ביום רביעי שעבר זימן משרד החוץ האיראני את שגריר רוסיה בטהרן כדי למחות בפניו על הצהרה משותפת לקרמלין ולאיחוד האמירויות, שבה הביעה מוסקבה תמיכה בעמדת הנסיכויות בסוגיית שלושת איי המריבה (אבו-מוסא, טונב הגדול וטונב הקטן), שעליהם השתלטה איראן ב-1971. בכירים איראנים, ובראשם שר החוץ, הדגישו בעקבות הצהרה זו את הזכות שלהם לריבונות על האיים, אם כי נמנעו מלנקוב במפורש בשמה של רוסיה.
בינתיים, מבקרי הממשלה בטהרן הזדרזו לנצל את התקרית הדיפלומטית כדי לשוב ולהזהיר מפני תלותה הגוברת של איראן ברוסיה. שר החוץ לשעבר מוחמד זריף הצהיר שאיראן שוגה לחשוב שרוסיה היא בעלת בריתה. לדבריו, נקיטת עמדה אנטי-רוסית או אנטי-אמריקנית חד-משמעית מסוכנת עבור איראן, שצריכה לשים את האינטרסים הלאומיים שלה בראש סדר העדיפויות.
במקביל, אתר חדשות איראני הזכיר לקוראיו שההיסטוריה של יחסי שתי המדינות החל מהמאה ה-19 הוכיחה פעם אחר פעם שלא ניתן לסמוך על רוסיה, שממשיכה להפגין עוינות כלפי איראן חרף אספקת הכטב"מים המתקדמים למלחמתה באוקראינה. במאמר פרשנות שפרסם האתר נכתב כי על איראן לאזן בין מזרח למערב ביחסי החוץ שלה כדי לשפר את כושר התמרון במגרש הבינלאומי. העולם הפוליטי דומה למשחק כדורגל, נכתב במאמר, ואם כל השחקנים מרוכזים רק במחצית מהמגרש, הם לא יוכלו לנצח לעולם.
קולות דומים נשמעו לאחרונה באיראן גם לאחר "מרד וגנר", כאשר מבקרי הממשלה הזהירו מהשלכות התייצבותו החד-משמעית של המשטר האסלאמי לצד רוסיה. אחד העיתונים האיראנים גרס כי המלחמה באוקראינה ומרד וגנר הפכו את ולדימיר פוטין ממנהיג של מדינה חזקה לכאורה לנשיא חלש וכושל שלא ניתן להמשיך לסמוך עליו.
יחסי איראן ורוסיה ידעו במהלך השנים עליות ומורדות. לאחר המהפכה ב-1979 הפכה הסיסמה "לא המזרח ולא המערב, רק הרפובליקה האסלאמית" לאחת הסיסמאות הבולטות שביטאו את סלידתה של איראן המהפכנית מברית המועצות ומארה"ב גם יחד, אף כי היחס כלפי רוסיה היה מתון בהשוואה לעוינות כלפי האמריקנים. חרף שיפור בקשרים בין המדינות לאחר מותו של מנהיג המהפכה רוחאללה חומיני והתמוטטות ברה"מ מסוף שנות ה-80, החשדנות המסורתית האיראנית כלפי רוסיה צפה מעת לעת.
בידודה הגובר של איראן בזירה הבינלאומית עודד בשנים האחרונות את מדיניות "הפנים מזרחה". הפניית המאמצים האיראנים לכיוון רוסיה וסין קיבלה משנה תוקף בעקבות פרישת הנשיא דונלד טראמפ מהסכם הגרעין והשבת הסנקציות הכלכליות במאי 2018, והאכזבה בטהרן מאוזלת ידה של אירופה לנוכח מדיניות "מקסימום הלחצים" האמריקנית נגד איראן.
מגמה זו, שהתחזקה מאז בחירת הנשיא השמרני אבראהים ראיסי, מהווה סלע מחלוקת בין הזרמים הפוליטיים באיראן. חוגים המזוהים עם המחנה הפרגמטי והרפורמיסטי מזהירים מפני תלות גוברת ברוסיה, שעלולה לטענתם להקריב את האינטרסים הלאומיים על מזבח היחסים בזירה הבינלאומית.
ד"ר רז צימט אבל ספק רב אם יש בקולות אלה כדי לשנות את האסטרטגיה האיראנית כלפי רוסיה בעתיד הנראה לעין. ההנהגה בטהרן עדיין סבורה שההתפתחויות הבינלאומיות מספקות הזדמנות לכינונו של סדר עולמי רב-קוטבי, שאינו בהובלה אמריקנית, ושלאיראן יש היכולת למלא בו תפקיד משמעותי יותר. עם זאת, הכישלונות הרוסיים המתמשכים באוקראינה, עיכובים באספקת מטוסי קרב לאיראן ותחושה שמוסקבה לא עומדת בציפיותיה של טהרן מהשותפות המתהדקת בין המדינות מציבים סימן שאלה גובר ביחס לקו הרשמי כלפי רוסיה.
במצב עניינים זה, שבו אפילו באיראן מתחיל מעמדה של רוסיה להיסדק, ראוי לתהות אם בישראל קיימת הנכונות להרהר מחדש בקו הרשמי שאותו היא מובילה במדיניותה כלפי רוסיה ואוקראינה.
- ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ובמרכז אליאנס ללימודים איראנים באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
