בפה פעור ועיניים גדושות בכאב וזעם זועקת רנא אל-חלאק מחוץ לבית המשפט. פניה מזכירים את הציור "הצעקה" של מונק. שפתיה נעות אבל קולה לא נשמע. בדיוק כפי שקולו של איאד בנה לא נשמע לפני שלוש שנים, כשצעק בקול שבור בחדר הזבל "איתה! איתה!", בניסיון להסביר לשוטרים שהוא עם המלווה שלו, ורדה אבו-חדיד, מדריכה מטעם מרכז אלווין המיועד לצעירים בעלי מוגבלות.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• נאבקים על הדמוקרטיה, אבל רק ליהודים
• מדיניות העמימות של המהפכה
• הצהרת נאמנות שתורמת בדיוק שום דבר
• החלה הגלות היהודית השלישית
החיים של איאד לא היו שווים – בחייו ובמותו. כצעיר אוטיסט בתפקוד נמוך שנולד במזרח ירושלים, ללא זכויות אזרח, לא היה לו סיכוי. ב-30 במאי 2020, בשיא מגפת הקורונה, הוא צעד בעיר העתיקה כשעל פניו מסכה. שוטרי מג"ב חשדו שהוא מחבל. הוא לא הבין את דבריהם וברח אל חדר האשפה, שם ירו בו ברגליו. בחדר האשפה שהו איאד, המטפלת שלו, שני פועלי ניקיון ושני לוחמי מג"ב. למרות תחינותיה של המדריכה שמדובר באדם בעל מוגבלות, למרות זעקתו האילמת, אף שלא היה חמוש – הוא נורה בפלג גופו העליון, ומת. נער אוטיסט בתפקוד נמוך בחדר אשפה.
בהכרעת הדין שהתקבלה ביום חמישי זוכה הלוחם היורה. הפועלים הפלסטינים איששו את עדותה של המטפלת, אבל הלוחמים טענו שלא שמעו מה בדיוק אמרה. הם לא טרחו לברר. בית המשפט הסכים עם הקביעה שאיאד זוהה בטעות כמחבל, נורה בטעות בפעם הראשונה ונורה שוב בטעות במרכז גופו. ובכל זאת, בין היתר מפני שחדר האשפה לא צולם – הטרגדיה הזו הסתיימה בזיכוי.
ראוי לקרוא את כל פסק הדין, שמשקף את המציאות המורכבת במזרח העיר, ועם זאת חובה לומר – לא נעשה צדק לאיאד. לא נעשה צדק למשפחתו. בתי המשפט באופן עקבי לא נותנים סעד ראוי במקרה של ערבים, יוצאי אתיופיה, פגועי נפש. מחקרים של שנים מוכיחים זאת. מקרה אל-חלאק לא שונה.
הכלים המשפטיים הם חלקיים, לא תמיד מספיקים, ובמציאות מורכבת לא פעם מתקבלות הכרעות תמוהות כמו זו. אבל לא רק בהכרעתה של השופטת ברצוני להתמקד, אלא באווירה הציבורית ומחולליה. איאד היה נער חף מפשע, שחי חיים חסרים ומוגבלים באזור מוזנח וללא זכויות. הוא שילם בחייו לחינם. לכל הפחות מקרה כזה אמור לייצר צער, אמפתיה, וקריאת השכמה למערכת כולה. בעולם נורמלי, הסיפור הנורא הזה היה מלווה מהיום הראשון על ידי המדינה. נבחרי הציבור היו מקדמים הכרה בעוול שנגרם לאיאד, המשפחה הייתה מקבלת ליווי, פיצוי וטיפול בטראומה. שוטרים ושוטרות היו מקבלים הכשרה כיצד לזהות ולהתמודד עם בעלי צרכים מיוחדים והיו מופקים לקחים משמעותיים בנוגע לאפליה גזעית ותפקוד מבצעי.
ובעולם שלנו? בעולם שלנו השר לביטחון פנים איתמר בן גביר התפרץ על אם שכולה וירק לעברה שוב ושוב את המילה "מחבלת". שר גזען שעבורו כל ערבי הוא מחבל הוא האיש שאמון על כוחות הביטחון אשר אמורים לצאת אל המשימות המורכבות הללו. מפקדו של החייל היורה הודיע שכעת הוא יוציא אותו לקורס קצינים. כל בר דעת מבין איזו טעות איומה ונוראה הוא עשה, טעות שעלתה בחיי אדם. אבל רק בישראל, במקום עונש או לכל הפחות השעיה, מקבלים קידום.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet ח"כ טלי גוטליב מהליכוד, שהבת שלה עצמה בעלת צרכים מיוחדים ובתפקוד נמוך, כתבה לאחר הכרעת הדין: "פלסטיני שבורח מחיילי צה"ל חובה לירות בו... חובה לשנות את הוראות פתיחה באש... המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים... רק כך נלחמים בטרור! מאסתי ביפי הנפש". גוטליב היא טרולית ידועה. קשה להאמין שהיא עצמה מאמינה בדברים שלה. מי שביזתה קורבנות אונס כעורכת דין מבזה נער אוטיסט שנורה למוות לשווא כפוליטיקאית.
איאד יכול היה להיות אופק, אופיר או נועה. כל ילד אחר בעל מוגבלות, אם היה לבן ויהודי, היה מקבל יחס אחר לחלוטין. אם חלילה היה משלם בחייו בגלל טעות בזיהוי – הארץ הייתה רועדת. אבל איאד הוא רק ילד פלסטיני שמת בחדר אשפה. עוד ילד שפוליטיקאים יכולים לעשות על גופתו סיבוב בשביל ללבות קצת את היצרים. ואמא של איאד? עיניה הקרועות, צעקתה האילמת הן עדות קפואה שהעוול לא יימחה. מבטה נעוץ בנו, לא מרפה, דורש: ללא משפט צדק, ללא דאגה לעשוקים ולנדכאים – אין לנו זכות במקום הזה. העוול לא יימחה.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
