לממשלת ישראל ולבחירות ההזויות שלה יש אחריות מהותית לגל הטרור ולמה שמתרחש בו, ונראה כרגע שאנחנו, האזרחים, חסרי אונים. מה שלא נעשה, כמה שלא נזעק, נותר רק לנו להיזהר על חיינו, לשאת נשק ולקוות לטוב. אבל ראוי לעצור רגע ולהביט על כמה מהדברים שסובבים אותנו. בראש ובראשונה נמצאים שם אויבינו. אלה שלא מעניין אותם אם אנחנו בעד או נגד רפורמה משפטית, אלה שלא מבחינים בין ילד יהודי דתי ובין תייר איטלקי, מבחינתם רצח הוא המהות.
המחבל חוסיין קראקע ראה היטב מי עומד בתחנת ההסעה בצומת רמות ביום שישי לפני חודשיים. הוא ראה משפחות, עגלות ומזוודות שנארזו לקראת השבת, הוא ראה היטב את האחים יעקב ומנחם פלאי, בני 5 ו-8, ובכל זאת לחץ בשנאה עוצמתית על דוושת הגז כדי שהרכב שלו יפגע בכמה שיותר חפים מפשע. גם רוצחי האחים הלל ויגל יניב והאחיות מאיה ורינה די, לא בוחלים בירי מסיבי ובווידוא הריגה, העיקר לרצוח כמה שיותר יהודים.
השנאה הזאת מאוד קשה לעיכול. הנטייה של כל אדם נורמלי היא להדחיק אותה ולנסות שלא לחשוב עליה, אבל אנחנו צריכים להפנים אותה כדי להבין עם מי יש לנו עסק. למעשי הזוועה של אויבינו יש השלכה מיידית על חיינו שלנו. הרוע הזה הכניס שלושה בתים חדשים בישראל למעגל הנורא והבלתי אפשרי הזה של הורים שקוברים את ילדיהם. משפחות פלאי, יניב ודי, קוברות זוג אחים, ומעתה הן חברות במועדון הכאב האינסופי של השכול.
מעכשיו אף חג לא יהיה חגיגי עד הסוף, אף שמחה משפחתית לא תהיה שלמה, ולוח השנה כולו יהיה משובץ בימים מורכבים. יום הולדת של מי שאיננו יהפוך ליום של חוסר, וגם יום הולדת של מי שנשאר הופך ליום שבו עסוקים בלחשוב על מה יכול היה להיות אם רק הדברים היו מתרחשים אחרת.
לכל משפחה שכולה יש יום זיכרון לאומי, ואינספור ימי זיכרון אישיים. יש את יום האזכרה הרשמי שמציף את כל הזיכרונות הקשים שנה אחרי שנה, אבל יש גם יום בקיץ שמזכיר את הטיול האחרון שעשינו, יום בחורף שמזכיר את הגשם ההוא שנתקענו בו בלי בגדים מתאימים, יום קודר של סתיו שמאפיל על מצב הרוח ויום אביבי שבו השמש זורחת ואתה חושב לעצמך, איך העולם הזה מעז בכלל לפרוח כשבתוכי משהו מת.
עמיחי אתאלי צילום: אלכס קולומויסקייש את חדרי הילדים שפתאום בבת אחת מתרוקנים, והורים ואחים שמוצאים את עצמם עם ציוד אישי, בגדים, משחקים, שכל פרט בהם טעון באינספור רגשות. כל חולצה תמימה שעד אתמול הייתה לגמרי חסרת משמעות, הופכת לפריט שמציף רגשית. בני המשפחה צריכים להמשיך את החיים שלהם בתוך דילמה אינסופית אם לחיות בתוך אתר זיכרון או לנסות להיפרד מכל החפצים הללו, תהליך שבעצמו מייצר רגשי אשמה כואבים.
אלה הם חיינו כאן בישראל של שנת 2023. גם אחרי 75 שנות עצמאות העם היהודי ממשיך להילחם על חייו, והבוקר הזה (ראשון) עוד זוג אחיות יובא לקבורה, ועוד משפחה אומללה שמצטרפת למעגל הבלתי אפשרי הזה שלעולם אי אפשר לצאת ממנו.
- עמיחי אתאלי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
