שנות ה־50 המוקדמות בארץ ישראל הצעירה, וסאלח שבתי עומד בתור הארוך בלשכת העבודה. כולם כאן עולים חדשים מארצות ערב והעולה שלפניו, שהיה טכנאי שיניים, מקבל מהפקיד את הגזירה "ייעור בקרן קיימת". כשמגיע תורו של שבתי, גם הוא מצטווה: "ייעור!". במערכה הבאה, באמצע שטח שומם, הוא כבר לומד מאריק איינשטיין, בתפקיד מנהל העבודה, איך חופרים בור. ואז עוד בור ועוד אחד. ברקע נתלה שלט המכריז שהיער ייקרא על שמו של הנדבן האמריקאי שתרם למפעלי קק"ל, רגע לפני שהוא יורד מהאוטו להביט בעולים החופרים. "מה אתה עושה? אתה משקר", צועק שבתי על הפקיד מקק"ל ושולף החוצה את השתילים בפניהם של האורחים מארצות־הברית. "אתה מפוטר!" צורח עליו הפקיד. ושבתי אומר לו: "ברוך השם".
כתבות נוספות למנויים:
אנדרי שמעוני (87) שעלה בשנת 1952 מתוניס ונשלח לעבודות הייעור בקרן קיימת, היה יותר ממושמע מסאלח שבתי, אבל המציאות שלו בזמן אמת הייתה קודרת מכדי שיריץ עליה דאחקות. "הייתי כמה ימים בארץ, אמרו לי שמחר בבוקר יש עבודה וצריך לבוא למקום המפגש. אני מגיע לשם ואפילו לא יודע במה מדובר. החבר'ה שפוגשים אותי אומרים לי, 'תגיד, ככה אתה בא לעבודה?' חשבתי שהבגדים שלי לא היו מספיק יפים ומסודרים לעבודה שאני הולך אליה אז התנצלתי, הסברתי שהבגדים המחויטים שלי עוד ארוזים. עדיין לא הבנתי למה הם התכוונו".
מתי אתה מבין?
"כשאני יורד בשטח פתוח ונותנים לי טורייה. אני לא מבין מה לעשות איתה עד שמישהו מסביר לי איך חופרים איתה בור. עשיתי כמוהו כמו רובוט ואחרי שעה של עבודה, זה היה אמצע יוני, חום אימים ובלי מים, אני רואה שאני עומד במקום, מזיע באפיסת כוחות כי היה לנו בבית רק לחם וחצי בצל, ונכנס לדיכאון. הכול היה חשוך מבחינה פיזית ופסיכולוגית שחשבתי שזהו, שנפלתי לתהום. לבור שחפרתי. התחלנו בשש וחצי בבוקר עד ארבע, עם שתי הפסקות קצרות שיושבים בהן מתחת לעץ. מי שראה אותי מסביבי הבין את המצב שלי והסביר לי איך לחפור במינימום אנרגיה, אבל כולנו סבלנו את אותו הסבל".
7 צפייה בגלריה
''הכול היה חשוך מבחינה פיזית ופסיכולוגית שחשבתי שזהו, שנפלתי לתהום. לבור שחפרתי''. אנדרי שמעוני כיום ובצעירותו
(צילום: אלעד גרשגורן, אלבום פרטי)
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
איך התמודדתם?
"בסביבות 11 וחצי לפני הצהריים אמר לי אדם מבוגר שהוא אפילו לא יכול להרים את הטורייה יותר. וחייב! כי אם לא נעבוד עד סוף היום לא נקבל את הכסף. אמא ואבא שלי לא עבדו, והייתי המפרנס היחיד. וזאת העבודה היחידה באזור. הפועלים הם היו אומרים בערבית, 'זה מה יש. זה מה שאלוהים נותן לנו'. המשפט הזה רק דיכא אותי יותר".
למרות שהייתם חייבים לעזוב את תוניס.
"כשהנאצים השתלטו עליה הייתי בן חמש וחייתי את האימה, את ההסתתרות כל פעם כששומעים גרמנים שעוברים ברחוב. היהודים שם רצו רק לצאת כי כבר נבנה הקרמטוריום. כשהגיעו השליחים מהסוכנות היהודית הם עטפו את החיים בישראל באיזו רומנטיקה, בארץ זבת חלב, אני בחלום שלי ראיתי שהכול יהיה חלק וטעים וטוב. החלום שלי היה להגיע לישראל וישר להתחיל ללמוד באוניברסיטה והאכזבה הייתה מיידית. ריסוס די־די־טי ברגע שירדנו מהאונייה ובית בלי רעפים ובלי רצפה".
נשמטה הקרקע, תרתי משמע.
"הייתי מסתכל בשדה מסביב ולא רואה אור או עתיד. ראיתי רק את הטורייה, קיללתי את עצמי שבאתי לארץ ישראל, על זה שהתלהבתי מהסיפורים ונקלעתי בסוף למקום עם מחסומים שאי־אפשר לצאת מהם. חשבתי, 'אלוהים, עד מתי אני אעשה את זה? האם כל החיים?'"
60 שנה אחרי והשתילים ההם כבר הפכו ליערות שלנו, לוקיישנים לטיולים ולעל האש במדינת ישראל הדוהרת. מי שנהנה מהצל ומהנוף הם הילדים והנכדים של אלה שחפרו ושתלו אותם בידיים חשופות, אבל למרות המאמץ והסבל שהיה כרוך בזה וחרף התרומה העצומה - הסיפור שלהם כוסה באדמה ונטמן בין דפי ההיסטוריה.
למה? התשובה מתחילה בקיפוח העדתי שאפיין את קום המדינה וממשיכה בעובדה שחוץ מסאלח שבתי ועבודת דוקטורט מסתורית אחת, מפעלות הייעור בארץ, שבהם הועבדו עולים חדשים בתנאים־לא תנאים, לא היו מדוברים כלל. הפועלים עצמם העדיפו לשכוח ולהדחיק מה שעברו שם. וכך יצא שאחד מהסיפורים הגדולים של ראשית המדינה לא סופר כפי שהיה מגיע לו. והנכדים שמנפנפים מעל המנגל ומתחת לעץ, לא יודעים שסבתא שתלה אותו, כי אין אף שלט שמעדכן בזה, רק על מי תרם את השתיל. הסרט ''ביערות האלו'', (ישודר ביום שני, 10 בינואר ב־HOT8 וב־HOT VOD) הצליח לתפוס, לפני שיהיה מאוחר מדי, את העולים מארצות צפון אפריקה שמוקמו בפריפריה והפכו לפועלי כפיים בעבודות דחק, גם אם עסקו בארצות מוצאם במקצועות חופשיים והיו בעלי מעמד. היו כאלה שעבדו שם כמה חודשים כי לא יכלו לעמוד בזה פיזית והיו כאלה שהשלימו במפעלות הייעור קריירה שלמה. הקרן הקיימת, גוף בשליטת הממסד שהחזיק בבעלות על חלק גדול מקרקעות המדינה, הפכה למעסיק הגדול ביותר במשק באותה התקופה. היום רובם של המהגרים דאז כבר בעשור התשיעי לחייהם, והם עדיין כועסים. המטרה של המדינה הייתה לספק לעולים החדשים פרנסה ותעסוקה, אבל הדרך לתלוש השכר הייתה רצופה בתחושות קשות ויצרה מציאות חברתית מפלה שלא נמחתה גם שנים אחר כך.
"זה חורה לי עד היום זה, איך התנהגו אלינו והתייחסו אלינו כמו אל חיות", משחזר שלמה אבוטבול, בן 77 ממעלות שעלה כילד ממרוקו. "לא הייתי שונה מאף אחד בארץ הזאת, ישראלי לכל דבר, רק מקופח".
7 צפייה בגלריה
''אחרי שחזרתי הביתה מלאת יבלות הייתי מכבסת בידיים ומכינה אוכל ואז מטפלת בבעלי''. סוזן לוי בצעירותה
(צילום: אלבום פרטי)
סוזן לוי, גם היא ממעלות, עלתה בגיל 22 ממרקש עם שלושה ילדים, וייערה גם כשהייתה עם בטן של חודש תשיעי. "עלינו לארץ ב־1960 ישר למעלות, הביאו אותנו במשאית בחושך, וכשפתחו את המשאית הגיעה חבורת בחורים שכבר גרו פה וצעקו לנו בערבית, 'אל תרדו, אל תרדו' ו'עולים חדשים, מחר טורייה, מחר טורייה'. ככה היו שרים לנו. סיפרו דברים כל כך טובים בסוכנות היהודית על המקום הזה, לא ידעתי שמחכות לנו שממה ודממה. הם הביאו תמונות של עצי ברוש למרוקו ואמרו לנו, 'תקנו עכשיו את העץ הזה שבתמונה וכשתגיעו לארץ הוא יהיה שלכם'. קנינו וכשבאנו לא היה כלום. לקחנו את התמונות האלה וכשהראנו אותן למדריך ושאלנו איפה העצים הוא התחיל לצחוק עלינו, 'איזה עצים, צחקו עליכם'".
סוזן לוי: "קיבלתי מכסה יומית לחפירה של 60 ערוגות כל יום, כשהייתי בהיריון עם הילד הרביעי. הייתי הולכת הצידה להקיא מתחת לעץ וחוזרת לעבוד. והמשכתי עד ללידה, סובלת מכאבים ולאף אחד לא אכפת, רק תמשיכי לעבוד. עם הבטן של חודש תשיעי הרמתי את הטורייה, זה סיכן אותי אבל יש ברירה? צריך כסף לחיות"
מתי שיבצו אתכם לעבודה בקרן קיימת?
"אחרי יומיים־שלושה כאן המדריך לקח את בעלי לקרן קיימת ובשבוע הראשון שבו הוא התחיל לעבוד הוא התגלגל מההר ונכנס לו קלשון לרגל. הרגל התנפחה והוא לא יכול היה עוד לעבוד, ואני הייתי צריכה לצאת במקומו כדי לפרנס את המשפחה. היינו חמש נפשות אז קיבלתי חמישה ימי עבודה בשבוע".
מה נתנו לך לעשות?
"עבדתי בקרן קיימת בהכשרת קרקע. ביום הראשון שלי בעבודה בכיתי, נתנו לי מריצה ואמרו לי לאסוף את כל האבנים, אבנים ענקיות, ואז לערום אותן בערימות בצד, כדי לנקות את השטח שבו יחפרו בורות ואז ישתלו שתילים. אחרי שחזרתי הביתה מלאת יבלות הייתי מכבסת בידיים ומכינה אוכל ואז מטפלת בבעלי. בחיים לא חזרתי מהעבודה ועליתי לנוח. היחס היה מזלזל, למשל היינו אוספים שאריות עצים יבשים שלא צריך כדי לשים מתחת לטאבון בבית שמכינים בו לחם פרנה, ומנהל העבודה לא הסכים. מה זה הפריע לו? אחרי הכשרת הקרקע קיבלתי מכסה יומית לחפירה של 60 ערוגות כל יום עם הטורייה. וועליה, מאיפה היה לי כוח אני לא יודעת. תוך כדי הייתי בהיריון עם הילד הרביעי".
7 צפייה בגלריה
''הייתי היחידה בהיריון אבל גם הכי צעירה שם ולמי שצעיר נתנו יותר עבודה''. סוזן לוי
(צילום: אלעד גרשגורן)
איך עושים את זה בכלל?
"בהתחלה סבלתי מבחילות, הייתי הולכת הצידה להקיא מתחת לעץ וחוזרת לעבוד. והמשכתי עד ליום שבו ילדתי, אני סובלת מכאבים ואומרת את זה למנהל העובדה ולכולם, ולאף אחד לא אכפת, רק תמשיכי לעבוד. הייתי היחידה בהיריון אבל גם הכי צעירה שם ולמי שצעיר נתנו יותר עבודה. עם הבטן של חודש תשיעי הרמתי את הטורייה, זה סיכן אותי אבל יש לי ברירה? צריך כסף לחיות. יום אחד חזרתי מהעבודה מוקדם בצהריים, התקלחתי והלכתי ללדת בבית החולים. למחרת הגיע חבר להעיר אותי לעבודה ובעלי אמר לו, 'היא הלכה ללדת'".
ראובן אברג'יל (78), פעיל חברתי ותיק ומנהיג תנועת הפנתרים השחורים שמפציע בסרט הזה על תקן שחקן, הכיר מקרוב את העולים בפריפריה שזכו לקבלת הפנים הקשה. “50 שנה אני מסתובב במעלות ובשלומי ומדבר עם הפועלים, ובחיים הם לא הרגישו שייכות ליערות האלה. הזיכרון שלהם מהמקום הזה זה כמו להגיד לעולה מפולין, 'איך היה לך במחנות העבודה?'. בשביל פועלי הדחק זאת תקופה שאתה רוצה לשכוח, תקופה של אביוז, שפגעו בך שלא בצדק. לא שעבודת כפיים היא בזויה, כל עבודה מכבדת את בעליה כאשר מכבדים את מי שעושה את העבודה".
ובקק"ל לא כיבדו?
"אם היו נותנים את הכבוד הראוי, את שעות המנוחה, קביעות ושכר הולם, לא היו תלונות. התלונה היא על זה שאומרים לך 40 בורות ואחרי שבוע אומרים לך 60 ואחרי שבוע מאה. ובלי תוספת שכר ובלי יכולת להתנגד. גם אשכנזים עבדו בסולל בונה אבל קיבלו תנאים ושכר טוב וחופשה, את עולי צפון אפריקה העבידו כמו בהמות".
היעדר התנאים יצר תחושת עבדות מתפשטת. העולים התמקמו במעברות ולא הייתה להם אפשרות לקבל עבודה במשרה מלאה, כי גודל המשרה נקבע על פי המצב המשפחתי. השכר שנקבע עבורם על ידי ממשלת ישראל וקרן קיימת היה הנמוך ביותר במשק, נמוך מזה של החקלאי הפשוט ביותר. לא היו להם קצבאות ילדים וגם לא דמי אבטלה. לכמה עולים חוסר הצדק הזה לא עבר חלק בגרון, וכך נולד גל התקוממויות בתחילת שנות ה־60 שהתחיל במעלות והדביק פועלים במוקדים אחרים. מי שהצית את המחאה היה שלמה אבוטבול, אדם שרגשות הנחיתות התקשו לחדור אותו. "הייתי מתאגרף בזמנו והשתתפתי בתחרויות, הייתי חזק ומסביב כולם פחדו ממני. עבדתי בקק"ל עם אבא ואמא שלי שהיו מבוגרים מאוד והחלטתי שכאן נגמר העניין, מקימים ועד ואני בראשו. הדבר הראשון שהתקוממנו נגדו זה לא לנסוע מהמגורים ליער עם הציוד המאובק והטוריות, אנחנו לחוד והציוד לחוד. והם הקשיבו ועשו בדיוק מה שרצינו. נסענו לבד במשאיות, כמו סוסים וחמורים, אבל לפחות לא עם הציוד".
איך התנהלתם מול מנהלי העבודה?
"כשהגענו להר היו שני מנהלי עבודה, אחד מרוקאי ואחד עיראקי, שהכתיבו את הקצב. אשכנזים חס וחלילה לא עבדו איתנו. מאוד דאגתי לזקנים, הם היו צריכים לחפור 80 בורות ביום והיה בא מנהל עבודה שמדד להם את הבור עם מקל של מקוש והחליט אם זה מתאים או לא מתאים. זאת הייתה חתיכת עבודה ואמרתי, רבותיי, זאת קבלנות? כי אם זאת קבלנות אז כשמסיימים הולכים הביתה והם התעקשו שנישאר בשטח עד שתיים בצהריים, על בסיס יומי. היחס היה של עבדים ולא של עובדים. התחיל בלגן והכרזנו על שביתה, הפועלים שבאזור תפן. הקמתי צריף ענק מפחים, היה אוכל ושתייה וחודש ימים נשארנו שם".
ממש מאהל מחאה.
"כן, הבאתי מים כדי להתרחץ וישנו בשטח. אחרי זה לקחו את הוועד ואותי לאהרן בקר, בכיר ההסתדרות וישבנו איתו במשא ומתן בלילה. אני זוכר איך הוא קרא לי הצידה ואמר לי, 'בשביל מה לך כל זה? בוא אני אתן לך תפקיד ותעזוב שם'. עניתי לו שאני נשאר עם העובדים. לא פחדתי מאף אחד. גם לא ממפא"י של אז. השביתה הזאת גרמה לכך בדיעבד שהמפעלים הגיעו למעלות והחליפו את קק"ל. היה מפעל תעש, מפעל יהלומים והתחילה להתפתח התעשייה באזור. זה היה הפתרון, אנשים התחילו לעבוד במפעלים והיישוב התחיל להתפתח".
7 צפייה בגלריה
''מאוד דאגתי לזקנים, הם היו צריכים לחפור 80 בורות ביום''. שלמה אבוטבול כיום ובצעירותו (עם המעיל המנומר)
(צילום: אלעד גרשגורן, אלבום פרטי)
והיו גם פועלים שהתקשו לנתב את הכעס למעלה. "אני לא התקוממתי אף פעם נגד קק"ל ונגד המדינה", אומר אנדרי שמעוני. "ידעתי שמה שהם נותנים זה חלק ממאמץ גדול של המנהיגים במדינה, זה לא מובן מאליו. בנו כאן מדינה מכלום, לא היה כאן כסף בכלל, אז מאיפה יוציאו כסף כדי לשלם לפועלים? אני זוכר את האיש מהסוכנות שהיה מגיע פעם בחודש עם תיק עור לשלם לנו לפי מה שמגיע, ולפעמים גם היה מגיע באיחור. 'סבלנות' הייתה מילת הקסם של האיש עם תיק העור. 'סבלנות, הכסף יגיע'".
ידעת להפנות אצבע מאשימה? הבנת מי שם אותך במצב הזה?
"לא האשמתי אף אחד בזמנו, רק כשהתבגרתי והקמתי משפחה חשבתי שאם אני הייתי במקום אבא שלי, שידע בדיוק איך החיים בישראל וממה אנשים חיים פה וכמה זה שונה מהחיים שרציתי, לא הייתי מביא את הילדים שלי לגיהינום הזה. לא היה שום אופק. לא הבנתי למה אני צריך להיות כפרה של אנשים אחרים שעלו מאוחר יותר".
וכעס על קק"ל, על אשכנזים, על הממסד?
"זה היה ברור ורגיל, שלא מכניסים אותי למשל לקיבוץ כי לא ידעתי עברית. הייתי בן 20 וחיפשתי אלטרנטיבות, רציתי להיות שייך, בציוויליזציה, אבל לא נתנו לי. 'אתה מגורן?' לא אדוני, 'אין מקום בשבילך'. לא התפתח כעס, כי לא רק לי עשו את זה. שאלתי, 'למה אני לא במקום אחר' ולא 'מי אשם בזה שאני עובד עם הטורייה כל יום'".
וככל שעובר הזמן ואתה נשאר שם, התסכול מחריף?
"כן, כי זאת לא רק העבודה. בחור צעיר רוצה חיזורים, בנות, מסיבות, חברה. פגשתי את זה קצת כשהייתי בתוניס ובמרסיי ואז אני מגיע ליישוב שרובו גברים מבוגרים. ואין ריקודים ואין שום חיי חברה. ראיתי רק עצים. תקופה קשה מאוד".
שלמה אבוטבול, המתאגרף ומנהיג המחאות, היה זה ששתל גם את הזרע הראשון לעשיית הסרט. הוא הגיע במקרה לסדנה דוקומנטרית שניהלו היוצרים ובני הזוג רונן זרצקי ויעל קיפר ושם חשף אותם לסיפור לראשונה. "ביקשנו מהסטודנטים להביא מישהו שאפשר לתחקר ולראיין”, זרצקי משחזר, “וסטודנט אחד הביא את הבעל של אחותו, את שלמה אבוטבול שממנו שמענו על הסיפור הזה. וגם אחד הסרטים הקודמים שלנו, 'אמא ילדה', הביא סיפור של ילידות תימן ומרוקו שעלו לישראל וחותנו בניגוד לרצונן כשהיו קטינות. אחת הנשים שהתראיינו לסרט ההוא הייתה מיקנעם, ישבנו איתה לא רחוק מיער של קק"ל במקרה ובראיון היא הסתכלה סביב ואמרה, 'מי יאמין לי שנטעתי את כל זה? אם הייתי יכולה הייתי לוקחת את כל העצים האלה הביתה ואומרת, 'זה שלי'".
עוצמתי.
"החיבור הרגשי שלה ליער היה כל כך גדול שחוסר המודעות לסיפור הזה הפתיע אותנו. היו רבבות של פועלים שעבדו שם. קרוב לשנה נסענו עם תחקירנים בין מרכזי יום לקשיש בארץ, בעיקר בצפון, הולכים לשמוע סיפורים ובפעם השנייה מגיעים כבר עם מצלמה. הם לא מדברים מתוך התמסכנות, הם רוצים הכרה והתייחסות. גדלתי בקריות וכילד, כשהיינו הולכים לטיול ביערות הכרמל, תמיד הייתי רואה פסל שיש ענק שמוקדש לאיזה זוג יהודים מארצות־הברית שתרמו למקום. השאלה מי נטע את היער לא עלתה בכלל. הוותיקים שהגיעו לשטח ישר מאירופה, שהיא מיוערת מטבעה, אמרו שמשהו כאן לא בסדר במזרח התיכון, עם המראה הבראשיתי הזה, בואו נעשה אותו קצת יותר אירופי. כמה זה יומרני לנסות לשנות את הנוף ולייצר באקלים שלנו יערות אירופיים!"
כמו לבנות מכונות שייצרו שלג בתל־אביב.
"בדיוק. וגם נטעו אורן מצרפת, לא חיפשו את הזן המקומי שמתאים למזרח התיכון. והאורנים האלה הם מפגע אקולוגי, שום דבר לא צומח תחתם והציפורים לא מקוננות עליהם. ההיסטוריה הסביבתית התלכדה כאן עם ההיסטוריה האנושית. התיקון יהיה כשהילדים והנכדים והנינים של העולים שעבדו שם יידעו שזה הם עשו, גם אם זה אומר להציב שם שלט. וגם להכניס את זה לספרי הלימוד ולספר על עבודות הדחק, שהיו כאן 20 שנה. אני זוכר גם אתיופים שעלו לכאן ונתנו להם לעסוק בגיזום. כשהמדינה למדה שאפשר להרים פרויקטים גדולים עם כוח עבודה זול, היא לא נגמלה מזה".
7 צפייה בגלריה
שלמה אבוטבול עם השלטים שהעובדים מבקשים להציב ביערות
(צילום: רונן זרצקי, מתוך הסרט 'ביערות האלו', ערוץ 8)
וזה מייצר אקלים חברתי שמתקבע שנים אחר כך.
"זה ייצר את מדיניות הסעד, ודור שני שראו את ההורים שלהם שהיו בעלי מעמד וכבוד במרוקו או בכל מקום אחר הולכים לחפור בורות עם החליפה שלבשו לעבודה בעבר וחוזרים פגועים. זה דחק אותם ליאוש נורא. בדוקטורט שנשענו עליו, שכתבה שושנה מרום, נעשתה השוואה בין בעלי מקצועות חופשיים שהגיעו מאירופה לבין אלו שהגיעו מצפון אפריקה שמגלה שכמעט כולם הגיעו עם מקצוע, בלי קשר למאיפה באת".
בקק"ל שיתפו איתכם בפעולה?
"לקראת סוף הסרט פניתי לארכיון שלהם ונדרשתי לחתום על התחייבות שבסרט אין שום דבר שפוגע בקק"ל, אמרתי להם 'תודה רבה' והלכתי במקום זה לארכיון הציוני. מבחינתי הסרט הזה צריך להביא סיפור אנושי".
במשך שנים לא איווררו הפועלים לשעבר, שבינתיים הפכו לבעלי עסקים ומשפחות, את החוויות הראשונות שלהם בארץ. היה בהן ממד טראומטי, וכמי שנדרשו לפלס לעצמם מקום כשהפערים החברתיים עדיין מהדהדים, להנכיח חולשה לא היה רעיון טוב כל כך. "לא סיפרתי כלום לילדים שלי, אני לא מדבר על זה", מודה שלמה אבוטבול. "אשתי יודעת וגם היא לא מדברת על זה. לא רציתי להעביר להם את התחושות האלה, הם נולדו בארץ ולהם כבר יש חיים אחרים, לא רציתי להכניס להם את השנאה הזאת.
שלמה אבוטבול: "אבא שלי היה עיתונאי וגם אותו שמו אותו לעבוד בחפירת בורות, איך הוא לא יהיה ממורמר? הוא עלה פעם לגג ותלה דגל עם צלב קרס, באמצע מעלות. גם אני הייתי אדם עצבני במשך שנים, הרגשנו שבנינו מדינה באהבה ושהיא התנהגה אלינו גרוע. לא סיפרתי לילדים ולנכדים שאנחנו שתלנו את היערות האלה. היום אני רוצה שיידעו מה אבות אבותיהם עשו"
אבא שלי היה ממש ממורמר, הוא היה עיתונאי ועלה לפה עם חליפה ועניבה ושמו אותו לעבוד בחפירת בורות, אז הוא לא יהיה ממורמר? הוא עלה לגג של הבית שלנו ותלה משם דגל עם צלב קרס, באמצע מעלות. מה הוא ניסה להשיג בזה? לא יודע. גם אני הייתי אדם עצבני במשך שנים, ספגנו ילדות קשה מאוד, לא מצאנו את עצמנו, הרגשנו שבנינו מדינה באהבה ושהיא התנהגה אלינו גרוע. לא סיפרתי את זה לילדים, לנכדים ולנינים. הם לא יודעים שאנחנו שתלנו את היערות האלה, ואני רוצה שיידעו הצעירים של היום מה אבות אבותיהם עשו".
גם אנדרי מסמן את שנות הטורייה כחור שחור בביוגרפיה הפרטית. "הייתה תחושה קשה של החמצה, של עונש. יש לי בן בחוץ לארץ וכואב לי על זה, כי רק זה שהמשפחה שלי כאן ודור ההמשך שלי כאן גורם לי לחשוב שזה לא היה לחינם. כשהילדים שלי ראו את הסרט, הם אמרו לי, 'ככה סבלת?' ועניתי להם שכן, ככה סבלתי. זה עזר להם להבין".
7 צפייה בגלריה
“תחושה קשה של עונש". מימין: אנדרי שמעוני, סוזן לוי ושלמה אבוטבול
(צילום: דוד רובינגר, אלעד גרשגורן)
עצומה שרצה בימים האלה קוראת ל"תיקון וצדק ביערות קק"ל", ומבקשת מהנשיא ומראש הממשלה שיוצבו שלטים ביערות המציינים את שמות הקהילות שעבדו שם ושהפרק ההיסטורי על פועלי הדחק ייכנס לספרי הלימוד וההיסטוריה. זה מה שייתן אולי לסוזן לוי קצת מתחושת הצדק שהיא מחפשת. "החודשים של הכשרת הקרקע היו הכי קשים בחיים שלי. אחרי זה ילדתי עוד ארבעה ילדים, סך הכול שמונה, ולכל בת שלי אני אומרת, 'אתן בגן עדן לעומתי, למה אתן מפסיקות להביא ילדים אחרי שניים־שלושה?'" (צוחקת).
הילדים מכירים את ההיסטוריה שלך?
"כן. אני הולכת עם המשפחה הגדולה ליערות האלה לעשות פיקניק ומראה להם, וכשהילדים היו קטנים הייתי לוקחת אותם לשם אחרי בית הספר כי זה קרוב לבית שלנו. בשלטים שביער כתובים רק התורמים, לא כותבים מי עבד. זה מכעיס. אנשים לא יודעים מה עברנו. ברוך השם זאת ישראל שלנו ואני לא בוכה ולא מצטערת. אני רק רוצה שהמפונקים של היום יידעו כמה קשה עבדנו אז".
"החל מלפני 120 שנה פועלת הקרן הקיימת לישראל ומאז לפיתוחה, חיזוקה וביסוסה. הפעולות שעושה קק"ל תרמו ותורמות לפיתוח כל חלקי הארץ ולרווחת כל תושבי המדינה בפריפריה ובמרכז. כחלק מכך נרתמה קק"ל בראשית ימי המדינה לאתגר העצום של קליטת העלייה ובשנים המדוברות סיפקה קק"ל עבודה לעשרות אלפי אנשים שלא הייתה להם פת לחם בתקופות שהמדינה התמודדה עם מחסור ודחק. הניסיון לשפוט את המציאות ותנאי ההעסקה והרווחה ששררו בארץ בשנות ה־50 וה־60 בכלים ובסטנדרטים של שנת 2022 הוא כמובן ניסיון מעוות החוטא לאמת ההיסטורית".
