את עוצמת הצעקות של אמא שלי על שר הביטחון אריאל שרון אני זוכר עד היום. הייתי בן 9 ביום הזיכרון שנערך בזמן מלחמת לבנון הראשונה בקריית שאול. שכלנו באותה תקופה חברים קרובים של המשפחה, אבות לחברים, אחים. אמא שלי, עם כמה אלמנות צה"ל אחרות, לא יכלו לשאת את הנאום של מי שרבים ראו בו אחראי. "תעיפו את האישה המטורללת הזאת", דרשה לילי שרון ז"ל מאחד השוטרים. הם ניסו להרגיע את אימא אבל לא עצרו אותה. גם להם היה ברור שקולן של אלמנות מלחמה גובר על קולו של שר שמגיע לביקור בחצר הפרטית שלהן.
ישנם ימים שבהם השכול מחבר את ישראל וישנם ימים שמותר לאלו שאיבדו את יקיריהם להשמיע קול זעקה. אימי - ד"ר מירה חרמוני, אלמנתו של רס"ן עודד חרמוני ז"ל, שעל שמו אני קרוי - היא דוגמא טובה. מהיום שאני זוכר אותה עמדה על זכותה הדמוקרטית למחות. בדרך כלל עשתה זאת כי האמינה שהיא פה לאבי שנהרג בשם הדמוקרטיה והציונות. לא בגלל ימין או שמאל, אלא עבור המדינה ואזרחיה.
בעודי בן שבועות ספורים, והיא אלמנה בת 25, היא החזיקה אותי ימים ארוכים על הגבעה מול משרד ראש הממשלה, עם מוטי אשכנזי, וקראה להתפטרות ממשלת המערך שהייתה אחראית למחדל יום הכיפורים (וגולדה מאיר אכן עשתה כך). בעיניה, זכות המחאה היא גם אחריות להתריע ולעצור התדרדרות. גם היום, כשהיא בת 75 כמו מדינתה, בגשם ובחום, תמצאו אותה משמיעה את קולה בבלפור, וסביר להניח שגם בשבוע הבא ביום הזיכרון בקריית שאול.
קראתי כאן את הדברים שכתב זיו אליאסף - אף הוא יתום צה"ל מאותה מלחמה ואף הוא מתנגד להפיכה המשטרית - שקרא למשפחות לא לערב פוליטיקה ביום זה, אלא למחות באמצעות היעדרות מהטקסים בבתי העלמין והימנעות מהקשבה לנאומי הפוליטיקאים. שמעתי גם את הטענות שלפיהן זה יום קדוש, ולהבדיל את אלה שקראו לאסור על "האנרכיסטים" למחות במועד כזה. הקשבתי גם למטה המחאה שהחליט שלא למחות בשל הרגישות. במחילה, אני חושב אחרת.
חובת המחאה מוטלת עלינו דווקא במקום שבו הכאב שלנו הכי גדול. המחאה ביום הזיכרון לא חייבת לכלול ציוד הגברה והיא יכולה להתבצע ברגישות. היא עוצמתית מספיק גם בשקט. זה היום הכי נכון עבורנו - אלה שאיבדו את היקר להם מכל עבור הדמוקרטיה – להביע דאגה, להתריע, למחות. את נאומיהם החלולים של פוליטיקאים מימין ומשמאל אנחנו ממילא שומעים מדי שנה. הפעם הם יקשיבו לנו.
עודד חרמונילזיו אליאסף אני אומר: אל תוותר על זכותך. לך לטקס ואל תתבייש למחות מחוץ לבית הקברות, או במגרש החניה, או בדשא שממול, או ברחבה שבה נואמים הפוליטיקאים ואפילו ליד הקבר. אתה ואני הרווחנו את הזכות שלא ישתיקו אותנו ביום הזה.
את אבי לא הכרתי. הוא נהרג 10 ימים לפני הולדתי. הוא היה ציוני בכל רמ"ח אבריו והאמין בחזון המדינה החילונית והדמוקרטית ברוח הרצל. לפני שנהרג, כקצין החינוך של גייסות השריון, הוא יזם והפיק את התקליט שיר-יון-הרצל שבו דיברו על ציונות בלי התנצלות. חודשים לפני מותו הציעה לו גולדה להיות ח"כ מטעם המערך אבל הוא סירב כי האמין שהאחריות לחינוך חיילי צה"ל חשובה יותר מפוליטיקה. תשובתו אליה הייתה: "הארכתי את הקבע שלי בעוד כמה שנים". הוא האמין במשפט הבן-גוריוני "תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". הייתי שמח לו היא הפקידה את ילדיה גם בידי פוליטיקאים שחושבים קודם על המדינה ולא על עצמם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
