זיו וגלי ברמן גדלו וחיו כל חייהם בכפר עזה. ב-7 באוקטובר נשרפו כליל בתיהם בשכונת "דור צעיר" בקיבוץ. כעת, כשהתאומים בני ה-26 עדיין חטופים ברצועת עזה, אימם טליה בונה עבור המשפחה בית קבע-זמני בקיבוץ בית גוברין, סמוך לאחותה מכבית, ושם דאגה כבר לדירה לכל אחד מהתאומים עם החפצים שהצליחו לחלץ מהבתים.
8 צפייה בגלריה
הסלפי מהממ"ד בכפר עזה, של החטופים גלי ברמן ואמילי דמארי. גם אחיו התאום של גלי, זיו, נחטף
"היה לי חשוב שתהיה להם דלת מקשרת", מסבירה טליה, "אמנם הם בחיים לא היו יחד – כבר מבית התינוקות הם היו בשניים בנפרד, שני גנים, שתי כיתות, אבל הם איכשהו תמיד מצאו את הדרך האחד לשני. אני מקווה שהם גם שם ביחד, ובגלל זה גם דאגתי שיהיה להם חיבור בין הדירות החדשות, כדי שכשהם יחזרו יוכלו להיתמך האחד בשני".
זיו, או כמו שמכנים אותו כולם, זיוי, הוא הראשון מבין התאומים – או לפחות ככה הוא דואג להזכיר לגלי כל הזמן: "הוא תמיד דואג להבהיר שהוא הבוגר מביניהם, הוא גם מעט יותר נמוך מגלי אז תמיד בתמונות משותפות הוא מחפש איזו מדרגה, או שם עליו יד", מספרת האם.
"זיוי אוהב את החיים הטובים, הוא יכול לעשות לעצמו קניות באלפי שקלים, יש לו אוסף של נעליים ובשמים שהצלחנו להציל בחלקו. הוא לא ילד בזבזן, אבל הוא ילד שיודע ליהנות, יש לו סטייל. הוא תמיד עובד, משתבץ לכל משמרת אפשרית, חוזר לפנות בוקר ובבוקר יוצא כבר שוב, אבל הוא נהנה. יש בזיוי מין שקט נפשי כזה. אם עם שאר הבנים זה אללה יסטור על הכביש, זיוי הוא הנהג הרגוע. ועם זאת, הוא ללא ספק השובב מבין השניים. אני לא אשכח איך החזירו אותו ואת אלון שמריז ז"ל מהטיול שלהם בסוף י"ב לפני הזמן כי הם עשו צרות, או איך בכיתה ו' הוא וכמה חברים רצו לשחק עם חיות המשמשות חבר קיבוץ לטיפול בבעלי חיים, ולא הצליחו להחזיר אותן בחזרה לכלובים. היה בלגן שלם, במשך חודש זיוי כיפר על החטא וניקה לו את הכלובים".
גלי לעומת זאת פחות שובב. "זיוי הוא הקונדסון, וגלי פחות נוהג להחצין את רגשותיו, אבל הוא תמיד מאוד שמח וחברותי. יש לו צ'ארם כזה שממיס, והוא בונקר. לקח לחברים שלו כמעט שנה לגלות שיש לו חברה, הם גילו דרך רמזים, כפכפים של בנות שמצאו אצלו בדירה. הוא מעדיף לעבוד פחות, ליהנות יותר. הוא מאוד סקרן, מתנסה בהכול ולא מפחד מכלום. יש לו נחישות, עד שהוא לא היה מצליח לעשות משהו הוא לא היה מרפה, הוא יודע לתקן הכול, מרכיב הכול בבית. הוא גם חבר מאוד טוב, מגנט לכולם. חברה טובה שלו רבה עם ההורים? גרה אצלו חודש. מקום המפגש הוא תמיד אצלו, תמיד יש לו שתייה וכיבוד לארח, דואג לכולם למה שצריך".
אביהם של גלי וזיוי, דורון, חולה בפרקינסון. עד מתקפת 7 באוקטובר הם תמכו באמא שלהם, ודאגו לקבוע את משמרות העבודה שלהם – שניהם עובדים יחד בחברת התאורה וההגברה "סינקופה" – בהתאם לטיפוליו של אביהם. "הם נולדו לתוך המחלה של דורוני, לתוך הקשיים והמגבלות, אבל הם בחיים לא התביישו. הם היו שולחים לי את סידור העבודה לוודא מתי אני צריכה עזרה, יש לנו קשר מאוד קרוב".
7 באוקטובר
המשפחה נפגשה בפעם האחרונה ביום שישי בערב, 6 באוקטובר, לארוחת הערב שהיא חוק ברזל במשפחה. "הייתה ארוחה רגילה לגמרי, זיוי שלח לי כל מיני מתכונים מהאינסטגרם שהוא ביקש שאני אכין לו. גלי היה אמור לנסוע לנובה ואף אחד לא רצה לבוא איתו, אז הוא ויתר. אני לא בטוחה אם זה מזל או לא. בבוקר התחיל הצבע האדום, אני התעוררתי – איך אפשר שלא", מספרת האמא.
"נסגרנו בממ"ד כמו ברוטינה הקבועה ובאיזשהו שלב קיבלנו הודעה מהקיבוץ שיש חדירת מחבלים. חשבתי שניים-שלושה, גג עשרה, אבל התקשרתי להעיר את שניהם. הם היו עפוצים, בלתי אפשרי כמעט להעיר אותם בבוקר. אמרתי לזיוי 'אתה בממ"ד'? החלון סגור? למה אתה מחכה? תסגור את החלון'. הם שאלו אותי איפה הצבא, לא ידעתי מה להגיד להם. פתאום גלי אומר לי 'אמילי (אמילי דמארי, שכנתו לשכונת "דור צעיר" שנחטפה גם היא) מפחדת, אני הולך להיות איתה'. אמרתי לו שמפחיד בחוץ והוא לא הרפה, הוא אמר לי – 'אמא, אמילי לבד. אני הולך'. ביקשתי שיגיד לי כשהוא מגיע אליה, מסתבר שהם שלחו לי סלפי יחד בממ"ד, אבל כבר נפלה הקליטה ואבד איתם הקשר. את התמונה ראיתי רק בערב, אחרי שהם נחטפו".
מצבם בשבי
למרות תקוותה הגדולה של טליה, בעדות היחידה שקיבלה המשפחה על מצבם של זיו וגלי בשבי היא נוכחה לגלות שהם אינם יחד. "המשוחררות ששבו סיפרו שראו אותם, כל אחד בנפרד, ומאז זהו. שום דבר קונקרטי".
הרגעים הקשים ביותר
הגעגוע לזיו וגלי לא מרפה: "בכל פעם שהחברים שלהם שולחים לי תמונה, סרטונים, אני לא מסוגלת לראות. אם אני מכינה עוגת תפוזים – זה זיוי. עוגת קרמבו – זה גלי. הם בכל מקום ובכל הזמן".
התקווה
"אין לי ברירה אלא להיות בתקווה, אני צריכה להמשיך להיות סבתא, אמא, לטפל בדורון. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק", אומרת טליה.
היא גם מתכוננת כאמור לחזרתם של זיו וגלי, בהקמת בית חלופי-זמני עבור המשפחה בקיבוץ בית גוברין. איסוף החפצים, המחשבה על הפרטים הקטנים – הכול כדי שכשיחזרו יהיה להם בית, עם קפה שחור.
"אני בחוסר אונים משווע, אבל אין לי מה לעשות, אז אני עושה את מה שבשליטה שלי. אני מדמיינת את הרגע שהם יחזרו, אני עושה לעצמי סרטים חיוביים בראש ולא נותנת לעצמי ליפול. אני לא צופה בתקשורת, רק בודקת ב-ynet אם יש איזו עסקה שפספסתי מדי פעם. אני מקווה שהם יגיעו יחד, הודעתי לקצינה שלנו שאני רוצה שיהיה להם חדר משותף בבית חולים, שלא אצטרך לרוץ כל הזמן ביניהם. אני אכין להם שניצלים וסלט כרוב ועוגיות שיביאו לכל החבר'ה שעוטפים אותנו כל הזמן. רק שיחזרו כבר".
