לאירועים האחרונים בגבול לבנון ישנם שני ממדים. הראשון הוא טקטי: שש פעמים נורו רקטות לעבר ישראל בשלושת החודשים האחרונים, חמש פעמים הירי נעשה על ידי גורמים פלסטינים עלומים ובפעם האחרונה על ידי חיזבאללה. ישראל לא יכולה להתרגל למציאות חדשה-ישנה זו, ולכן תקפנו עם מטוסי קרב, לראשונה מאז 2013, במטרה ליצור נזק - אמנם קל, אבל מוחשי - לכבישים באזורי השיגור. יש להניח כי בפעם הבאה התגובה הישראלית תהיה חריפה יותר.
במקביל לחילופי מהלומות קלות אלה, מתרחש בלבנון מאבק חשוב יותר - והוא על עתיד המדינה. במשך 20 שנה שלטה בלבנון קואליציה המורכבת משני כוחות - האליטה הסונית-נוצרית העשירה והמושחתת מחד גיסא, וחיזבאללה מאידך גיסא. שני צדדים האלה אשמים במשותף בהידרדרות הקשה של הכלכלה, שמביאה את לבנון להיות על סף משבר הומניטרי קשה, כאשר המחסור בדלק, בחשמל, בתרופות ובמזון מחריף מיום ליום.
הדילמה של ישראל היא בצורך לבחור בין שלוש חלופות: לתת למדינת לבנון לקרוס לתוך עצמה, דבר שיחליש בסופו של דבר גם את חיזבאללה; לנצל את הירי הבא של חיזבאללה כדי להגיב באופן חריף בכל שטח לבנון, דבר שעשוי לגרום לזעם אזרחי לבנון כלפי הארגון, כפי שקרה בכפר הדרוזי חצביא אשר תושביו כילו את זעמם בחוליית חיזבאללה שירתה ממנו את הירי האחרון; והצטרפות לקריאות מלבנון אל המערב לבקשת סיוע כלכלי דחוף, אך לדאוג כי מדינות המערב, צרפת וארה"ב בעיקר, יתנו את הסיוע לא רק ברפורמות פיננסיות אלא גם בקיזוז היכולת הצבאית של חיזבאללה.
צריך לחזק את המסר שלפיו מלחמה, אם תפרוץ, תהיה בין ישראל למדינת לבנון. היות שאף אחד בעולם לא רוצה בהרס לבנון, מן הראוי שהעולם ירסן את חיזבאללה
קיזוז זה יכול להיות מימוש סוף-סוף של החלטת האו"ם 1701 בדבר הרחקת כל תשתית חיזבאללה מגבול ישראל או ביטול פרויקט דיוק הטילים.
האפשרות השלישית נכונה יותר ומסוכנת פחות. היא עשויה להצליח אם נקיים שלושה לקחים: אחד, נבחין בין הסברה למהלך מדיני. הסברה היא מעשה שנועד לשכנע כי אנחנו צדיקים ואויבינו הם רשעים, והשפעתה קטנה. מהלך מדיני הוא גיוס צד שלישי לטובת יוזמה שתשרת אותו אך גם אותנו. בהקשר זה מטופש להמשיך להסביר כי יש להכיר בחיזבאללה כארגון טרור, אלא ההפך נכון: יש לחזק את המסר שחיזבאללה הוא חלק פורמלי מהשלטון בלבנון. בנוסף, יש להעלות את הנושא לראש סדר היום.
ראש הממשלה נפתלי בנט אמור להגיע לפגישה חשובה עם הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן. באופן מסורתי, ידונו שם על תוכנית הגרעין של איראן ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שני נושאים אלה לא יכולים להביא לשום הסכמה ישראלית-אמריקנית על מהלך אופרטיבי מתואם - אבל לבנון דווקא כן, ובזאת כדאי להתמקד.
כמו כן, צריך להמשיך ולחזק את המסר שמלחמת לבנון השלישית, אם תפרוץ, לא תהיה בין ישראל לחיזבאללה אלא בין ישראל למדינת לבנון. היות שאף אחד בעולם לא רוצה בהרס לבנון - לא הלבנונים עצמם, לא חיזבאללה, לא איראן אך גם לא סעודיה, צרפת וארה"ב - אזי מי שאכן מעוניין למנוע הרס, מן הראוי שירסן את חיזבאללה. המסר הזה נקלט בהדרגה בלבנון, בעיקר בקרב הדור הצעיר, שפחות מושפע מרוח ההתנגדות של חיזבאללה. הוא מבין שחיזבאללה מתיימר להיות מגן לבנון, אך בפועל מאיים על קיומה.
הדרך הטובה ביותר אפוא להבטיח שקט בצפון היא בעזרת מהלך מדיני שיובילו אחרים, יחד עם קיום הרתעה אמינה מול מדינת לבנון, לא מול חיזבאללה.
- אלוף (מיל') גיורא איילנד היה ראש המועצה לביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
