתי מטרות הלחימה העיקריות: שחרור החטופים (שמאז סוף אפריל קיבלה בהחלטת קבינט המלחמה מעמד של משימה בקדימות ראשונה), ופירוק היכולות הצבאיות של חמאס. תוכנית הפעולה המעודכנת של צה"ל הופעלה מיד אחרי שהגיעה בשבוע שחלף תשובת הארגון בעניין עסקת חטופים, שממנה היה ברור שלא מדובר במתווה ריאלי שישראל יכולה להסכים לו. אבל במקביל, יש בה מספיק כדי למנוע את סגירת הדלת ולאפשר את המשך המשא ומתן.
תיעוד מפעילות כוחות צה"ל בשכונת זייתון ורפיח
(צילום: דובר צה"ל)
הקברניטים הצבאיים והמדיניים בישראל הגיעו למסקנה שאת המו"מ הזה צריך לגבות בלחץ צבאי משמעותי על חמאס, וכפועל יוצא גם על המתווכים המצרים, הקטארים והאמריקנים. התמרון של צה"ל לפאתיה המזרחיים של רפיח היה תחילת הפעלת הלחץ הזה. לצה"ל יש תוכנית לכיבוש העיר כולה תוך פינוי האוכלוסייה, אבל היא לא מקובלת על וושינגטון ועל מנהיגים פוליטיים בקנדה ובמערב אירופה, ולכן החליט הקבינט להפעיל את התוכנית בשלבים ובאופן מבוקר, מה שמאפשר לאמריקנים, שהמתווה נראה להם מסוכן מדי לעקורים, להיווכח שהתוכנית הישראלית עובדת.
והתוכנית ברפיח באמת עובדת. יש לצה"ל הישגים לא מעטים ולכן הוחלט אתמול (שישי) להעמיק את הפעולה לשכונות נוספות לפי המתווה - פינוי אוכלוסייה, פגיעה מדויקת מהאוויר במטרות בלי לגרום לנפגעים בקרב בלתי-מעורבים, ואז כניסה של כוחות קרקעיים לפשיטות על איתורים מודיעיניים בתוך השכונות.
סביר להעריך שהסרטון של החטוף נדב פופלוול שחמאס פרסם היום מעיד על לחץ שבו הוא נמצא בעקבות ההגברה המשמעותית של הלחץ הצבאי שמפעיל צה"ל בצפון ובדרום רצועת עזה. התקיפות האוויריות האינטנסיביות בכל רחבי הרצועה היוו מסר לחמאס, וגם כנראה לממשל בוושינגטון, שלפיו למרות עיכוב משלוח החימושים האוויריים מארה"ב, לחיל האוויר אין מחסור - ולא צפוי להיות מחסור. ישראל מאותתת שהפעילות ההתקפית העצימה תימשך.
עוד הוכחה לכך שהפעולה ברפיח משיגה את מטרותיה היא הירי והשיגורים לעבר יישובי חבל אשכול, ואתמול גם לבאר שבע. חמאס מבין היטב שצה"ל מתקרב למשגרים ולמחסני הרקטות והפצמ"רים שלו, והוא ממהר לירות לכל הטווחים ולכל הכיוונים במטרה להסב נזק ונפגעים לפני שיהיה מאוחר מדי עבורו. הנוכחות של הכוחות בשטח מקלה על צה"ל ומדייקת את המלאכה: במקום לחפש אחרי המשגרים, הם מאותרים ומושמדים תוך זמן קצר אחרי שירו את המטח האחרון שלהם, תרתי משמע.
4 חלופות לעתיד הרצועה
במקביל חזר צה"ל לפעול בצפון הרצועה. המטרה העיקרית אינה רק פגיעה בפעילי חמאס שמנסים לחזור לשטח, אלא גם לגרום ללחץ עקיף שיוצר הארגון על האזרחים בג'באליה, זיתון ואולי גם במרכז העיר עזה, שנאלצים להתפנות לאזורי מחסה ואינם יכולים להתחיל לשקם את אזוריהם.
ממילא, בתוכנית המתקפה המקורית שהוצגה לשני הקבינטים ולממשלה בסוף אוקטובר, העריכו צה"ל ושב"כ שאחרי שהגדודים הסדירים של הזרוע הצבאית של חמאס יפורקו במקומות שבהם יפעל הצבא, יעברו פעילי הארגון, שעדיין מצוידים בכמויות אדירות של נשק, לפעול בשיטות טרור וגרילה עם פיקוד ושליטה מקומיים או אפילו כיוזמות פרטיות של קבוצת פעילים בשכונה זו או אחרת.
צה"ל צפה שגם אחרי שלב פירוק הגדודים, יימשך דיכוי הגרילה של חמאס והג'יהאד האיסלאמי לא פחות משישה חודשים, אולי אף שנה. בשלב הזה נכנסים כוחות צה"ל במהירות לתוך הרצועה באמצעות חופש הפעולה שהושג ופושטים על התארגנויות הגרילה של חמאס ושותפיו ברצועה. זה, לפי התוכנית הצה"לית, שלב ג' של הלחימה הלא-עצימה.
הבונוס הוא שהשלב הזה של הלחימה - הכולל את פינוי האוכלוסייה בצפון הרצועה, סיוע המוניטרי רב ובמקביל הכנסת כוחות צבא גדולים לשטח - אינו נתון במחלוקת מול האמריקנים. הדבר אמור לשרת את סוגיית שחרור החטופים, כיוון שהלחץ המפתיע והיצירתי של צה"ל בצפון הרצועה מהווה מנוף לחץ על הנהגת חמאס - אולי אף יעיל יותר מזה שברפיח - ומבהיר לה ש"כיסוח הדשא" ימשיך עד שהארגון לא יהווה איום מיידי על תושבי הנגב המערבי. המטרה היא ליצור מצב הדומה לזה שביהודה ושומרון.
הבעיה היא שצה"ל משווע ומתחנן לרגל מדינית מסיימת שתאפשר לו להכניס לשטח ממשל אזרחי שיחליף את חמאס. אמנם פעילות הגרילה שלו וההתארגנות בשטחים שבהם צה"ל כבר "ביקר" לא נובעות מהיעדר שלטון אזרחי חלופי, אבל העובדה שהארגון עדיין שולט במקומות רבים על חלוקת הסיוע ההומניטרי מאפשרת לו לשמר את התקווה והמוטיבציה בקרב פעיליו, שלמרות המכות הצבאיות האנושות שספג הוא עדיין חי וקיים ובסופו של דבר מכתיב את הדברים ברצועה.
לכן, הקמת ממשל אזרחי-ישראלי (ממשל צבאי) או פלסטיני-ערבי שאינו חמאס, היא חיונית והיעדרה גורם להארכת המלחמה. הסיבה העיקרית שאין ממשל כזה כרגע היא חוסר נכונותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להסכים עקרונית להקמת מדינה פלסטינית על פי מתווה של שתי מדינות לשני עמים. זה מה שדורשים לא גורמי פת"ח ברצועה וברשות הפלסטינית של אבו מאזן, אלא גם מנהיגי סעודיה, מצרים איחוד האמירויות, ירדן ובראש כולן - ממשל ביידן.
למצב יש רק ארבע חלופות אפשריות. 1. ממשל צבאי ישראלי שיחייב החזקת שתי אוגדות ברצועה כ"חיל מצב", כולל מימון, שיקום והפעלת תשתיות אזרחיות חיוניות לתושבים העזתים. 2. המשך שלטון חמאס. 3. כאוס, שמשמעותו המשך שלטון חלקי של חמאס, רק עם הרבה יותר בלגאן. 4. שלטון פלסטיני משותף עם כוח משימה בין-ערבי שנתמך על ידי ארה"ב. אבל התנאי לכוח המשימה הזה הוא כאמור הסכמת ראש הממשלה להוציא מפיו את המילים "מדינת פלסטינית".
נתניהו יכול להעמיד תנאים לאמירה כזאת, והיא איננה מסוכנת כמו המשך הדשדוש הקיים בגלל היעדר שלטון חלופי לחמאס.
