המסר שממשלת ישראל טורחת להעביר לאזרחיה הוא שסכנת האנטישמיות בעולם גדלה, הסכנה ליהודי התפוצות החריפה, ולכן הפיתרון הציוני אקטואלי מתמיד: בואו לישראל. אפילו ראשי האוניברסיטאות בארץ נרתמו למסע הזה: בעקבות ההפגנות האנטי-ישראליות בארצות-הברית הם מציעים לסטודנטים יהודים לעבור מן הקמפוסים באמריקה לקמפוסים בארץ, ולחמוק כך מן האנטישמיות הגואה.
יסודו של המסר הזה בהטעיה, או לפחות בטעות: אמנם אפשר להוכיח בעזרת נתונים של דיווחים פליליים או בהסתמך על משאלי דעת קהל שמאז 7 באוקטובר יש יותר אירועים המוגדרים כאנטישמייים, או ביטויים של עמדות שאפשר לפרשן כאנטישמיות. אבל לא כל אמירה נגד ישראל או אפילו מעשה שמוצג על ידי התקשורת כאנטישמי הוא כזה. הגדרת המושג אנטישמיות עברה תהליך של הרחבה וטשטוש דווקא מכיוון שנעשה בה שימוש אינפלציוני ומניפולטיבי. כך, אם מצרים, למשל, את צעדיהם של מתנחלים אלימים, או מחרימים מוצרים המיוצרים על ידי כובשים בשטח כבוש, הרי שלא מדובר באנטישמיות - אלא אם כן מאמינים לדוברי ממשלת ישראל, התומכים במעשים ובדעות שיש להתנגד להם.
עבור המדינאות הישראלית משמשת טענת האנטישמיות אליבי אולטימטיבי – כל אימת שמובעת ביקורת, מוציאים מן הארסנל את זעקת הקרב "אנטישמיות". מכאן הדרך להאשמה בשואה חדשה הולכת וקצרה עם הזמן. אך מה שמתרחש לנגד עינינו הוא אפקט הבומרנג: ככל שישראל נדרשת יותר לטענת האנטישמיות ולאזכור השואה כדי להתגונן מפני ביקורת, כך נעלמים החסמים לא רק בפני הקצנת אותה ביקורת, אלא אף מפני היגררות לתחומים שהם אכן אנטישמיות או נושקים לאנטישמיות על פי הגדרתה הקלאסית. בניסוח ציורי יותר: מרוב שימוש בזעקה "זאב, זאב" נוצר מצב שבו מי שאמור להושיע את היהודים מן הזאב האנטישמי כבר אינו מאמין לקריאת העזרה. שימוש אינפלציוני בקריאה "אנטישמיות" (ששר החוץ הישראלי מדגים אותו באופן קיצוני) סופו שיבטל את חומת המגן נגד אנטישמיות גם במקום שבו היא מופיעה ללא תחפושת.
המקרה הגרוע ביותר של פגיעה ביהודים באשר הם יהודים מאז סוף מלחמת העולם השניה אירע לא בקיילצה שבפולין (1946, 42 נרצחים), בפיטסבורג בארה"ב (2018, 11 נרצחים) אלא בתוך שטח ישראל ב-7 באוקטובר (למעלה מ-1,200)
דוברי המדינאות הישראלית יכולים כמובן לומר שיצא הפסדו בשכרו: האנטישמיות הפושה בעולם מגבה את הטענה הציונית כי רק בארץ היהודים יהיה מפלט מפני האנטישמיות. אך זה גרעינה של הטעות ולב ההטעיה: המקרה הגרוע ביותר של פגיעה ביהודים באשר הם יהודים מאז סוף מלחמת העולם השניה אירע לא בקיילצה שבפולין (1946, 42 נרצחים), בפיטסבורג בארה"ב (2018, 11 נרצחים) אלא בתוך שטח ישראל ב-7 באוקטובר (למעלה מ-1,200). אז התברר שישראל היא המקום שבו מתאפשר הביטוי הקיצוני ביותר של אנטישמיות: הפוגרום והרצח ההמוני. כל מה שקורה בתפוצות לא הניב פרי אנטישמי כה מזעזע כמו בישראל ב-2023.
יתירה מזאת: התנהלותה של ישראל במשבר הנכחי היא היא שהגבירה את הסכנה ליהודי התפוצות, לא ההיפך. אם ישראל טוענת שהיא מהייצגת הבלעדית של היהודים, ואם העולם מקבל טענה זו – הרי יכולים אנטישמים להתנכל לכל מה שמזוהה עם ישראל, בראש ובראשונה ליהודי התפוצות. הגבולות הטשטשו – הגבול שבין ישראלי ויהודי והגבול שבין איבה לישראל ואיבה ליהודים. זה גבול שישראל ביקשה לטשטש כדי לנכס לעצמה את היהדות, אך התוצאה האבסורדית היא שזה גבול שגם אויבי ישראל מטשטשים, בין השאר משום שאינם יודעים אפילו לחוש בכך שהם אנטישמים. היהודים בתפוצות הפכו כך לכליא-ברק של התגובה מן המותן של קהל הממקד בישראל את אופנת מחאתו על עוולות "הדרום הגלובלי", מתוך עירוב של תמימות, בורות וחשבון היסטורי עם תמונת ישראל כמייצגת את היהודי כקרבן-תמיד.
פרופ' משה צימרמן פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית' חבר בארגון יוצאי מרכז אירופה ויו"ר ועדת תגובות בארגון
