פרופ' נדירה שלהוב קיבורקיאן נעצרה בגלל השמעת דברי בלע נגד ישראל. כבר עשרות שנים שקיבורקיאן היא חיילת במלחמה שמתנהלת נגד עצם קיומה של ישראל. זו מלחמה שמתנהלת בחסות "חופש הביטוי", שהפך לנשק רב עוצמה. כדי לאפשר את חיסול ישראל, יש צורך בשטיפת מוח שהופכת את ישראל למדינה מצורעת, מסוכנת לשלום העולם, נאצית. תמיכה בחמאס, באיראן ובחיזבאללה הפכה לעניין של שגרה בקמפוסים ובהפגנות ברחבי ארה"ב. וכבר שנים, יורשה לי להודות בחטאיי, אני קצת נודניק בעניין האיום הזה, שהתפרץ במלוא עוצמתו בעקבות 7 באוקטובר.
הארכת מעצרה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן
נחזור לקיבורקיאן. לאחרונה היא עלתה לכותרות בעקבות ההתכחשות לזוועות שביצע חמאס בכלל, והאונס בפרט. היא לא חידשה שום דבר. זו העמדה של הקהילה הפמיניסטית הפרוגרסיבית, שמאמינה למתלוננות. אלא אם כן הן יהודיות. ההזדהות היא עם "לוחמי החופש", תואר שמוענק לרוצחים ואנסים שרוצים להרוג את כל היהודים ולהשליט על העולם אימפריאליזם איסלאמיסטי חשוך. וכשזה יקרה, אז גם ג'ודית בטלר וקיבורקיאן יוצאו להורג. הרי זה מה שקורה לנשים אמיצות באמת, במקום שבו האימפריאליזם כבר שולט. באיראן.
ועדיין, במדינות עם משטר דמוקרטי עומדת השאלה: מה עושים עם תועמלנים מהסוג של קיבורקיאן, שכמותה יש לא מעט גם במדינות נוספות. האם חופש הביטוי אמור לאפשר לתועמלנים הללו להיות חיילים בשירות אל קעידה או חמאס, ולפעול בחסות אקדמית? האם יש משמעות לדמוקרטיה מתגוננת? בשנות ה־30 התעמולה הגזענית, נגד יהודים ושחורים, הייתה מטעם השלטון הנאצי. כיום, בעולם החופשי, התעמולה מגיעה גם מהימין הגזעני והאנטישמי וגם מהמוסדות האקדמיים היוקרתיים ביותר.
תועמלנים לא שייכים לצד פוליטי אחד. הביטויים שלהם זהים. למשל, "יש לעקר את הרוח הציונית". או, "זה הזמן לבטל את הציונות". את המשפט הראשון אמר יצחק גינזבורג, הנושא בתואר רב. את המשפט השני אמרה קיבורקיאן, הנושאת בתואר פרופסור. כשאני כותב את הדברים הללו אני כבר שומע את התגובות: איך אתה מעז להשוות. אני מעז להשוות, בדיוק כשם שאני מעז להשוות בין התועמלנים נגד מדינת היהודים היום לבין התועמלנים נגד היהודים בשנות השלושים. גינזבורג הוא המורה הרוחני של חוליגנים יהודים. הוא מצדיק פגיעה בחפים מפשע, ובעצם, בטרור יהודי. קיבורקיאן היא חיילת בכירה בחזית התעמולה של חמאס. היא לא פעילת שלום. היא לא רוצה שתי מדינות לשני עמים. היא חלק מהמאבק לחיסולה של מדינת ישראל. ההקבלה בין השניים נמשכת. גינזבורג נשלח ב־1996 למעצר מנהלי, שבוטל על ידי בג"ץ (שגינזבורג קרא כמובן לעקור). עכשיו זו קיבורקיאן שלאחר שנעצרה ביום חמישי, וביום שישי סירב בית המשפט לבקשת המשטרה להארכת המעצר.
ועדיין השאלה עומדת בעינה: מה עושים עם דוברים שהפכו את עצמם, מרצון, למפיצי שקרים, למסיתים, ולחברים בזרוע התעמולה של האויב?
ועדיין השאלה עומדת בעינה: מה עושים עם דוברים שהפכו את עצמם, מרצון, למפיצי שקרים, למסיתים, ולחברים בזרוע התעמולה של האויב? המבחן המשפטי לפגיעה בחופש הביטוי הוא מבחן הוודאות הקרובה לפגיעה בסדר הציבורי. אבל נדמה שהמבחן כשל. בית המשפט העליון טעה כשאישר לטיפוסים כמו עזמי בשארה, איתמר בן גביר ועופר כסיף להתמודד לכנסת. הוא לא קידם דמוקרטיה. הוא קידם רדיקליזציה. אולי אפילו עידוד לטרור ולפגיעה בדמוקרטיה.
בארצות־הברית, מעוז חופש הביטוי, היו שוב ושוב פיטורים של מרצים על רקע התבטאויות פרובוקטיביות. פרופ' וורד צ'רצ'יל כינה את קורבנות פיגועי התופת "אייכמנים קטנים". הוא פוטר ב־2007. פרופ' ג'וי קרגה פוטרה ב־2016 לאחר שהאשימה את היהודים בפיגועי התופת בארצות־הברית. אמיר חסן לוגינס, מרצה מאוניברסיטת סטנפורד היוקרתית, פוטר מייד לאחר מתקפת הטרור של חמאס מפני שהאשים את היהודים (לא רק ישראל) כ"קולוניאליסטים". פרופ' אוליב דמאר פוטרה בנובמבר 2023, על רקע הפצת תעמולה פרו־חמאסית. יש עוד. הרשימה ארוכה והיריעה קצרה.
על הרקע הזה, טענות ראשי האוניברסיטאות בנוגע לעליונות חופש הביטוי, לא רק בנוגע לקיבורקיאן, אלא גם בעקבות ההזדהות של פרופ' ענת מטר מאוניברסיטת תל־אביב עם טרוריסט רוצח שמת בכלאו – הן טענות סרק. ביקורת על ישראל, גם נוקבת, היא לגיטימית. אבל התגייסות למאבק נגד עצם קיומה של ישראל – היא חצייה של קו אדום. ב־2010 פרסם פרופ' אמנון רובינשטיין ז"ל מאמר מעמיק על חופש הביטוי האקדמי. נדמה שאם האקדמיה הייתה מאמצת את הכללים שניסח רובינשטיין – היא הייתה מונעת את האבסורד שבו תועמלני טרור פועלים בחסות אקדמית.
המדינה הלכה צעד קדימה, ופתחה בחקירה ובמעצר. יש עוד אנטי־ציונים בישראל. מימין ומשמאל. יש עוד מרצים, כמו אלה ששלחו לפני שבועות אחדים מכתב לנשיא ארצות־הברית. הם דרשו את עצירת אספקת נשק לישראל. פגיעתם חמורה יותר אפילו מזו של מטר וקיבורקיאן. גם אותם צריך לעצור? במקרים נדירים צריך לפטר מרצים. אבל מעצר? לא רק למרצים צריך לשים קווים אדומים. גם שוטרים ופרקליטים זקוקים להם. משום שהמאבק בסוכני התעמולה חשוב, מאוד חשוב. צריך לחשוף את ההבלים והשקרים שלהם. צריך להוקיע אותם ולהחרים אותם. שוטרים רק פוגעים במאבק הזה.