השאלה הקשה, כך התברר בשבוע שעבר, איננה תוכן הרפורמה המשפטית - אלא אם לחתור ליישוב המחלוקת לגביה. מגוון הפשרות התלויות באוויר אינן שונות זו מזו בעיקרי הדברים, וכולן מתכנסות סביב קונצנזוס רחב. נשיא המדינה יצחק הרצוג צודק: על הפרטים השונים ניתן להסכים; מה שחסר הוא רצון טוב למשא ומתן בתום לב.
מעטים חולקים על כך ששיטת הממשל הקיימת בישראל סובלת מ"גירעון דמוקרטי". המהפכה החוקתית של 1995, שקבעה שהכנסת רשאית לקבוע ברוב מקרי ובאופן מתמשך מהן המגבלות החוקתיות החלות על פעולותיה שלה, יצרה מפלצת דמוית אוּרוֹבוֹרוֹס, הבולעת את הזנב של עצמה, ממשיכה לאכול את הגוף ולהתקדם לכיוון הראש. כל עוד ממשיכים ליישם את התיאוריה המהפכנית הזאת אין שום צורך בפסקת התגברות: הכנסת רשאית לכאורה להתכנס בכל עת ובכל שעה ולבטל את "חוק יסוד: כבוד האדם "וחירותו באותו רוב שבו התקבל - 32:21.
תשתית מושגית משובשת כזאת מזמינה חרדה, שממנה נובעת ריצה מבוהלת לחסות תחת כנפיה של המערכת המשפטית: בתי המשפט ומשפטני השירות הציבורי. אין בין הבהלה הזאת ובין השאיפה ל"אדם חזק" שיעשה סדר ולא כלום. זהו גורם העומק למסקנה הישראלית, שאין לה אח ורע בשום מדינה ברחבי הגלובוס, שכל בעל סמכות שיפוטית, מגדול ועד קטון, רשאי לבטל כל חוק, בעוד שופטים המוסמכים לבטל חוקים אינם נבחרים על ידי הציבור או נציגותו הנבחרת.
זאת גם הסיבה לכך שאזרחי ישראל הסכימו למצב שבו התובע הכללי עשוי לקבוע שמישהו לא כשיר לשמש שר המשפטים (יעקב נאמן) או שר המשטרה (רפאל איתן), מבלי שיקבל להחלטה כזאת הסכמה מראש של בית המחוקקים, גוף ציבורי חיצוני או בית משפט, כנהוג ביתר העולם הדמוקרטי. לכן, חייבים לחזור ולבנות שיטה המבדילה בין הרובד החוקתי של המשפט לבין חוקים רגילים, והמנסחת עקרונות יסוד שקשה מאד לתקן אותם, לרבות זכויות האזרח היסודיות, כגון הזכות לשוויון.
השיטה צריכה לאפשר לערכאה בכירה לבטל חוקים המנוגדים לעקרונות חוקתיים, אולם רק בהליך מיוחד ונדיר. חברי הערכאה המוסמכת לבטל חוקים צריכים להיבחר בידי נציגי העם, אך לא על סמך רוב קואליציוני מקרי, אלא בהסכמה רחבה או תוך מתן יכולת השפעה אפקטיבית לאופוזיציה.
פרופ' רון שפיראצילום: סיון פרג'תעשיין ותיק, בעל אחת החברות הגדולות בישראל, אמר לי בשבוע שעבר: "אם הגעת למסקנה שאתה צריך לשפר את המפעל – תעשה את זה; אבל אל תהרוס את המפעל הישן לפני שאתה יודע שהמכונות החדשות עובדות". הרצון של המנהיגות שנבחרה בבחירות האחרונות להשיג הכול, כאן ועכשיו, ומנגד – האינטרס של אחדים מאנשי האופוזיציה שלעולם לא תושג פשרה כל עוד הם לא בשלטון, עלול להחריב את המפעל המשותף עוד לפני שהמכונות החדשות יתחילו לעבוד.
אנו, כאזרחים, צריכים להתייצב מאחורי קריאת הנשיא ולקרוא למנהיגים הפוליטיים: שבו וסכמו את הפרטים - בדיוני ועדה, בשיחות מסדרון או בבית הנשיא. אם צריך, תפתחו במחוות קטנות של רצון טוב, כגון הקפאה זמנית של ההליכים לצורך ניהול שיחה. אך אל תהרסו את הקיים לפני בניית מנגנון מוצלח אחר.
- רון שפירא הוא פרופסור למשפטים, רקטור המרכז האקדמי פרס
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
