קצת חוששת לפתוח פה לשטן אבל אם אני לא טועה, כבר 24 שעות לא גיניתי אף אחד. נתון שבימים אלה הוא בגדר נס. האקט החברתי הזה - גינוי - שבמסגרתו אנשים מתנערים ממעשים שלא הם עשו מלכתחילה או נוזפים באחרים כמו מורה הרושמת לתלמיד בתעודה ציון גרוע בהתנהגות, סובל בחודשים האחרונים מאינפלציה משוגעת. כולנו מגנים כל היום כמו פקח חניה שמסתובב ברחוב להוט מדי לחלק דוחות. לרגעים אני מרגישה כמו אופרה וינפרי בקטע המפורסם שבו היא מחלקת מהבמה באקסטזה מכוניות לקהל: אני מגנה אותך, וגם אותך, וגם אתכם, וגם אתכן. הללויה!
את מי לא גינו פה רק בשבוע האחרון: האנשים שצעקו לח"כ בועז ביסמוט "בושה בושה" בבית הכנסת, קברניט אל על חובב המיקרופון, מדליקי משואה שהסכימו, חתני פרס ישראל שסירבו, זמרות שמדברות, זמרים ששותקים, מפגינים שקוראים לשבש טקסים ממלכתיים, כאלה שקוראים לשים את הפוליטיקה בצד. אפילו בת שבהלוויית אביה בנהלל בחרה ללבוש חולצה עם כיתוב פוליטי שמשקף מבחינה פוליטית את השקפת עולמו. ולא סתם אלא כיתוב פרובוקטיבי המרמז שישראל שולטת כבר עשרות שנים בעם אחר. כאילו הקימו לאיתמר בן גביר מיליציה נפרדת גם במשטרת האופנה. ובכל אחד מהמקרים הבלתי נגמרים האלה לא מספיק סתם לגנות, או לא לגנות, צריך גם לפרט, לנמק ולהדגים. מבחן בלתי נגמר עם שאלות פתוחות בתיכון רק בלי התקווה שיפרצו עיצומים.
וזה עוד לפני שהתפנינו לאירועי קיצון, שאותם חשוב לגנות ואכן כמעט כולם מגנים, כמו איחולי מוות ונאצות נאצים במגפון בהפגנה לילית ליד ביתו של אהרן ברק בן ה-86. הפגנה שבאופן אישי חשבתי שהיא לא רק מכוערת אלא גם די מיותרת - ברק כבר לא בתפקיד זה 17 שנה - אבל בדיעבד מתברר שדווקא כן הייתה לה השפעה: ח"כ אושר שקלים מהליכוד השתכנע ולמחרת קרא בפוסט נוקב ברשת לנשיא העליון בדימוס, "הגיע זמן שתפרוש!".
אמנם קשה לבחור - כולם היו גינויי - אבל אם אני בכל זאת נאלצת, הגינוי המועדף עליי בתקופה האחרונה היה של קברניט אל על. זאת אומרת עם תוכן הדברים מצאתי שקשה להתווכח - השואה אכן יכולה לקרות בדיקטטורות - אבל הסצנה שבה אדם כופה את הגיגיו על אנשים הכלואים במטוס הזכירה לי יותר מדי אירוע חטיפה. דווקא כמי שנהנית לחפור לאחרים, לא פעם באריכות, אני משתדלת ליישם כלל אצבע שמתאים גם לסיטואציה במטוס: אם הקהל קשור ברצועות לכיסא, זה צריך להדליק נורה אדומה.
מכיוון שהמשבר הפוליטי צפוי להימשך, נמשיך כנראה גם לגנות, ובכל זאת אפשר למזער נזקים. קודם כל כדאי להבחין בין אנשים פרטיים, שבגבולות החוק וההתנהגות הנורמטיבית לא חייבים דין וחשבון לאף אחד, לנבחרי ציבור שמתוקף תפקידם, והעובדה שהציבור כולו משלם להם משכורת, זכאים הרבה פחות לסלחנות. במילים אחרות אם גלית דיסטל-אטבריאן מכנה טייסים "נפולת של נמושות", דודי אמסלם קורא לאסור את נשיאת העליון, שלמה קרעי שולח לוחמים לעזאזל, וטלי גוטליב קוראת למצביעי השמאל "בוגדים" - רק הגיוני וצודק שבציבור יסרבו לראות בהם גורם מלכד או מנחם בטקסים ממלכתיים.
אבל במה שנוגע לסתם אזרחים ואזרחיות שנקלעו לאסונם הקולקטיבי לכאוס חברתי-פוליטי, כדאי להכיר בכך שאנשים נבדלים ביניהם לא רק בתפיסות עולם והשקפות פוליטיות אלא גם בטעם, טמפרמנט וסגנון. צריך להתיר שונות ולהותיר גם מרווח לטעויות. לתנועת המחאה אין מטה אחד מרכזי או חדר בקרה שבו שולטים או מאשרים מראש כל התפרצות ספונטנית. מצד שני, גם מי שתומכים בצורה כזו או אחרת ברפורמה לא אחראים לכל בריון אלים מלה פמיליה או לכל מסית עם מגפון. מקרי קצה יש להפנות אחר כבוד לטיפולן של רשויות החוק. לגבי השאר, אפשר להתקדם או באווירת מסדר הדגלנים ביום העצמאות - קדימה, צעד!
- עינב גלילי היא אשת תקשורת וסטריקנית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
