"גרנו בנהריה עד לפני שלוש שנים, כשהחלטנו לבנות ביערה בית משלנו וארבעה צימרים, מתחם אירוח שנקרא: 'שמחה במשפחה'. כשהתחיל הפינוי המסודר, עברנו למלון בטבריה לחצי שנה. בהתחלה היינו במשך חודש בחדר אחד, עם שני הכלבים. אחר כך קיבלנו חדר נוסף", סיפרה אורטל. "המלון הפך בית. שלושה חודשים היינו בתחושות הרואיות של להתנדב, להעביר חוגים, לסייע ולעזור. הלובי הפך לסלון משותף של 500 איש. חווינו חוויה מאוד גדולה של יחד, מתוך הבנה שזה עוד מעט ייגמר. לקח לי זמן להבין שזה לא ייגמר בקרוב. כשדיברו על כך שלא נחזור הביתה גם בשנת הלימודים הבאה, בספטמבר, הבנתי שאין טעם להישאר במלון ועדיף להוציא את הילדים מבתי הספר של המפונים".
"לאט לאט אנשים הבינו שזה סיפור מתמשך והתחילו להתפזר לבתי קבע. העדפתי שהילדים ייקלטו בבתי ספר שיוכלו ללמוד בהם גם בשנה הבאה. עברנו לנהריה, קרוב לטיילת, כשבית הספר של הילדים נמצא במרחק הליכה. איתן, הבכור, נשאר לסיים בגרויות של י”א בבית הספר למפונים קרוב לטבריה ואז גם יצטרף. עכשיו אנחנו בנהריה, והאמת שאולי נישאר פה וזהו. זה מרגיש טוב, מוכר, בית".
געגועים: "היה כואב לנסוע ליערה, לאסוף את הדברים. הכל שם מוזנח, מטונף, נטוש. כשאתה לא מתחזק את המקום ביום-יום, הנזק הוא עצום. הבאנו גם גנן כי הגינה עלתה על גדותיה. צריך לתקן שם הכל. דֶּקים, קירות. הצימרים שבנינו עומדים ריקים. יום אחד, כשהגליל יפרח, נצטרך להבין מה אנחנו עושים שם".
הילדים: "הם סבלו במלון. נמאס להם מהכל. היינו בלאונרדו, שהוא מדהים. השירות היה מעולה, הנדיבות הייתה גדולה, אבל זה לא בית. היו מאתגר למצוא בית עם גינה וסביבה מתאימה, אבל הכלה נמצאה בסוף. כשסיפרנו להם שאנחנו הולכים לגור פה בשנים הקרובות, הבת הקטנה שלי שאלה 'מתי אני חוזרת לבית הספר האמיתי שלי', כי הם עברו שלושה בתי ספר בחצי השנה האחרונה. עניתי שאני לא חושבת שהיא תחזור לשם. שליש מהמפונים, לפחות, להערכתי, לא יחזרו. רק כשיצאתי מהמלון לציוויליזציה, הרגשתי עד כמה הייתי בבועה לא בריאה. לא תקין לא להיות במקום לא שלך".
"הבת שאלה מתי היא חוזרת לבית הספר האמיתי, עניתי שאני לא חושבת שהיא תחזור לשם"
נהריה: "הסביבה פה מאוד תומכת. גם הקרבה לטיילת מדהימה. בכל בוקר אנחנו עושים טיול עם הכלבים, ובערב קופצים לראות את השקיעה בחוף, לנשום אוויר טוב.
"הכל גם קרוב. במושב התרגלנו לנסוע 20 דקות לכל מקום, ופה הכל נגיש. נורא צ'יק-צ'ק. גם הבנות מצאו חברות וזה נורא מרגש, כל מה שהתפללתי ודמיינתי - קרה. יש לנו בית חם ואוהב בסביבה תומכת וכיף לנו ולכלבים. כל זה, לצד הרבה סימני שאלה. איך החיים שלנו נטרפו ככה? איפה החיים שלנו בכלל?"
הסיכוי לחזור: "לא היה קל לעזוב את המלון, למצוא בית חדש ולהבין שלא מסתכלים יותר אחורה. רק קדימה. חשבנו כל הזמן שנחכה ונחזור הביתה, אבל אחרי חצי שנה הבנתי ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה ושאין לאן לחזור. בינתיים אני עם הפנים קדימה ומנסה ליהנות מהדרך. עכשיו אני פה, מנסה שיהיה טוב ומשאירה הכל פתוח".
