לפני הכל, מדינה קמה במילים. גם אם יהיה לה כוח צבאי עצום היא תחדל להתקיים ללא אתוס מלכד. גם אם תהא עשירה במשאבים היא לא תשרוד ללא סיפור משותף. זאת הסיבה שכל חברה חייבת לייצר היררכיה שבראשה הסיפר (נרטיב) המאחד, ובתחתיתה הגרסאות הפרטניות.
קל להבין זאת אם מדמיינים שבתש"ח הייתה טלוויזיה ושהטקס הרשמי שבו הקריא דוד בן-גוריון את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היה משודר בה, כשלאורך ההקראה המסך היה מתפצל מדי פעם כך שלצד השידור הישיר משדרות רוטשילד 16 בתל-אביב היו משודרים גם הטקסים האלטרנטיביים שערכו נציגי הפלגים שלא היו מיוצגים במנהלת העם ושהסתייגו מחלקים מההכרזה (הרוויזיוניסטים מימין, הקומוניסטים משמאל והעדות החרדיות).
ברור שאם כך היינו מתנהלים בתש"ח לא הייתה לנו מדינה היום. העמדת שני הטקסים – של בן-גוריון מזה ושל מתנגדיו מזה - באותה דרגת חשיבות, כפי שמלמדים המסכים השווים, הייתה מונעת את אחדות העם, שגם אז היו חלקים בו אחוזים בשנאות פנימיות עזות שעלו לא פעם על שנאת אויבי הישוב (ע"ע הסזון). הפיצולים היו מונעים מהשבטים השונים שהתקבצו ובאו לכאן להפוך לעם אחד. עם שממשיך להתקוטט עד היום על מילות המגילה וערכיה אבל לא על עצם משמעותה כמכוננת בית לאומי חדש לאומה ישנה.
זה היה נכון בתש"ח וזה נכון גם השנה. הפיצול של ערוצי הטלוויזיה בערב העצמאות למסכי משנה של טקס "השאת המשואות" הממלכתי מזה וטקס "כיבוי המשואות" האלטרנטיבי של משפחות חטופים מזה העמיד אותם על אותה מדרגה כגרסאות שוות מעמד. זו המשיאה וזו המכבה. זו הממלכתית וזו שלא מוכנה להכיר יותר בממלכה כשזו ממשלתה. זו טעות קשה.
הטעות אינה של מי שבחר לקיים לעצמו טקס אלטרנטיבי. זה לגיטימי לגמרי ומובן לחלוטין גם בלי קשר למעשה ההפקרה הנורא ב-7 באוקטובר ולהמשכו עד עצם היום הזה. זה גם לא חדש אלא קרה תמיד. תנועת "יש גבול" עורכת טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי למעלה מ 25 שנים בחפיפה לטקס הממלכתי, וכך גם מתקיים מאז 2006 טקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני במקביל לטקס הזיכרון הממלכתי. הטקסים הללו התקיימו תמיד בשוליים, ולמרות שביקשו וניסו לא הצליחו לאיים על האתוס המלכד האחד. להפך. שוליותם הדגישה את הממלכתי המאחד.
שיסוי האזרחים אלה באלה והעדר הממלכתיות שמאפיינים את נתניהו כבר מכהונתו הראשונה היו חייבים דווקא להגביר את האחריות לשמש משקל נגד הניסיון לפצל ולהרבות מדנים
כך היה עד השנה, כשהם פרצו לשידורים המרכזיים ולרגעים לא מעטים השתלטו עליהם בתמונה ובקול (של המגישים באולפנים). זו טעות קשה של מי שאחראים על עיצוב סדר היום הציבורי – עורכי המהדורות ומגישיהן. נכון, עומדות לזכותם נסיבות מקלות בדמות ההתנהלות השערורייתית של ראש הממשלה והשרה האחראית מירי רגב שנהגו בטקס כמנהג בעלים ושינו אותו כרצונם למרבה החרפה. אלא ששיסוי האזרחים אלה באלה והעדר הממלכתיות שמאפיינים את נתניהו כבר מכהונתו הראשונה היו חייבים דווקא להגביר את אחריות העורכים לשמש משקל נגד הניסיון לפצל ולהרבות מדנים.
הם לא עשו זאת, וחבל - כי כמו שמדינה קמה במילים, היא גם עלולה חלילה להיחרב בעטיין.
