משפחותיהם של 101 חטופים מחכות כבר 413 לשובם מהשבי בעזה. לאחרונה, אימהות של כמה מהם יצאו ביוזמת "משמרת 101" - שבה מתכנסות נשים בלבוש לבן ל"מחאה שקטה" מול הכנסת בירושלים. הן נראות אחידות, מתואמות, כמקשה אחת העומדת מול סמלי השלטון בבירה ואומרת - עד כאן.
"משמרת 101" מול הכנסת אתמול. הוריו של הירש גולדברג-פולין
5 צפייה בגלריה
"לא הפגנה ולא מחאה - אימהות ששומרות על ילדיהן". עידית, דבורה וניבה ב"משמרת 101".
(צילום: עמית שאבי)
"זה נולד מקריאה אזרחית של אנשים שאומרים די", הסבירה ניבה ונקרט, שבנה עומר חטוף כבר 13 חודשים. "לא יכול להיות שהעולם ממשיך ולא עושים מספיק. פרופ' יורם יובל הציג לנו את השיטה של גנדי - מחאה שקטה ולא אלימה, בלבוש לבן, סביב סמלי שלטון. הקריאה שלנו היא אחת - שחררו את החטופים. אנחנו לא אומרות כלום מעבר, באות בלבן, אפילו בלי התמונות של הילדים שלנו.
"זו זעקה בשתיקה שיחזירו את הילדים שלנו הביתה. באמת נגמרו המילים, אין לי יותר איך לצעוק ואיך לדרוש. נסענו בכל העולם, ולא קורה שום דבר. יש משהו בשקט שיכול לצעוק לא פחות חזק מהצעקות עצמן. אנחנו אומרות - אי אפשר להמשיך כרגיל מבלי לעסוק בהם".
עידית אהל, אמו של החטוף אלון אהל, הוסיפה כי "אני רוצה להרגיש שאני לא לבד. אני רוצה שכל הנשים בארץ - אימהות, נערות, סבתות, עם הילדים והתינוקות, יגיעו כולן למשמרת. כשהן איתי ולצידי - אני לא לבד". לדבריה, "מחקרים מראים שאחד הגורמים המשפיעים ביותר על היווצרות דיכאון אחרי לידה הוא התמיכה במהלך היהריון ואחריו. מי שיש לה מעגלי תמיכה, מי שלא לבד - בסיכון נמוך יותר. גם עכשיו אנחנו במעין היריון ולידה, וצריכות את האחווה הנשית הזאת לידינו, שיעמדו לידינו בבקשה לחבק את הילדים שלנו".
אמו של החטוף צחי עידן, דבורה, סיפרה כי "אהבתי מאוד שקוראים לזה משמרת. לא הפגנה, לא מחאה, לא ימין ולא שמאל - אלו אימהות ששומרות על הילדים שלהן". היא הוסיפה: "אני אמא מהרגע שהילד שלי הגיע אליי, ועד הרגע שהוא עוזב. כאמא את כל הזמן רוצה להיות בוודאות שהכל בסדר עם הילד שלך, ואני כבר יותר מ-400 יום בחוסר וודאות. אני גם סבתא של נכדים שאחותם נרצחה ואבא שלהם נחטף, והם מלאי רגשות אשם וכואבים.
"אני גם דודה למילואימניק שנפל בלבנון בערב שמחת תורה האחרון. נגמר לי האוויר, אבל אני לא מאבדת תקווה לרגע. אני מאמינה שהבן שלי, יחד עם כל החטופים, יגיע חזרה ובחיים. זה הדבר היחיד שמכניס לי אור", אמרה. "אני אופטימית, ורוצה שמשמרת השקט תביא את המסר היחיד שלנו, שהוא להביא את החטופים הביתה".
"להיות אמא של חטוף - סערה אינסופית"
בהמשך, תיארה ניבה כי את התחושות שאותן היא מרגישה מאז 7 באוקטובר אשתקד. "אני על ספינה שמיטלטת בים גועש, אין לי עוגן, אין לי כלום שמחזיק אותי או שומר עליי, אבל אסור שהספינה תתפרק. להיות אמא של חטוף זה להיות בסערה אינסופית", אמרה. "אני מרגישה פחד, געגוע, כעס לפעמים, תסכול וחוסר אונים, כאילו הידיים שלי כפותות מאחורי הגב. אבל אני לא יכולה להישבר, כי כשעומר חוזר, חי ומהר, אני רוצה להיות האמא הלביאה שמחכה לו חזקה ומטפלת בו".
עידית הוסיפה: "ברור לי לחלוטין שאני חייבת לעשות כל מה שאני יכולה כדי להחזיר אותו הביתה. אבל מה שאני מבקשת זה לא רק את אלון שלי, אלה אימהות שאומרות - כולנו אמא". לדבריה, "אנחנו במצב מאוד בעייתי, חלק מהתחושה של להגן על הילד זה לגונן, לא לתווך את המציאות, להקטין. אני חושבת שאנחנו צריכות לעשות ההפך, ליצור לילדים שלנו חוסן.
"בת ה-14 שלי הגיעה איתי לאו"ם בז'נבה, וראתה איך אמא נלחמת על אח שלה. היא רואה אותי מתראיינת ומדברת ונואמת ולא נמצאת מתחת לסדינים, למרות שבקלות יכולתי למצוא את עצמי שם. אני יודעת שבזכות זה בעתיד יהיה לה חוסן, ועם המלחמות הבאות שכנראה יהיו במדינה שלנו - היא תדע איך להתמודד.
"אנחנו צריכים להוכיח לילדים שהפחד שלהם הוא הגיוני", סיפרה. "באמת נחטפו ילדים מהבתים שלהם, אבל על המדינה שלהם לעשות הכל כדי להחזיר אותם. בנרמול אנחנו נותנים לגיטימציה לזה שזה יקרה שוב. אנחנו לא נגיד לילד שמפחד לישון שאנחנו נחסל את חמאס, אלא נגיד שנשמור עליו, ונעשה כל מה שאנחנו יכולים".
עידית, ניבה, דבורה ושאר האימהות דורשות עסקה מיידית, שתחזיר את כולם הביתה. "אני מאמינה שאם הם הצליחו לעשות הסכם אחד ולהביא יותר ממאה חטופים לפני שנה, הם יכולים לעשות את זה שוב, וכמה שיותר מהר", סיכמה דבורה. "הזמן שיש לממשלה זה לא הזמן שיש לחטופים וגם לא לאימהות, אנחנו על הקצה. אני מקווה שכל העם יהיה איתנו ויאמין שזה צריך להיות בראש סדר העדיפויות של המדינה שלנו.
"אני פונה לכל אמא, לכל סבתא, כולל נשות שרים ואנשי כנסת - גם לשרה נתניהו, בואו להזדהות עם הרצון לחבק את הילדים שלהן, כמו שאנחנו רוצות לחבק את הילדים שלנו. לא איבדתי את התקווה לרגע אחד, אין אפשרות כזאת לאמא".
