רבבות השתתפו הערב (חמישי) בעצרת בסימן "גאווה, תקווה וחירות" של עיריית תל אביב-יפו ומטה משפחות החטופים בגן צ'רלס קלור בעיר. העירייה החליטה השנה לבטל את מצעד הגאווה החגיגי והמסורתי, ולקיים במקומו עצרת המתמקדת בקריאה לשחרור החטופים, ונותנת מקום למאבקי הקהילה, שרבים ממנה נלחמו, התנדבו וסייעו בחזיתות השונות במהלך חודשי המלחמה.
הנאום המרגש של עומר, שבן זוגו נפל בקרב על בארי
(צילום: VEMO / עידו ארז)
העצרת התקיימה בגן צ'רלס קלור בהנחיית אסי עזר ונסלי ברדה, ובשיתוף מטה המשפחות, ולפי עיריית תל אביב למקום הגיעו 25 אלף איש. דגלי גאווה ייחודיים עיטרו את רחבי העיר ואת אזור העצרת, שבהם הורחב באופן משמעותי הפס הצהוב כאות הזדהות עם החטופים והחטופות בעזה. הזמרת נועה קירל ביצעה את השיר "יוניקורן" עם משפחתה של החטופה עדן ירושלמי, וקרובי חטופים נשאו דברים וקראו לשחרור יקיריהם.
מנכ"לית האגודה למען הלהט"ב יעל סיני ביבלש נאמה בעצרת: "הערב אנחנו מתאחדים עבור התקווה ומשמיעות קול ברור למציאות של חופש עבור החטופים והחטופות ולמדינה חופשית ושוויונית שבה להט"בים שווים גם בחיים ולא רק במוות. החל מהשבת השחורה חברי וחברות הקהילה הגאה נרתמו למען החברה הישראלית בכל תחומי החיים, גם להם ולכולנו מגיע לחיות במציאות בה הם לא מופלים בחוק או סובלים מהסתה. ביחד נביא את התקווה למציאות הזאת".
עומר אוחנה, בן זוגו של קצין הלוט"ר רס"ן שגיא גולן ז"ל שנפל בקרב על בארי, נשא דברים: "איך אני מתפקד בלי שגיא? אני לא יודע. בלי שגיא הכל קשה, הכל חסר. ב-7.10 הבנתי למה אומרים 'נפל חלל'. מהרגע שדפקו בדלת נפער החלל. מאז, בלי שגיא, החלל הזה נוכח בכל רגע - בבוקר כשאני מתעורר - בלילה כשאני לא נרדם. אני אומר לשגיא כל יום, לא פעם אחת ולא פעמיים שאני אוהב אותו עדיין, לנצח. זה כואב, אבל זאת המציאות. מציאות שמרגישה לא שלי. שגיא ואני לא חיינו במציאות הזאת. הייני מסנוורים מאהבה. בועה, בועה שהלוואי שהייתה המציאות באמת".
עומר הוסיף: "לפני שהודיעו לנו חיפשתי את שגיא בכל מקום. ברגע אחד זה היה רשמי, קצינים הגיעו גם לבית שלי. לא ביוזמתם, אלא אחרי שההורים של שגיא נלחמו שיודיעו גם לי, גם לבן זוג. שגיא לא יחזור. אבל החטופים חייבים לחזור עכשיו. בחיים. לחוסר ולחלל הזה יש יכולת לשתק. הוא כאב פיזי שלא הכרתי עד היום, כאב שהוא הסיכון באהבה. אנחנו מתמודדים עם הנהגה ששכחה שצריך לבחור בחיים על פני המוות, בטוב על פני הרע, ואת תוצאות ההפקרות הזאת אנחנו חיים וממשיכים לחיות.
"מסרבים לתת לי ולשגיא את הזכויות שמגיעות לנו. אבל מי שמקריב את חייו למען המדינה ראוי שיתייחסו לאהבה שלו כמו לכל אהבה אחרת. זו הזכות שלנו להיות שווים בישראל. השוויון לא יכול להיות רק במוות, הזכות צריכה להיות גם בחיים. אין לנו זכות להתייאש. נגמרו הימים בהם חיינו בבועה כאילו המדינה מתחילה ומסתיימת בתל אביב. לקהילה הגאה יש כוח אדיר, ובכוח הזה נשיג שוויון לכולם. לא נהיה לעולם מי שהיינו פעם".
טל לוי, אחיו של אור שחטוף בעזה, שיתף בתחושותיו על הבמה: "ב-7 באוקטובר חיי נעצרו. אני יודע שעברו מאז שמונה חודשים אבל אני כמו בני משפחתי עדיין שם, חיים יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה.
"יום קודם לכן בערב שמחת תורה, אור, אחי הקטן ועינב אשתו אכלו ארוחת ערב, השכיבו את בנם אלמוג בן השנתיים והלכו לישון. לפנות בוקר נפרדו מאלמוג בפעם האחרונה ונסעו למסיבה בקיבוץ רעים. רבע שעה אחרי שהגיעו החלו אזעקות. הם עלו בחזרה לרכב ונמלטו מהפצמ"רים והרקטות למיגונית בצד הדרך. תוך כדי אור דיבר עם אמא שלנו בטלפון ואמר לה שוב ושוב, 'את לא רוצה לדעת מה קורה פה'. כעבור שעה נותק הקשר איתם. כעבור ארבעה ימים הודיעו לנו שעינב נרצחה. כעבור תשעה ימים ארוכים וכואבים הודיעו שאור נחטף לעזה. היינו מאושרים, הייתי מאושר כמו שלא הייתי מעולם קודם. כן, הייתי מאושר מזה שאח שלי הקטן חטוף. אבל חשבתי שעוד רגע הוא יחזור אלינו. אל אלמוג הבן שלו הקטן שמחכה לו".
הוא הוסיף כי "השמחה היתה רגעית. מאז שאור נחטף חושך גדול ירד עלינו. בסיוטים הכי פרועים שלי לא דמיינתי שאיאלץ לספר לילד בן שנתיים שאמא לא תחזור. שאבא נורא רוצה לחבק אותו אבל לא יכול, ואף אחד לא יודע אם אי-פעם יוכל. למדתי בדרך הקשה שהמנהיגים שלנו אדישים לגורלנו. שעל הגוף של כל אחת מאיתנו מסומנת מטרה ואף אחד לא בטוח כאן. אין על מי לסמוך. מגיע לאלמוג להרגיש בטוח בבית שלו. מגיע לאלמוג לרקוד במסיבות בלי שיטבחו בו. שיהיו לו מנהיגים שיודעים לגלות אמפתיה, שליבם אינו גס בדמם של האזרחים. לחיות בחברה שוויונית ובריאה, שלא חורצת את דינם של אנשים לפי שיוך פוליטי, מגדר או נטיה מינית. שדמם של האזרחים אינו עוד שמן בגלגלי מכונת המלחמה הבלתי פוסקת. מגיע לו לקבל את אבא בחזרה".
נדב רודאיף, שיצא מהארון לפני 20 שנים בתמיכת אביו ליאור שנרצח ב-7.10 וגופתו נחטפה לעזה, נשא דברים: "בגיל 16 סיפרתי להורים, כדי שישמעו ממני ולא ממישהו בקיבוץ. סיפרתי כי לקחו לי את הזכות לעשות את זה בזמן ובדרך שלי. לספר להורים לא היה פשוט, פחדתי, בעיקר מהתגובה של אבא. הדבר שאני הכי זוכר זה את אבא מסתכל לי בעיניים ואומר 'אני לא מבין את זה, גדלתי בתרבות שונה אבל זה לא משנה, אתה הבן שלי ותמיד אוהב אותך'. הפחד התחלף ברוגע.
"מאז אותו יום ידעתי שלא משנה מה, אבא שלי תמיד יהיה שם. הדאגה של אבא ואמא הייתה שאמצא את האחד שלי ונקים בית ומשפחה. את החלום לא אזכה כבר להגשים. אבא שלי נפל בקיבוץ ניר יצחק, וגופתו מוחזקת על ידי מחבלים ברצועת עזה. כואב לי ונמאס לי. באותה שבת פלשו רוצחים צמאי דם לחבל הארץ בו נולדתי וגדלתי במטרה לרצוח, לאנוס, לזרוע הרס וחורבן. אני אומר בכאב רב, הם הצליחו. הם פגעו בגאוה, ריסקו את התקווה וזרעו פחד. מעל 1,500 איש שלא ישובו. חטופים שנשללה מהם הזכות הבסיסית ביותר".
רודאיף הוסיף כי "אסור לנו לאבד תקווה, להיות גאים במי שאנחנו ולדרוש שהזכות של כולנו, בעיקר של החטופים - היא להיות כאן במדינה שלנו. אל תטמנו ראשכם בחול, אל תסיטו מבט. השמיעו קולכם עכשיו עד שכולם יחזרו. כדי שילדי העתיד, הילדים של כולנו, יוכלו לגדול בחברה טובה יותר, מכבדת, שוויונית ומכילה. בלי שהם חוזרים - אין ולא תהיה גאווה".
אמה של החטופה עדן ירושלמי נשאה דברים, וגם פנתה לבתה: "עדן שלנו חטופה 244 יום על ידי חמאס. עדן, אנחנו רוצים שתדעי שאנחנו לא נחים לרגע, נמשיך להילחם ולא ננוח עד שתחזרי בריאה ושלמה הביתה. מחכים לחבק אותך ולרפא את הפצעים יחד. בבקשה אל תפסיקו, אל תשכחו את עדן ואת כל החטופים. עדן תרקוד שוב".
גם ראש העיר תל אביב רון חולדאי נשא דברים בעצרת, ואמר: "זה ערב של חופש. אנחנו רוצים שיחזירו את החטופים, זו המשימה הכי חשובה שעומדת בפני ישראל כיום. החלטנו לבטל את מצעד הגאווה השנה, אבל לא היה לנו ספק שהעצרת תתקיים כי הזכויות של הקהילה הגאה הן הזיקוק של הערכים שתל אביב-יפו מתקיימת עליהם. הזכות להיות הורה וההכרה בהורות - זה חיי אדם, לא פריבילגיה. כמו הזכות לחיות בביטחון והזכות לא לסבול מאלימות - זה עניין של חיי אדם. נמשיך להיאבק על זכויות הקהילה הגאה, מי ייתן ששנה הבאה נוכל לחזור לחגוג יחד".
חסימות - ועיטור הגאווה הישראלית
בעקבות העצרת המשטרה הציבה מחסומים ברחבי תל אביב וחסמה רחובות רבים: הרברט סמואל משל"ג לדרום, פרישמן מהירקון עד הרברט סמואל למערב, טרומפלדור מהירקון עד הרברט סמואל למערב והרברט סמואל מכיכר האופרה לדרום; התנועה תופנה לכביש שירות ושמאלה ליונה הנביא. כמו כן, נחסמו הרחובות גאולה מהירקון עד הרברט סמואל למערב, רחוב הרברט סמואל מדניאל עד יוסף הלוי לדרום, קויפמן מיוסף הלוי עד נחום גולדמן בשני הכיוונים ומאילת עד נחום גולדמן לצפון, הירקון מיוסף הלוי עד דניאל לצפון, הכובשים מיוסף הלוי עד הכרמלית לצפון, יוסף הלוי מהמרד עד קויפמן למערב, המרד מיוסף הלוי לדרום, שנקר מהמרד עד קויפמן למערב, נחום גולדמן מכיכר השעון לצפון, אילת מאליפלט למערב, דרך שלמה מאליפלט למערב ואליפלט מדרך שלמה לצפון.
במסגרת העצרת, הוענק עיטור הגאווה הישראלית לחברי הקהילה הגאה שפעלו בגבורה וברוח ההתנדבות מאז שבעה באוקטובר. בהם עומר אוחנה, בן זוגו של קצין הלוט"ר רס"ן שגיא גולן ז"ל; רס"ם במיל' מעיין גרוס, טרנסג'דרית שנלחמה בעזה; ואליאב בטיטו, מנהל ויוזם מטה ההסברה האזרחי.
לקראת העצרת, מאות בני אדם צעדו מכיוון גן מאיר לצ'רלס קלור שבדרום העיר, בצעדה שאותה הוביל ארגון הנוער הגאה "איגי". "את המחאה הגאה אסור להפסיק, בעיקר אחרי השנה האיומה שעברה על כולנו", נמסר מ"איגי". "הממשלה לוקחת אותנו אחורה, האלימות נגד להט"בים גוברת, התקציבים לקהילה מקוצצים ולכן המאבק חייב להימשך".
מנהל המרכז הגאה של עיריית תל אביב-יפו, רובי מגן, אמר לפני העצרת: "מיומה הראשון של המלחמה התגייסו חברי וחברות הקהילה הגאה למען החברה הישראלית". הוא ציין כי "רבים מאיתנו בחרו לעזוב הכל ולתרום - בצבא, במשאבים, בזמן שלנו, בהסברה ובמעטפת האזרחית. הקהילה הגאה מחזקת את הביטחון הלאומי אך לצערנו יש קולות בממשלה שחושבים, אפילו אחרי החודשים האחרונים, שאנחנו לא שווי זכויות.
"כמו בכל שנה, ובמיוחד השנה - הזכרנו לכולם שהקהילה הגאה היא גאווה ישראלית, כלפי פנים וכלפי חוץ", הוסיף. "השנה החלטנו להשתמש במשאבים ובכוחות של הקהילה הגאה ולהסב את המצעד לעצרת תמיכה בחטופים. נמשיך ונעמוד לצד המשפחות עד שכל יקירינו יחזרו הביתה משבי חמאס וממלונות המפונים".
