חמישה חודשים לפני הבחירות לנשיאות צרפת המסע מתחמם וכל המועמדים, אלו שהצהירו על מועמדותם באופן רשמי ואלו שעדיין לא, שוב לוחצים ידיים בשווקים ובכפרים ויוצאים בהצהרות קיצוניות כדי למשוך את תשומת הלב. אבל בשבועות האחרונים המבטים בצרפת מופנים לשני ספרים חדשים, וסותרים, על הנשיא עמנואל מקרון. זה אולי לא הזרקור שלו קיווה מקרון, אבל לפחות הוא מסיט לרגע את תשומת הלב מהכוכב והמועמד הלא רשמי של הבחירות לנשיאות 2022: העיתונאי אריק זמור, המפריח לחלל הצהרות קיצוניות וגזעניות שאפילו מרין לה פן, מנהיגת הימין הקיצוני בצרפת, חושבת שהן מוגזמות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"בריז'יט בריז'יט, בואי איתנו! הביטי בריז'יט! אנחנו ממתינים לך. בריז'יט, תרדי איתי מהפיגומים? חשוב שתהיי בתמונה! בריז'יט, איפה היית ומה עשית כל הזמן הזה?"
כך, בציטוט של הנשיא, מתחיל אחד הפרקים בספרה של גאאל צ'אקלוף, סופרת, עיתונאית וגם חברתה הטובה של בריז'יט מקרון, הפותחת צוהר אל אחורי הקלעים של ארמון האליזה ולחיים של "המלך" מקרון ו"הנסיכה" בריז'יט מוקפים ביועצים ובאנשי החצר.
בספר, "כל עוד שנינו ביחד" שמו, שיצא בהוצאת פלמריון המכובדת, היא מגוללת באופן חברי ואמפתי את היחסים של מה שהוא בעצם יישות אחת עם שני ראשים - הזוג מקרון. "אני לא עיתונאית", היא מסבירה, "אני מתארת באופן ספרותי את מה שראיתי סביבי. הצוות של מקרון שולט מאוד בתדמית שלו, אבל אני חושבת שהם קיבלו אותי בכל זאת כי אני קצת משוגעת, מחוץ לתבנית הרגילה, בדיוק כמוהם".
ספרה של צ'אקלוף היה לשיחת היום בפריז וצוטט בהרחבה בכל העיתונים, עד שבשבוע שעבר הוטלה פצצה שמחקה את בסיס השיגור של צ'אקלוף וסדקה את התדמית האנושית של הזוג מקרון שניסתה להציג לציבור. הפצצה הגיעה בדמות הספר "הבוגד והכלום" (או הבוגד והרִיק), שעליו חתומים ג'ראר דווה ופבריס ל'אום, שני עיתונאים בכירים בעיתון "לה מונד".
צמד העיתונאים הזה נוהג לפרסם בכל סוף כהונה וטרום בחירות ספר שערורייתי ופוליטי במוצהר על הנשיא המכהן. הספר הקודם שלהם כלל מאות שעות ראיונות עם הנשיא פרנסואה הולנד, וכותרתו הלמה היטב את המציאות: "מה שנשיא לא אמור להגיד". הוא גם כלל הרבה פרטים מביכים על חייו הפרטיים ועל חוסר ההחלטיות של הולנד ולמעשה קבר סופית את סיכוייו לזכות בכהונה שנייה. גם לנשיא סרקוזי ולפרשיות המשפטיות שלו הקדישו השניים ספר ארסי, ועכשיו, בעזרת כ־100 עדויות שנפרסות על פני 620 עמודים, הם מציגים תדמית הפוכה מהמתואר בספרה של צ'אקלוף. ומה שהופך את ההשוואה בין הספרים למרתקת אפילו יותר היא העובדה שחלק מהמרואיינים מצוטטים בשניהם.
גאאל צאקלוף (49) היא אישה תמירה ובלונדינית, וכשהיא מגיעה לראיון שלנו ב"קפה דה פלור" החביב על הקהל הספרותי והפוליטי היא מנופפת לשלום לרבים מהנוכחים. ניכר שהיא מרגישה בנוח עם כולם, ואף שיש בה משהו אקסצנטרי וחביב באמת, קיימת בה גם ממזרות מחושבת לנווט בעולם הסנובי של פריז. היא אורחת קבועה בתוכניות טלוויזיה המוקדשות לפוליטיקה, וזהו ספרה הרביעי על פוליטיקאים צרפתים, אך הפעם מדובר בספר אישי מאוד. "הכרתי את הזוג ב־2016, כשעקבתי אחרי מספר מועמדים במרוץ לנשיאות", היא מספרת. "ב־2017 עמנואל הציג בפניי את אשתו. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. מאז לא נפרדנו".
בספרה מתארת גאאל עשרות שיחות טלפון עם אשת הנשיא, לפעמים באמצע הלילה, המעידות על הבדידות בצמרת אבל גם על הדרך שבה הגברת הראשונה "בעצם יותר צעירה ברוחה ממנו. היא כל הזמן צוחקת, קלילה ומספרת בדיחות. זה לא סותר את עומק האישיות שלה. בריז'יט היא המנטורית וגם מד הטמפרטורה של מקרון ביחס לנאומים שלו ולכל החלטה", היא מתארת. "הם מאוד קרובים. היא מביעה את דעתה, אבל הוא לא תמיד שומע בעצתה. הם מאוד מחוברים כזוג, אבל עצמאיים מאוד ביחסים עם העולם החיצוני".
צ׳אקלוף שומרת על נאמנות לזוג מקרון, אבל היא מודיעה שלא נדרשה לתת להם לקרוא את הספר לפני הפרסום וגם לא צינזרה רגעים פחות מחמיאים כשחשבה שהם ראויים לחשיפה. הספר אינו מתחיל ברגע שבו פגשה את הזוג, שהיא מתארת לפעמים כ"בוני וקלייד" ולעיתים כ"הנסיך והנסיכה", אלא ברגע שקיבלה את רשותם של השניים לכתוב את הספר, החל מחורף 2020, בעיצומו של משבר הקורונה. את החברה שלה, בריז'יט, היא מתארת כ"אישה יוצאת דופן, מלאת עוצמה, חופשייה עם יכולת חשיבה ואינטליגנציה נדירים. אני יודעת שהיא לא רצתה שאכתוב את הספר הזה, אבל היא אמרה לי ששום דבר לא יהרוס את הידידות שלנו".
למה היא לא רצתה?
צ'אקלוף: "זה קרה ברגע שאמרתי לה שאני כותבת על שניהם, היא לא מעוניינת לחשוף את היחסים שלהם בציבור. זה משהו פרטי. היא מאוד סבלה בהתחלה מחשיפת הזוגיות שלהם. ירקו עליה ברחוב במהלך מערכת הבחירות, קראו לה זקנה. שניהם היו צריכים להתמודד עם העוינות של החברה הבורגנית בעיר אמיין, משם באו ושם נפגשו. זה מאוד אלים, אני חושבת שזה פצע פתוח".
היא קראה את הספר?
"היא לא רוצה, כדי שזה לא ישפיע על החברות בינינו. דיברתי איתה אתמול. אנחנו מדברות לפחות פעם ביום".
לצורך כתיבת הספר צ'אקלוף ראיינה כ־200 איש. אימו של מקרון, פרנסואז נוגז, שהיא דמות חשובה בחיי הנשיא אך ממעטת להופיע בציבור, הסכימה לדבר עד היום רק איתה. אגב, היא גם מאוד מיודדת ומעריכה את כלתה וחושבת שבנה היה צריך להיות יוצר וסופר ולא פוליטיקאי. למעשה, התזה של צ'אקלוף, שנולדה בעקבות שיחות עם אנשים שהכירו את הזוג באמיין, היא ש"הוא בכלל לא רצה להיכנס לפוליטיקה. משרת נשיא צרפת נועדה, בין היתר, כדי שכל העולם יכיר בבריז'יט, אחרי ההשפלות שעברה".
זה לא מספיק כדי לרצות להיות נשיא.
"נכון, אבל ברור לי שזה לא משהו שהוא תיכנן מראש".
מה התכונה שאת הכי מעריכה אצל הנשיא?
"הרגישות שלו. ראיתי את עיניו מתמלאות דמעות כשדיבר עם אלמנה של חייל שהחזיקה בידיה את התינוק שנולד אחרי מות אביו. הוא הסתובב להסתיר את הדמעות אבל ראיתי. תמיד התחבאתי מאחורי משקופי דלתות ואפילו מתחת לשולחנות, כדי שהוא לא ישנה את התנהגותו בגלל שאני שם. גם כשביקרנו ברואנדה ראיתי אותו נסער מאוד מהעדויות על רצח העם".
בספר מתואר מקרון כמי שנוהג למולל את ידיו המזיעות מאחורי גבו ולכסוס ציפורניים, למורת רוחם של יועציו. "הם טועים", מסבירה צ'אקלוף, "אני מנסה להראות כמה הוא אנושי, והם רוצים להפוך אותו לנשיאותי. לטעמי הוא היה בשיאו במערכת הבחירות, כשדיבר עם הקהל באופן ישיר ולפעמים יצא ממסגרת הממלכתיות, צעק ונשבר לו הקול. מאז שהיועצים החליטו שהוא חייב להיות ייצוגי הדימוי שלו הפך לשטוח יותר, וזה לא מעביר בכלל את מי שהוא. יש לו כריזמה של כוכב רוק".
גם בספר השני על מקרון יש תיאורים מעולם הרוק. מרלן שיאפה, שרת האזרחות ואחת הראשונות שהצטרפו למפלגת "הרפובליקה בתנועה" של מקרון, מתארת אותו כך לצמד העיתונאים מ"לה מונד": "יש בו משהו שהוא קצת מדונה או ליידי די. אתם מבינים למה אני מתכוונת?". אבל פייר מוסקוביצ'י, שר הכלכלה לשעבר מטעם המפלגה הסוציאליסטית והיום מבקר המדינה, מתבטא באותו ספר באופן הפוך לגמרי: "הצרפתים לא אוהבים אותו, הוא לא באמת מכיר אותם והוא לא דומה להם. הוא פופוליסט במעטפת קטיפה".
בספרם של ג'ראר דווה ופבריס ל'אום מקרון מתואר כאדם ציני ומחושב שדורס את אלו שעזרו לו להגיע לשלטון ברגע שאינו זקוק להם יותר. נכון אמנם שחלק מהמרואיינים סוגרים איתו חשבונות אחרי יריבות פוליטית רבת שנים, אבל מכלל העדויות הנשיא מצטייר בדיוק כמו כותרת הספר: "הבוגד והכלום". הנשיא לשעבר הולנד בחר במקרון להיות יורשו, אלא שהוא היה משוכנע שזה ימתין לתורו, כלומר אחרי שהולנד ייבחר לכהונה שנייה. במקום זאת, כשבסוף אוגוסט 2016 הולנד נחלש בדעת הקהל, מקרון, אז שר הכלכלה והתעשייה, הגיח. גספר גנצר, יועץ התקשורת של הולנד וידיד (לשעבר) של מקרון, שיחזר: "בבוקר מקרון הופיע במשרד של הולנד ואמר: 'לא נוח לי בממשלה הזו, אין לי מספיק מקום להתפתח'. אבל הוא לא אמר לו 'אני עוזב'. הולנד השיב לו: 'תחשוב על זה ונדבר'. למחרת מקרון עשה לו את תרגיל המסרון המפורסם וכתב לו: 'אני עוזב'". הולנד עצמו עדיין רותח: "מקרון הוא תחפושת אחר תחפושת, הוא הכל וכלום. זה מאוד יעיל ונראה מלא אופי, אבל זה הרסני בטווח הארוך. הציבור צריך להבין מה המניעים להחלטות", הוא מצוטט בספר.
גם בספרה של צ'אקלוף הולנד מתבטא באופן זהה אבל בעילום שם. עם זאת הוא לא טרח להכחיש שאלו דבריו. אבל רוב הזמן צ'אקלוף מתארת איש אחר לגמרי. היא מביאה כדוגמה את משבר המיטות בבתי החולים בסגר השני. "היועצים של מקרון אמרו לו לפתוח בתי חולים צבאיים ברחובות כדי להרגיע את האוכלוסייה, שתראה שמטפלים בה. 'זו תהיה מחווה מאוד גברית מצד נשיא הרפובליקה. ירגישו שאתה אוחז בהגה', אמרו לו". אבל מקרון, לפי המתואר בספר, היה עסוק בספירת מספר המיטות בצרפת כדי לוודא שיש מספיק מקום לטפל באוכלוסייה.
"זה תרגיל תדמית ואני לא מוכן לזה", מצטטת צ'אקלוף את מקרון ברגע המתוח במשרדו בארמון האליזה, כשמגפת הקורונה משתוללת בחוץ. "את רואה", היא אומרת לי, "בניגוד למה שחושבים הוא בכלל לא מתעסק בבניית התדמית של עצמו, הוא עסוק בלקבל החלטות, והיועצים מתעסקים בזה".
אז מה יקרה בפרק הבא של ההתמודדות לנשיאות צרפת? המרואיינים בספר של דווה ול'אום בטוחים שאין עתיד למפלגתו. "מהמקרוניזם נשאר רק מקרון", הפטיר בבוז מנואל וולס, ראש ממשלת צרפת לשעבר. אפילו השרה שלו, מרלן שיאפה, אומרת: "אין אף אחד מאחור. ביום שהנשיא מחליט לארוז מזוודה, לצאת לחופשה ולנסוע מסביב לעולם עם אשתו… אף אחד במפלגה לא יכול להחליף אותו". "90 אחוזים שהוא יתמודד, אבל הוא כל כך לא צפוי. הוא יכול פתאום ברגע האחרון לומר 'בעצם לא'", מהרהרת צ'אקלוף ונזכרת במה שאמרה פעם בריז'יט מקרון: "תמיד חשבתי שבעלי יהיה סופר".
אולם בינתיים הימין הקיצוני בצרפת מתחזק, ועמנואל מקרון הוא בינתיים החומה היציבה ביותר נגד הגל העכור הזה. "הם מזועזעים מכך. הזוג מקרון כל כך מזדהה עם עידן ההארה באירופה ועם הסובלנות", מספרת צ'אקלוף. "בהתחלה צחקנו. חשבנו שאריק זמור הוא מהליצנים האלה שמופיעים בטלוויזיה ואז פתאום צצים במרוץ לנשיאות. זה פשוט בלתי נתפס". זמור, שנשפט והורשע אחרי שהכריז ש"כל המוסלמים, בין שהם אומרים זאת או לא, הם ג'יהאדיסטים", זוכה בסקרים ל־16 אחוזי תמיכה, ואם ימשיך כך ייתכן שיגיע להתמודדות מול מקרון בסיבוב הבחירות השני.
אז אולי יש שני עמנואל מקרון, אולי הוא גם ימין וגם שמאל, גם אדם רגיש וגם פוליטיקאי קר, גם נאמן לקרוביו וגם בוגד פוליטי סדרתי. אבל עכשיו, כשהמרוץ הפוליטי לנשיאות צרפת מתחמם ומקצין, הגמישות הזו עשויה להעניק לו גם יתרונות.
