הקרב רק מתחיל. הכרזת המלחמה הושמעה לפני יומיים בידי שר המשפטים לוין. סביר להניח שיש בה עז אחת או יותר; סעיפים שראש הממשלה ושר המשפטים מבינים שיעברו שינוי, התמתנות והתאמה. אך גם אם נוציא משם כמה בנות צאן, נותר דיר שלם של ערעור יסודות המשטר הישראלי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
מה שאנחנו חוזים בו הוא הסתערות גחמנית, משוללת בושה, על מערכת המשפט. גם יוצרים כלל שדורש רוב בלתי אפשרי בבית המשפט כדי לפסול חוק, גם ממנים את השופטים, וגם מאפשרים לכנסת לעקוף את ההחלטה – וברוב המינימלי לכל קואליציה ישראלית, 61 ח"כים. אם זו הייתה "רפורמה", לוין היה טורח להסביר מה יגן על זכויות מיעוטים בישראל לאחר יישומה. אם היה רוצה בשינוי מתקן, בריא, שר המשפטים לא היה מדבר רק לחברי מרכז הליכוד ולינון-מגלים ההזויים, אלא לציבור כולו – שיש בו רבים החוששים לגורל הדמוקרטיה.
יריב לוין מציג את הרפורמה במערכת המשפט בכנסת
(צילום: ערוץ כנסת)
בחלק המקומם ביותר, לוין העז להיתלות בסנדקו, מנחם בגין. הוא יודע היטב שראש הממשלה הראשון מטעם התנועה הלאומית ליברלית קידש את מערכת המשפט. לא מדובר היה רק באהבת הדין. בגין שימש באופוזיציה שנים רבות. הוא חווה את המנגנון המפא"יניקי שהושתת על רוב גדול. הרשות השופטת הייתה עבור האופוזיציה הימנית, בראשית המדינה, מקלט של צדק. בגין הוא שקידם את הרעיון של חוקי יסוד שיאפשרו לבית המשפט לפסול חוקים של הכנסת. "למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם". בגין אמר שיש שופטים בירושלים. גישת נתניהו (האב, הבן וכל השאר) לא נותנת את הכבוד הזה לרשות השופטת. לדידם, אין שופטים בירושלים. יש קושרים בירושלים.
עניין מדהים: ממשלה חדשה עולה לשלטון וטוענת כי בתי המשפט עומדים בדרכה. אך אין לה אף רפורמה אמיתית – לא בדיור, בתחבורה, ביהודה ושומרון – שבג"ץ מאיים לפסול. למעשה, אין לה בעיה פרקטית עם מערכת המשפט. מאידך גיסא, יש לה שתי בעיות פרסונליות: הראשונה היא שראש הממשלה נתניהו מתמודד עם אישומים חמורים בשחיתות, ואם יורשע עשוי להיגזר עליו עונש מאסר. העניין השני הוא אריה דרעי, שהתקדימים שקבע ביהמ"ש בעבר אמורים למנוע ממנו לכהן כשר – גם כיום.
הטיעון הענייני לכאורה הוא שאי-אפשר לשלוט בישראל בשל מעורבות בלתי פוסקת של בתי המשפט, ושל היועצים המשפטיים. לא צריך להיות איש ימין כדי לחשוב כך: חיים רמון, לדוגמה, מקדם את הרעיון הזה שנים רבות. גם יצחק רבין רטן על בג"ץ ותקף אותו, בהקשר ביטחוני (גירוש אנשי חמאס). טרוניות "חוסר המשילות" בשל ביהמ"ש החלו לפני שנים רבות. נתניהו תמיד דחה אותן – וגונן על עצמאות הרשות השופטת. עד שמשפטו שלו נפתח, כמובן.
הרחק ממסיבת העיתונאים החלולה של לוין, אפשר לקיים דיון אמיתי על משילות. השבוע שוחחתי עם תומר לוטן, המנכ"ל הפורש של המשרד לביטחון הפנים. לפני שעמר בר-לב מינה אותו למנכ"ל, לוטן שימש כראש מטה תוכנית מגן ישראל בקורונה. בעבר היה ראש המטה של יו"ר העבודה אבי גבאי, וקודם לכן מנכ"ל העמותה להעצמת האזרח. לוטן מתמחה, למד ומלמד מינהל ציבורי; זו התשוקה שלו. בגיל 45 קיבל מתנה ענקית; הזדמנות ליישם מדיניות באחד ממשרדי הממשלה החשובים והמורכבים ביותר, בפרט אחרי אירועי שומר החומות. השבוע הגיע לפגישת סיום עם השר החדש איתמר בן גביר; חילופי הדברים היו נעימים יחסית. לשני הצדדים היה ברור שלוטן לא נשאר. מי ששוחחתי איתו במשטרה ובשירות המדינה היה נדיב בשבחים כלפי המנכ"ל הפורש. לומד מהר, מקשיב, היו תיאורים שחזרו על עצמם.
שאלתי אותו על העברת המשרד לידי השר החדש. הוא הסכים להגיד מעט מאוד על כך. "כשהיינו בטקס החילופים, היה לי קשה לראות את עמר בר-לב יוצא ואת בן גביר נכנס. ממש קשה. רגע סימבולי"
"הנתונים חד-משמעיים", אומר לוטן. "אי-אפשר לעשות מניפולציה על קורבנות רצח. התוכנית הלאומית שיישמנו למאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית היא מגה־אירוע בחברה הישראלית.
סימבולי לְמָה?
"אגיד את זה על דרך החיוב. בצד אחד גיבור ישראל, איש משכמו ומעלה, שנתן את מיטב שנותיו לביטחון, נלחם באויב בכל הזדמנות, ובצד השני מישהו שהוא ההפך מזה".
בשבוע העזיבה יצא הנתון הרשמי: בפעם הראשונה אחרי שנים של עלייה, ירידה משמעותית של 16% במספר הנרצחים בחברה הערבית. הנתון הזה לבדו הוליד עוד נתונים חיוביים: ירידה במספר הנשים שנרצחו בישראל (כ־60% באות מהחברה הערבית), וירידה בסך הרצח הכללי במדינת ישראל. יש עלייה מרשימה בתפיסת כלי נשק, נניח רובים: 80% יותר. הוגשו השנה 21% יותר כתבי אישום שקשורים לפרוטקשן. בדרום הארץ הייתה ירידה של כ-20% בפשיעה חקלאית. עלייה של 110% בחלוקת דוחות תנועה בכבישי הדרום.
לוטן מתרגש כאשר הוא מדבר על הירידה במספרי הנרצחים. "אלה נתונים חד-משמעיים. אי-אפשר לעשות מניפולציה על קורבנות רצח. איך זה קרה? תשמע, התוכנית הלאומית שיישמנו למאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית, היא מגה-אירוע בחברה הישראלית. מגה-אירוע. יש פה מדיניות, וזה בא מבר-לב ומשני ראשי הממשלה. ולאחריה התגייסות מדהימה של משרדי הממשלה לטובת יישומה. המרכיב המרכזי בה היה 'מסלול בטוח' (מבצע אכיפה נגד מחוללי פשיעה בחברה הערבית). זה המבצע שהוביל יואב סגלוביץ' – הוא ידע להכניס לחדר 20 גופי אכיפה ולקבל את שיתוף הפעולה שלהם".
העניין, אני אומר ללוטן, שזה לא הורגש. גם אם הצלחתם לפי הסטטיסטיקה, אנשים לא חשו שתחושת הביטחון האישי שלהם השתפרה. "יש תמיד בעיה בתיווך של ביטחון אישי לאזרח. זאת אומרת, הקשר בין מה קורה באמת – לבין מה אתה חושב שקורה. נניח אמא שלי, שגרה בגבעתיים. בכל מדד של רמות הפשיעה בסביבתה, מדובר בשווייץ. אין אלימות קשה בדרך כלל. פריצות וגניבות, הסיכוי להישדד ברחוב בלילה, עבירות מין – בין הנמוכים בעולם. אבל אם תשאל אותה מה מצב הביטחון האישי שלה, היא תגיד, על הפנים".
למה?
"בבסיס התיאוריה שלי לעניין הזה יש טרגדיה. הטרגדיה היא שומר החומות. זה היום שבו האזרח בישראל פתח את הטלוויזיה ואמר, אללה יוסטור. לינצ'ים בבת-ים ובעכו, מכוניות נשרפות בנגב, אבנים נזרקות, המדינה בלהבות. אני מזכיר לך את כותרות העיתונים. ב'ידיעות אחרונות' נכתב 'אנרכיה'. זהו קו פרשת המים של ביטחון הפנים בישראל. האירועים הללו הציגו מראה מפחידה מאוד בפני הציבור הישראלי. זה העלה את נושא ביטחון הפנים ממקום עשירי למקומות הראשונים בסדר העדיפויות של האזרח".
אוקיי. ואז מה קרה?
"זו הטרגדיה הפוליטית: הממשלה שהביאה לנו את אירועי מאי 2021, היא זאת שהזניחה במשך שנים את ביטחון הפנים וזאת שייבשה את המשטרה. ובמקביל – זה אותו גוש שרכב במשך שנה וחצי (בתקופת ממשלת בנט-לפיד) על הפחדים ששומר החומות הביא. מי שהביא את האנרכיה הזאת, רכב על הפחד והזין אותו. גם כאשר הצלחנו טיפה לשפר את המציאות, זה כבר לא שינה שום דבר".
אולי הממשלה שלכם התמקדה בפשיעה בתוך הציבור הערבי, אבל לא בממשק עם החברה היהודית.
"תראה, הפשיעה במדינת ישראל – בחלקה הגדול מיוצרת בחברה הערבית. אני אומר את זה בצער, אבל זאת המציאות. פורץ שיפרוץ בכפר-סבא, או שיגנוב לך את הרכב מאורנית, או שינהג בנהיגה פרועה בכרמיאל, הוא בסבירות גבוהה ערבי. זה קשור לדיס-אוריינטציה מהמדינה, אי-שוויון והרבה מרכיבים שהם מחוללי עבריינות ופשיעה".
ובן גביר יגיד לך – תירוצים. הבעיה היא שלא מבינים מי בעל הבית. אכיפה. ענישה. מרכיב לאומני של העבריינים.
"המחשבה שערבי שעכשיו פורץ לך לאוטו, או שנוהג נהיגה פרועה בדרום, עושה את זה כי הוא ערבי ואתה יהודי – זה לא המצב. נכון, יש מקרים כאלה, אין ספק. אבל העבריין הממוצע, גם זה שיורה ורוצח בחברה הערבית, וגם זה שמייצר תופעות פשיעה קשות בקרב הציבור היהודי, לא פועל מסיבות לאומניות. דפוסי העבריינים האלה הם של כנופיות. הן מונעות בידי רצון כלכלי, מתודלקות עם זרימת אמל"ח, מורכבות מצעירים חסרי מעש שזמינים להיות חיילים של ארגוני הפשיעה – כי הם גם מובטלים וגם חסרי השכלה".
אני חוזר: הרושם היה שהתפר בין יהודים לערבים לא טופל.
"לא נכון. קודם כל ברמת ההשקעה, יש עיסוק בערים מעורבות, הקמה של מה שנקרא Safe City גם בעכו, גם בלוד. ירידה בפשיעה חקלאית, דוחות תנועה בדרום, תפיסות נשקים וטיפול באירועי ירי".
גם אם זה נכון – את הסיפור לא הצלחתם לספר.
"נכון. אתה צודק".
לוטן מלא שבחים לבר-לב, וסבור שהתקשורת והמערכת הפוליטית עשו לו עוול. "בכל נקודה, השיקול של בר-לב היה ממלכתי. מה הדבר הנכון לעשות". הוא מקפיד לדבר טובות על המשטרה, שלדעתו חסרונה המרכזי הוא שאיננה גדולה מספיק: "היא הרבה יותר חזקה וטובה ממה שחושבים... השחיטה של המשטרה הפכה לספורט". שאלתי על האלימות. המכת"זית המשטרתית שיורה בכינון ישיר בזוג חרדי מבוגר בירושלים, שעומד לתומו לצד הכביש. השוטרים שחובטים בנושאי הארון של העיתונאית שירין אבו־עאקלה. זו טענה מקובלת בקרב ימין, שמאל, חרדים וערבים – שהמשטרה לא יעילה, כוחנית.
הוא מתקומם. "אם תגלול היום בטוויטר ותכתוב משטרה, אתה תמצא שני סוגים של תגובות, משני צידי הסקאלה. אחד זה, המשטרה השתגעה, התחרעה, איזה שוטרים אלימים, והצד השני של הסקאלה זה, איפה המשטרה? למה אתם לא נכנסים בהם? עכשיו, זאת סכיזופרניה".
לא. הציבור רוצה שהמשטרה תטפל בפשיעה באגרסיביות ולא רוצה שהיא תטפל באזרחים תמימים או במפגינים באלימות.
"חלק מההסבר הוא מהותי: המשטרה בישראל היא גם משטרה עירונית, וגם משטרה לאומית. היא גם השוטר השכונתי שאתה בא לחבק כשגנבו לך את האוטו, אבל גם זה שילך להר הבית ויעצור בגופו התפרעויות. זה אותו שוטר... העובדה שהמשטרה כזאת מציבה אותה בחיכוך גבוה מאוד עם הציבור".
אני תוהה מה דעתו על התנאים שהעמיד בן גביר לכניסה לתפקיד, כולל שינויי חקיקה.
"אני מזהה חוט שני שעובר בין הדרישה לתיקון פקודת המשטרה, 'תנו לי עוד סמכויות', 'אני רוצה להחליף את היועצים המשפטיים', ו'אני צריך לחבר אליי כל מיני יחידות', דרישות לווטו בכל מיני וועדות. זהו שיח שיוצא מתוך נקודת הנחה שניהול ציבורי עובר דרך סמכויות".
הגיוני, לא?
"זה לא המקרה. ניהול ציבורי הוא משהו שהוא הרבה יותר רך. הניהול הציבורי זה כמו סינפסות במוח, הכל מחובר להכל. אי-אפשר להניע דברים בלי לשכנע את הנציבות ואת החשבות, אגף התקציבים ומשרד המשפטים. מי שלא מבין את זה – לא מבין איך אפשר לנהל את מדינת ישראל".
זו תפיסה שפוליטיקאים, עוד לפני שלטון הליכוד והימין הנוכחי, משמיעים שנים. תנו לנו לעבוד. הפקידות והייעוץ המשפטי לא נותנים לנו ליישם מדיניות. משילות.
"אני אומר לך לפרוטוקול שזאת יללנות ממדרגה ראשונה. מי שלא יודע לנהל, בכלים שצריך לנהל בהם בשירות המדינה, שלא יבוא לשם. זה ניהול מאתגר, אין בכלל ויכוח, קשה יותר מלנהל חברה פרטית. אבל יש פה יתרונות, כי יש איזונים. בסוף, הסביבה הזו מיילדת את ההחלטות הטובות. נכון – במחירים די גדולים: זמן, אנרגיה. אבל מי שאומר לא נותנים לי, כן נותנים לי, תחליף לי את היועץ המשפטי, תן לי סמכויות, תביא את היחידה הממשלתית ההיא, לא יודע לנהל".
לוטן מודאג בעיקר מהתחום הביטחוני. המעבר ממה שנראה לו כניסיון להרגיע, לייצב, לפוליטיקה פופוליסטית, הפגנתית, ממוקדת סמלים. "זה אולי הדבר הכי חשוב שאני רוצה לומר לך: אנחנו יושבים על ערימה של חביות נפץ. ערימה. יש לנו הר הבית, אסירים ביטחוניים, ערים מעורבות, בדואים בדרום, מזרח ירושלים, שער שכם. בשתי שניות, חישוב מוטעה פה יכול להתפתח לאסון. לאו דווקא טעות של פוליטיקאים. יש רשתות חברתיות. כולם מדברים על הדאגה הדמוקרטית. הדאגה מהתלקחות ביטחונית הרבה יותר מוחשית בעיניי, כזו שתזלוג לתוך ישראל... אתה יכול למצוא את עצמך באירוע שבו כל המדינה נדלקת".
אבל בניגוד לסיפור של האיום על הדמוקרטיה, ישראל תמיד התמודדה עם המורכבות הזו.
"יש סכנה במהלכים האנטי-דמוקרטיים שהממשלה מקדמת, ובראשם פסקת ההתגברות. תהליך השחיקה הדמוקרטי מפחיד, אבל מזמין קרב התנגדות אזרחי ממושך. יחד עם זאת, הסכנה להסלמה ביטחונית ולהתלקחות מאסיבית בזירת הפנים תהיה, בטווח הקצר, מסוכנת יותר. צריך רק ניצוץ אחד שייקלט בידי אדי הדלק הרבים שמצויים כאן. יש פוליטיקה פופוליסטית, עוצמתית מאוד בממשלה הזאת, ספציפית אצל השר החדש – אבל כל המערכת כזו. ההתעסקות כל הזמן בסמליות, בשטויות, היא פשוט פיזור של גפרורים. בנוסף, היא לא מונעת את הניצוץ שיכול להתלקח".
כמעט מחצית ממדעני מכון ויצמן חתמו על גילוי דעת שמתריע מהכיוון שאליו מוליכה הממשלה. זו נורה אדומה לעומד בראשה
אלה ימים מרובי מכתבים ועצומות. בשבוע שעבר, לפני מסיבת העיתונאים של שר המשפטים יריב לוין השבוע, כאלף טייסים ונווטים לשעבר בחיל האוויר חתמו על מכתב לשופטי בית המשפט העליון. הם הצהירו בפניהם שבג"ץ הוא קו ההגנה האחרון של הדמוקרטיה הישראלית, וביקשו שיפעל. לפניהם היו דמויות בולטות בעולם ההיי־טק הישראלי, שכתבו לבנימין נתניהו והזהירו מפגיעה חריפה בסביבה העסקית כתוצאה מהתנכרות לערכים ליברליים. מאות שופטות ושופטים בדימוס יצאו נגד הכוונה לפגוע במערכת המשפט. היה מכתב של טנקיסטים, עם תפיסות דומות.
השבוע הגיע לידיי גילוי הדעת של מדענים במכון ויצמן. בעיניי, מכל מה שקראתי, הוא צריך להטריד ברמה העמוקה ביותר את בנימין נתניהו ושריו. זהו מכתב שעליו חתומים כ-250 מהסגל הבכיר במכון. כדי לסבר את האוזן: לפי ויקיפדיה, יש קצת יותר מ־600 תקנים שכאלה. כלומר כמעט מחצית מהמדענים של מכון ויצמן חתמו. בין החותמים חתנים וכלות פרסי ישראל וא.מ.ת (עדי קמחי, איתמר פרוקצ'ה, עודד גולדרייך, שמעון אולמן, בני שילה ואחרים).
וכך כותבים המדענים מהמכון: "רשימות שחורות, אפליה על רקע דת, לאום ומגדר, סתימת פיות, וחסימת הגישה למערכת החינוך בפני ארגונים שמתנגדים לעמדות השלטון פוגעות פגיעה קשה בחופש המחשבה והביטוי, ויוצרות סכנה חמורה לניוון של המחשבה המקורית, המאתגרת והנועזת שמאפיינת את המדע ואת התעשייה הישראליים".
הם מדברים על מערכת החינוך כבסיס להישגי המדע בישראל ועל הפגיעה במשרד החינוך, על כך שכוחו של רוב איננו יכול להיות בלתי מוגבל, ומסיימים באזהרה מהדהדת: "כמי שמשקיעים את חייהם בבניית המדע הישראלי, שנמצא בחוד החנית של איתנותה הטכנולוגית, הכלכלית והביטחונית של מדינת ישראל, אנחנו מאמינים שפגיעה ביסודות הדמוקרטיה – כולל חופש המחשבה, חופש הדיבור, סובלנות וקבלה של המגוון האנושי, מערכת משפט חזקה ובלתי תלויה ותקשורת חופשית – תגרור איתה באופן בלתי נמנע פגיעה בחוסנה של מדינת ישראל, כולל המערכת המדעית...". פרופ' עדי שטרן, פיזיקאי, היה אחד היוזמים. "מה שמיוחד במערכת האקדמית הוא שהיא מבוססת על זה שאנחנו מאתגרים אחד את השני, ומאתגרים אמיתות שבהן אנחנו מאמינים. אני פיזיקאי; אנשים מאתגרים את איינשטיין עד היום. אם אשתיק את מי שמתנגד לי, לא אמצא את טעויותיי שלי. ההסתגרות היא רעה".
מדוע המכתב של אנשי מכון ויצמן כה חשוב? כי היתרון של ישראל במזרח התיכון הוא בחיים הטובים של אזרחיה ובמלחמתה באויביה; בשני התחומים, סיבה מרכזית לכך היא עדיפותה המדעית. רוב החותמים, אם לא כולם, יכולים בקלות לקבל משרה מבוקשת במוסד אקדמי בחו"ל. מקצתם כוכבים אקדמיים ממש. נניח הביולוג פרופ' יעקוב חנא שעוסק בגנטיקה, ובין השאר ביצירת "עובר סינתטי". מחקריו בשנים האחרונות נחשבים לפורצי דרך.
יש מי שלועג למכתבים הללו. מדוע דעתם של הנ"ל חשובה יותר, נניח, מדעתם של זבנים בחנות בגדים? התשובה היא שבדמוקרטיה, כל קול שווה. אבל לא כל דעה שווה. איש מכון ויצמן מבין מהי סביבה בריאה למחקר מדעי. מי שחותמים על העצומות עוסקים בתחומי מומחיותם. הם כותבים איש מזוויתו שלו. אחד על הקהילה העסקית, והשני על אווירת מחקר ופיתוח מדעיים. ממשלות נתניהו לא היו בדיוק פופולריות בקהל ההייטקיסטים, או האקדמיה, עוד קודם לכן. ובכל זאת האנשים האלה, שתורמים לחלק נכבד מהתוצר המקומי, חלון הראווה שפוליטיקאים כמו ביבי מתגאים בו, לא שיגרו מכתבים מוטרדים כל כך. הם כותבים כעת כי הממשלה החדשה קיצונית בהרכבה, והם חרדים לגורל המדינה.
מכתב נוסף היה של דמויות מרכזיות בקהילה העסקית. יהודה ויהודית (דיתה) ברוניצקי, מי שייסדו את "אורמת", היו בין החותמים. החברה שבנו מקימה בכל העולם תחנות כוח המבוססות על אנרגיה חלופית, בעיקר גיאותרמית. שווייה מיליארדי דולרים. בשנת 2018 קיבלו הזוג ברוניצקי את פרס ישראל לתעשייה. לא רק שהם מבינים איך בונים עסק ותעשייה; הם מבינים היטב איך עושים זאת ברמה גלובלית.
שוחחתי עם דיתה ברוניצקי. "הדבר שהכי מדאיג אותי מבחינה משקית היא הפגיעה העמוקה שהשינויים המתהווים, ובראשם הפגיעה במערכת המשפטית, יחוללו בחוסן הכלכלי של מדינת ישראל שכל כך קרובה לליבנו". הדברים שלה אינם סיסמה. "בניסיון שלנו, השקענו בהרבה מדינות זרות. כל תחנת כוח שהקמנו מחוץ לישראל או ארצות-הברית הייתה השקעה במדינה זרה. חווינו על בשרנו כמה חשוב המשטר המשפטי בכל מדינה. למה זה חשוב? לדוגמה כדי לגייס מימון להשקעה. אנשים לא ישקיעו במדינות ללא מערכת משפטית מסודרת. אני משליכה את זה לגבי מה יכול לקרות להשקעות הזרות בישראל היום, שהיא מדינת הייטק מובילה בין השאר בשל ההשקעות הזרות והפנימיות. הצעדים שמאיימים על עצמאות המערכת המשפטית, עצמאות בחירת השופטים, הפרדת השופטים – זו סכנה גדולה מאוד לחוסן הכלכלי פה ולכן נזעקנו".
יש דוגמאות למדינות שאינן דמוקרטיות, אמרתי לברוניצקי, לדוגמה סינגפור, שמשגשגות כלכלית. "אני חושבת שהתשובה הפשוטה לדברים האלה", אמרה לי ברוניצקי ביובש, "הוא שמדינת ישראל היא לא סינגפור והיא לעולם לא תהיה סינגפור. ובכלל, זה שיש יוצאים מהכלל שבמדינה שאיננה דמוקרטית מתקיימת כלכלה פורחת זה לא אומר שאין סכנה למדינת ישראל – שבה הדמוקרטיה חשובה מאוד לאקלים הכלכלי". היא איננה נביאת זעם. "זה לא אפס או אחד, אבל בתחומים של דירוג אשראי, של בטוחות, זה בוודאי ישפיע".
היא אומרת שהיא חוששת ש"זה יגדיל את הפזילה של חלק מהישראלים החוצה. ירידה מהארץ".
אמרתי לה שיש טענה חזקה שממילא השכבות החזקות ביותר של החברה הישראלית כבר נמצאות עם רגל אחת בחוץ; יש להן בית בחוף המערבי בארה"ב ובית בתל-אביב. הן מבלות חלק מהשנה במקום אחד וחלק מהשנה במקום אחר. "דבר ראשון זה לא נכון לגבינו", הבהירה ברוניצקי. היא אומרת שגם אם זה המצב, "עדיף לא להגדיל את מספרם". "עדיין חלק גדול מהיזמים מקימים את החברה שלהם בישראל – נכון, עם זווית גלובלית. אבל גם הגלובליזציה יש בה נסיגה, אז דווקא עכשיו לעודד אותם לצאת החוצה, במקום לחזור פנימה? זה מטורף".
שאלתי אותה אם היא חושבת שהמכתבים והלחץ של עולם ההייטק ושל הקהילה העסקית ישפיעו. "אני מפחדת שלא. אבל אני חושבת שחייבים לנסות".
× ××
בטור זה עסקתי בשבועות האחרונים בניסיונותיה של מפלגה קטנה לבצע דה-הומניזציה. לסווג בני אדם פרטיים כ"תופעה" שלילית, לסמן אותם, לעשות רשימות שלהם; לעיתים בגלל תפיסתם המחקרית, או אפילו נטייתם המינית.
השבוע, בטוויטר, חשבון מסוים החל "סקר": כיצד יש לקרוא לתינוקת בת יומה, בתם של העיתונאי עמית סגל ורעייתו רעות. היא נולדה לפני כעשרה ימים. למעשה, החשבון הזה יזם לינץ' אינטרנטי. אנשים שרואים עצמם חלק מהמחנה ההומניסטי התחרו בקללות ובגידופים לתינוקת שרק הגיעה לעולם. והכל בשל מה? עמדתם הפוליטית של המגיבים וביקורתם על אביה, עיתונאי במקצועו.
זו בדיוק דה-הומניזציה. ריקון הערך של דרך ארץ בגלל שבטיות וטינה מזעזעת. עד כדי ילדים.
מזל טוב לרעות ולעמית סגל. לילדיהם אני מאחל את מה שאני מאחל לילדיי שלי: שנדע לשמר קהילה שיכולה לקיים מחלוקת ללא שנאה. שנקפיד על קיום חברה עם כבוד לאדם – באשר הוא אדם.
