"אולי נזוז קצת הצידה", לוחשת לי פהימה ומסמנת לכיוון פינה שקטה יותר. אנחנו נמצאים באצטדיון ח'ליפה בקטאר, שעה לפני שריקת פתיחת המשחק של איראן מול אנגליה. מסביב אלפים בירוק עם דגלי איראן וצעיפים תואמים. יש גם תוף גדול, ירוק כמובן, ולהקת רקדנים אותנטיים כביכול, שעוברים מאצטדיון לאצטדיון, מחליפים קו מוזיקלי וצעדי ריקוד בהתאם לנבחרות שעל המגרש.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
פהימה בת ה־30 עטופה בגלבייה שחורה קלאסית שלא מסתירה חיוך ציני. בניגוד לחבורה הנלהבת מברייטון, אנגליה, שמצלמת את המקומיים המפזזים בהתלהבות, היא מבינה שהלהקה הערבית שרוקדת מולה היא פייק מוחלט. אבל החיוך יורד מהר מאוד ופהימה מסתכלת בדאגה סביבה ובוחנת בחשדנות מי מגיע, מי הולך, מי מצלם. בחוץ השמש של דוחא בוערת כבר מיליון שנה, אבל פהימה מוותרת על הלוקיישן המוצל והנעים יחסית שמצאנו, לטובת אזור לוהט במיוחד - רחוק מהחברים האיראנים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בפני המרואיינות האיראניות אני מזדהה כעיתונאי מאקוודור. מעולם לא הייתי שם, והספרדית שלי מסתכמת בכמה משפטים שהחלפתי עם חוליו ואנריקה איגלסיאס, כל אחד בנפרד. אבל אני עונד צמיד יד בצבעי המדינה וזה מספיק כדי להרגיע את המרואיינות מאיראן. בהתחלה עוד ניסיתי להזדהות כישראלי, אבל התגובות גרמו לי לשנות טקטיקה. גם אם הן לא חיות כיום באיראן, ומתנגדות לכל מה שעושה השלטון, לפעמים השנאה לישראל עדיין מבעבעת. אחרי כמה עימותים קלים ומבטים רושפים, ההחלטה הנבונה יותר הייתה לוותר על הניסיון לדו־קיום. אז בשבילן כרגע אני כתב מאתר ספורט אקוודורי שמשדר באנגלית. לא בדיוק סיפור כיסוי שהמוסד היה מאפשר, אבל בנסיבות החמקמקות האלה זה מספק.
5 צפייה בגלריה
''אנחנו פה בחגיגת כדורגל, אבל הנשים שלנו בבית אומללות''. אוהדים במשחק הבכורה של איראן
(צילום: עוז מועלם)
"אני עצובה מאוד", אומרת פהימה. היא דוברת אנגלית רצוצה, לפעמים מתובלת בפרסית.
למה בעצם? מונדיאל זה כדורגל, שמחה, חגיגה.
"כי בסוף אני צריכה לחזור לאיראן ואני יודעת בדיוק מה קורה שם. אנחנו פה בחגיגת כדורגל, אבל הנשים שלנו בבית אומללות. אני רוצה שהן יהיו מאושרות, והיום הזה רחוק. אני יודעת בדיוק לאיזה סוג של מדינה אני חוזרת. המונדיאל בסוף ייגמר, החיים האומללים שלנו ממשיכים".
אבל אולי משהו ישתנה? יש סימנים שהעם שלכם ממש נאבק.
"מי יכול לחזות? מי יכול לנחש? אנחנו יכולים רק לקוות. אתה יכול לדעת בערך מה יהיה במדינה שלך עוד חודש, עוד שנה (היא מתייחסת כמובן לאקוודור ולא לישראל - ר”ש) אבל לא אני ולא אף אחד באיראן יכולים לדעת. המצב ממש מסוכן, רע, מייאש. אתם בתקשורת חייבים להעביר את הקול הזה שלנו הלאה, לכל מי שיכול לשמוע. איפה המדינות הדמוקרטיות הגדולות. למה הן יושבות בצד בלי לעשות כלום? איך זה יכול להיות?"
פהימה מוחה במהירות דמעה שמבצבצת כי שני בחורים איראנים שמחים מתקרבים. היא מבקשת שלא לפרסם את התמונה שלה. את השם הפרטי לא אכפת לה. "יש מיליונים בשם פהימה. ההורים שלי לא היו מקוריים", היא מחייכת.
נשים, חיים, חופש. אלה המסרים שמתנוססים על החולצות של נושאי המחאה האיראנית בקטאר. לא משנה איך תסתיים, אפשר כבר לקבוע שמחאת החיג'אב היא נקודת ציון היסטורית. עכשיו היא גם משתלבת בטיימינג נפלא עם המונדיאל בקטאר. דווקא הניסיון הקטארי להלבין את המדינה בעזרת המפעל הגדול ביותר של הכדורגל העולמי, הביא למרכז הבמה העולמית את מחאת הנשים האיראניות. ואולי, באופן אירוני, אפילו השחיתות של פיפ"א תפעל דווקא לטובת זכויות האדם.
קחו למשל את הכדורגלנים האיראנים. הם לא היו יכולים להתנתק ממה שקורה פה, בדוחא, גם אם ממש רצו ליישר קו עם השלטון שמחכה בבית. ההחלטה שלא לשיר את ההמנון במשחק נגד אנגליה הגיעה אחרי התלבטויות קשות, כפי שהודה בפנינו הקפטן הכול יכול של איראן, הכוכב עלירזה ג'האנבחש. לנבחרת האיראנית לא נותרה בעצם ברירה אלא להצטרף למחאה בשתיקה הרועמת ביותר שהיו יכולים לייצר מול מאות מיליונים שרותקו אל המסכים. השחקנים של המאמן הפורטוגלי קרלוס קיירוש הביטו באייקונים אחרים של הספורט האיראני - כמו הג'ודוקא סעיד מולאי וכדורגלן העבר עלי כרימי - מזדהים בקולם עם המפגינים והבינו שהפעם, גם אם בבית נשקפת להם סכנה אמיתית, גם הם חייבים להביע הזדהות.
מהסה אמיני בת ה־22 היא המנהיגה הרוחנית הגדולה של מחאת הנשים האיראנית. למרבה הצער, היא לעולם לא תדע שהיא כזו. לפי הגרסאות הקלות יותר, אמיני נרצחה על ידי השלטונות במהלך מעצרה אחרי שלא לבשה כראוי את החיג'אב. הגרסאות הפחות רכות מדברות על כך שאמיני עונתה למוות על ידי משטרת המחשבות האיראנית עד שמתה לאיטה בייסורים בכלא. המהומות שהוצתו בעקבות הטרגדיה האישית שלה גררו מוות של לפחות 348 איש בהתקוממות ברחובות ויותר מ־16 אלף נעצרו.
האיראניות כאן מספרות שהמספרים הרבה יותר גדולים, "רק שאף אחד לא יודע". איש גם לא יודע כמה מפגינים מחכים כעת להוצאה להורג, אחרי שנידונו למוות על ידי השלטונות רק כי העזו להצטרף למחאה. "מספיק שלט לא במקום - ואתה מת", מספרת פהימה.
ביום שלפני המשחק הראשון של איראן במתחם הפנטסטי שהוקם סביב לוסייל, אצטדיון שיש לו עיר, האוהדות האיראניות מגיעות להפגנת כוח. מספרית הן שליש מהאוהדים הגברים ואפשר לחלק אותן לשלוש קבוצות: יש את אלה שברחו מהמדינה וחיות במדינות אחרות כמו ארה"ב, אוסטרליה, בריטניה ובמדינות דרום אמריקה. הן בדרך כלל ידברו ללא חשש נגד המשטר הקודם שלהן ועם זאת יביעו אהדה נלהבת לנבחרת, למרות שהיא מייצגת בסופו של דבר את אותו משטר.
הסוג השני מורכב מאיראניות שמגיעות מהמדינה, כמו פהימה, ומבקשות לדבר בסתר נגד המשטר, להעביר את המסרים החשובים שלהן הלאה.
מגיעות לכאן נשים רהוטות מאוד, שמדברות בעד המשטר באנגלית אוקספורדית. כל זה כנראה מעיד שהן נשלחו לכאן מטעם. הן לא מפחדות להתעמת עם האיראניות הגולות ולפחות בארבעה מקרים הן הוציאו את הסלולרי שלהן כדי לתעד את מי שמדבר נגד המשטר
הסוג השלישי טריקי במיוחד. מדובר בנשים רהוטות מאוד, בעלות אנגלית אוקספורדית, שמדברות באופן גלוי בעד המשטר, בצורה מדויקת מדי תוך כדי חזרה על מסרים. כל זה כנראה מעיד שהן נשלחו לכאן מטעם. הן לא מפחדות להתעמת עם האיראניות הגולות ולעיתים אפילו מזיזות אותן מהפריים שלנו כשהמסרים שלהן לא מתאימים לקו שהן מנסות לייצג. לפחות בארבעה מקרים הן הוציאו את הסלולרי שלהן כדי לתעד את מי שמדבר נגד המשטר, במטרה ברורה: להפחיד.
אחת מהן מציגה עצמה כ"מריה יוספי" ומצהירה: "אני מאושרת לחיות במדינה האהובה שלי".
איך זה יכול להיות? נשים מופלות באיראן לרעה, הן כרגע גם נרצחות.
"אוקיי, נכון שהמצב לא טוב, והמשטרה מנסה להתגבר, אבל את כל מה שקורה באיראן אנחנו נפתור בעצמנו ולא ניתן צ'אנס לאויבים שלנו לעשות שינויים ולהתערב במה שקורה".
אבל נשים סובלות באיראן, הן רוצות חופש ביטוי, רוצות להתלבש בדיוק לפי איך שבא להן. כל זה בלתי אפשרי.
"מי אמר לך את זה?"
דיברתי הרגע עם איראניות שחיות באוסטרליה. הן מטהרן ואמרו בדיוק את הדברים האלה.
היא נוחרת בבוז. "אה, הן מאוסטרליה ואתה מאמין להן, אני מטהרן ולי אתה לא מאמין? אתה רואה מה זה תקשורת בעולם? אתם מסלפים ומעוותים. אבל בשביל זה אני פה ואני דווקא אענה לך על כל מה שאתה רוצה".
אוקיי, מצוין, אני ממש רוצה לדעת למה אמיני נרצחה.
"את זה אני לא יכולה לדעת, מי יודע? מי אמר שנרצחה? כי ככה כתוב באמריקה? אני זו שבאה מאיראן ורואה מה קורה. כן, יש משבר במדינה שלנו, זה משבר לא פשוט, אבל אנחנו נפתור את זה יחד, ברוח האיראנית, ולא על ידי מעצמות או האו"ם שרק רוצים ברעתנו. אתה חושב שלנשים באנגליה ובארה"ב אין בעיות?"
בטוח שיש, אבל הן בדרך כלל שוות זכויות וסביר שלא הורגים אותן בגלל לבוש לא מתאים ברחוב. גם אם יצאו בעירום.
"בסדר, אבל איראן נמצאת במזרח התיכון, אז הבעיות שלנו גדולות יותר. זו מדינה שבסוף צריכה כל הזמן לשמור על עצמה. אף אחד לא יתקיף את אנגליה מחר, נכון? לאיראן יש הרבה אויבים. אם לא נהיה חזקים מבפנים, זה הסוף שלנו. את זה אלה שדיברת איתן מאוסטרליה לא מבינות".
הן דווקא נולדו בטהרן וחיו שם לפחות 20 שנה.
"ומה הן יודעות על מה שקורה היום? שום דבר באמת".
עם זה אני מסכים. אני חושב שאנחנו יודעים מעט מאוד על פשעים שנעשים במדינה שלך.
"בדיחה. מגזימים לגמרי. כאילו במדינות אחרות אין הפגנות או הרוגים לפעמים. איראן? זו הבעיה של העולם כרגע? זו הבעיה שלך כרגע? מספיק, מספיק".
תגידי, אגב, כמה שילמת כדי להגיע לפה?
"למה זה מעניין?"
סקרנות. אני שואל גם אוהדים ממדינות אחרות.
"סביב 500 דולר".
זול מאוד. דיברת עם אוהדים איראנים מדרום אמריקה שטענו ששילמו 8,000 דולר לראש כדי להיות פה.
"אין לי מושג. זה מה שעלה לי".
האם היא שליחה של השלטון והוכנה במדויק כדי להיות כאן ולענות לשאלות דומות? אני מהמר שכן. היא ממשיכה ללוות אותנו בהמשך וכשנתקלת באיראניות לשעבר שמדברות נגד המדינה שלה, פשוט מצלמת אותן, לפעמים אפילו מקרוב מדי, מרחק מאיים של כמה סנטימטרים מהפנים של המרואיינות. מדהים לגלות שההתנהגות החריגה הזו מתקבלת כמובנת מאליה על ידי איראניות שמגיעות להתראיין אצלי בשמן וללא חשש.
ונוס, סם, ספה ואריסו הם רביעייה שהגיעה מקליפורניה. ונוס וסם הן נשים, ספה ואריסו גברים. המבטא שלהם עדיין איראני חזק למרות השנים בשמש האמריקאית. כולם לובשים חולצות שמביעות תמיכה במחאה האחרונה. ונוס מבקשת לדבר תחילה על הנבחרת האיראנית. "אני ממש חוששת לשלומם", היא אומרת לפני המשחק בח’ליפה, עוד בטרם מחאת ההמנון. "אם הם יעשו משהו שיזדהה עם המחאה, כשהם יחזרו לאיראן הם יקבלו עונשים והמשפחות שלהם יהיו בסכנה. הם עצמם לדעתי יהיו בסכנה".
"אבל אם יהיו יחד, יעשו משהו לכולם?" תוהה סם.
שאלה טובה.
"אני חושבת שיהיה להם קשה מול איחוד כוחות כזה באיראן. ולכן אנחנו כאן, מבקשים מכולם: אלה יותר מ־43 שנה של כוח ודיקטטורה באיראן, זה צריך להסתיים. זה מה שהנשים באיראן באמת רוצות. אנחנו פה לא רק כדי לתמוך בנבחרת. זה תוצר הלוואי. באנו לפה לפני הכול כדי להביע תמיכה באיראן, להזדהות ולצעוק: שחררו את איראן מהרוע".
סם, איראנית שמתגוררת בקליפורניה: "אנשים, בעיקר הנשים באיראן, מבקשים זכויות אדם בסיסיות. חופש לחיות, חופש דיבור, חופש להתלבש, חופש לחגוג. אבל המשטר באיראן לא מבין מה זה חיים נורמליים. הם הורגים ילדים קטנים בקלות ושמים בכלא פעוטות בני שנתיים"
דיברתי פה עם תושבת איראן שנמצאת פה לידנו והיא אומרת דברים אחרים. אולי אתם באמת לא יודעים מה קורה ונשענים על תקשורת מערבית מסלפת? מי יכול לדעת? היא חיה שם.
סם מגחכת. "אל תעצבן אותי בבקשה. אתה באמת מאמין לשאלה שלך? כי לא נראה לי. אנשים, בעיקר הנשים באיראן, מבקשים זכויות אדם בסיסיות. חופש לחיות, חופש דיבור, חופש להתלבש, חופש לחגוג. הם רוצים להיות לחיות חיים נורמליים כמו בכל מקום, אבל המשטר באיראן לא מבין מה זה חיים נורמליים ולא רוצה בכך. טוב לו במצב הקיים. הם חבורה של 'סייקוז' שרוצים להרוג ולא לתת חופש לאנשים לדבר, להתנהג כמו שהם מרגישים. הם משליטים פחד באמצעות עינויים, זה לא רק מאסר. הם הורגים ילדים קטנים בקלות ושמים בכלא פעוטות בני שנתיים לפעמים. אנחנו פה כדי לצעוק ולגרום לעולם להתערב. קיבלנו את הבמה הכי טובה שיכולה להיות, אליפות העולם. הכדורגל הוא משני לגמרי".
את חושבת שיש באמת סיכוי למהפכה של ממש?
"אני בטוחה. אני יודעת ממה שקורה שם שכולם הפעם מאוחדים נגד השלטון. פעם זה לא היה ככה. היו קולות לפה ולפה ואז המחאה הייתה מתפספסת. הפעם, שם בטהרן, כולן תומכות זו בזו כך שהמשטר בסוף יקרוס, אני בטוחה".
ונוס מתערבת בהתרגשות: "תגיד לי דבר אחד קטן שהמשטר הזה יכול לעשות באופן חיובי עבור אזרחי איראן. אחד! שים לי על השולחן, בבקשה, אני מחכה. לא תמצא דבר כזה. יודע למה? הכלכלה של איראן דפוקה. חופש הזכויות דפוק. חופש הדיבור דפוק. אי־אפשר להתלבש איך שרוצים. הכול רע ומייאש. זה ייגמר. גם אם לא עכשיו, זה יסתיים בסופו של דבר. אני מבטיחה לך".
לספה יש מסר דווקא לשחקני הנבחרת: "הם יודעים מהן זכויות אדם כי יוצא להם לפעמים לשחק במדינות אחרות, חופשיות, למשל הקפטן עלירזה. הם צריכים לשמש דוגמה לכולם פה ולהזדהות עם המפגינות, עם הנשים המסכנות באיראן. אנחנו מקווים שהם לא ישירו את ההמנון היום נגד אנגליה. אם ישירו, אני אפנה את הגב ולא אסתכל עליהם בכלל".
רגע, רגע, גם קטאר מקפחת זכויות נשים והנה אתם פה, כמוני, וכולנו שותפים לאותה חגיגה של צביעות.
"אתה צודק. בוא נגיד שאפליית נשים זו בעיה בכל מדינות המזרח התיכון, אבל תשמע, ברגע שאיראן תשתנה - כל המזרח התיכון ישתנה. אנשים חייבים להבין. אני חייתי שם, אתם לא. איראן עומדת מאחורי כל הבלגן במזרח התיכון. אם המשטר הזה יקרוס, כולם באזור יחיו בשלווה".
בלוסייל אני פוגש את פאטמה, שנראית מטופחת כמו שחקנית הוליוודית. "אני חיה בקטאר כבר שנתיים, הגעתי מאיראן ישר לפה וטוב לי. אכפת לנו מהאנשים באיראן, לא מהממשלה. ואני חושבת שהשחקנים מאוד נסערים ממה שקורה בבית".
הקפטן שלכם אמר לנו שהם מאוד מתלבטים מה לעשות לנוכח המחאות.
"אני חושבת ש..."
לפני שהיא מספיקה לענות, פאטמה ממש נדחפת מהפריים בגסות על ידי אישה איראנית מבוגרת, שרוצה לומר לעולם, כלומר לתקשורת באקוודור, את דבריה. "אל תקשיב לה. השחקנים שלנו ייתנו את הטוב ביותר שלהם. מה שקורה באיראן לא ישנה כלום. אנחנו מאוד חזקים, ואף אחד לא ישנה אותנו. זו לא הבמה להגיד את הדברים האלה כי זה ספורט, אבל זה מי שחולם על איראן שונה - תפסיקו לחלום. אנחנו אוהבים את המדינה שלנו".
איך אפשר לאהוב מדינה שלא נותנת לך חופש, שמפלה אותך לעומת גברים?
"אנחנו חופשיים תמיד, מי אומר לך שלא?"
אנשים נהרגו אפילו בהפגנות האחרונות.
"שטויות. רק מעטים. אנשים מוסתים על ידי אחרים, אבל זה לא מה שאתה חושב. יש כמה איראנים שלא מרוצים, נו מה. בכל מדינה יש אזרחים לא מרוצים, אז אני לא חושבת שמשהו באמת יקרה ושמשהו ישתנה. אנחנו מאושרים ומאחלים את הטוב ביותר לאיראן ולנבחרת".
סלין וסמרד הן שתי נשים בשנות ה־30 לחייהן שהגיעו מפרת', אוסטרליה. "המשחק פחות מעניין אותנו", הן אומרות.
אז למה הגעתן מאוסטרליה?
"לפני הכול להשמיע את קולנו. לאיראן עכשיו אין מה להפסיד וזה הכי מסוכן. אנחנו חוששים לחיים של הנשים באיראן. תתפללו בשבילן, תצעקו את הזעקה שלהם".
5 צפייה בגלריה
''הם הגיבורים שלנו''. שחקני נבחרת איראן, שותקים בזמן שהמנון המדינה מתנגן
(צילום: GettyImages)
למגרש בח’ליפה מגיעה גם סומיט, כשהיא אוחזת בשלט מחאה נגד המשטר: "באתי מאירופה, אל תקשה עליי מאיפה בדיוק. אל תטעה במי שהגיע מאיראן. כל אלו שאתה רואה רוקדים, מפזזים ושרים בעד הנבחרת בחוץ, אלה אנשים שהשלטון באיראן משלם להם. זו בדיחה גרועה. אני מזהה אותם".
לסומיט יש ביקורת נוקבת גם כלפי העולם שמחוץ לאיראן: "למה אנשים מזדהים עם אוקראינה ואיתנו לא? למה רוסיה הודחה מכל המפעלים הספורטיביים ואיראן משתתפת פה? זו בושה לעולם. ילדים נהרגים ברחוב, אתה יודע? אתם יודעים? והאוהדים האלה, אנשים בתפקיד, מנסים לצייר תמונה אחרת. אני מבקשת שלא תיפלו בפח הזה. יש לנו משפחות באיראן. הן סובלות, הן מאוימות, הן מפחדות על חייהן. בבקשה, בבקשה, תעזרו להן".
סומיט מוחה דמעה ורצה להיכנס למשחק עם קבוצת חברים. למרות הביקורת, הם מניפים דגלים של הנבחרת ורוצים שתנצח. "זה ייתן כמה ימים של אושר לאיראנים וזה מגיע להם", סומיט אומרת לפני שהיא נעלמת, "אבל בסוף השחקנים צריכים לזכור דבר אחד: הם לא משחקים עבור המשטר, הם צריכים לשחק עבור התושבים הסובלים, בעיקר עבור הנשים. אם בעזרת הכדורגל כאן נעביר את המסר הזה, איראן תנצח".
מאוחר יותר, באצטדיון, היממו הכדורגלנים האיראנים את העולם ושתקו כשהמנון המדינה שלהם התנגן. "אתה לא מבין כמה אומץ נדרש מהם", מסבירה לי אוהדת איראנית בסיום. "התוצאה בכלל לא משנה. הם הגיבורים שלנו עכשיו".
