בימי שגרה האוכלוסייה של מצפה רמון עומדת על כ- 5,700 תושבים. מאז פרוץ המלחמה פונו ליישוב 2,900 בני אדם, מרביתם מעוטף עזה ומספר התושבים קפץ ל-8,600 איש.
הראשונים להגיע היו תושבי קיבוץ ארז. 410 מתושבי הקיבוץ, מתוכם כמאה ילדים, משתכנים באכסניית אנ"א, ובמלונות סוויטות רמון, אבן דרך ואדמה.
"הגענו לפה ביום ראשון, ה-8 באוקטובר", מספרת מלניה שקולניק, מנהלת החינוך בקיבוץ ואם לשלושה (5, 7 ו-10). "היינו נעולים בממ"ד עם הילדים ועם חמותי שהתארחה אצלנו. התחלנו לשמוע שחוליות של מחבלי חמאס משתלטות על הקיבוצים והיה ברור שהם יגיעו גם לארז. כשהם ניסו לחדור לקיבוץ כיתת הכוננות, באומץ מטורף ובחוכמה, הצליחה להדוף אותם יחד עם חברי כיתת כוננות מאור הנר. הכל קרה מטרים ספורים מהבית שלי. שמעתי את היריות ממש מחוץ לדלת. מאוחר יותר נודע שאמיר נעים, חבר בכיתת הכוננות, נהרג במהלך ההגנה על הקיבוץ. בשעה 19 בערב שמענו שחברות יצאו מהקיבוץ. החלטתי גם לצאת. אמרתי לחמותי שיכול להיות שניהרג בדרך אבל לפחות אדע שלא ישבתי בממ"ד ופשוט חיכיתי שיבואו. יצאנו מהקיבוץ. בדיעבד, כשאני מבינה מה היה באמת, זו הייתה החלטה משוגעת".
הכותרת
המחדל, הלחימה, וההבטחה: מאחורי הקלעים של פעילות שב"כ
20:20
היא הגיעה למצפה רמון עם ילדיה ועם משפחות רבות מהקיבוץ, כולן המומות ומנסות להסתגל במהירות למציאות החדשה: "הקהילה מדממת. כולם בהלם ממה שקרה. לי היה ברור שהשליחות שלי פה היא לייצר שגרה כמה שיותר מהר ולדאוג לכך שיהיו מרחבים נפרדים להורים ולילדים. במילים אחרות, ליצור בזריזות מסגרת חינוכית לילדים".
אז איך בונים מסגרת חינוכית מאפס? בהתחלה הגיעו מטפלות מהקהילה עצמה וגם מטפלות שעבדו בקיבוץ ועברו לגור ביישוב. באכסניה נפתחה תינוקייה ופעוטון, בסיועה של תנועת "דרור ישראל".
שגית לוי-גלפרב, ראש הצח"י (צוות חוסן יישובי) בקיבוץ, סיפרה כי "בשבועיים הראשונים הייתה הירתמות של אנשים טובים מכוח האינרציה, מתחושת שליחות של הקהילה. אלה תושבים שהתגייסו ונותנים את מה שיש להם. העשייה גורמת לנו לא להתמודד. אם נפסיק אותה נאלץ להתמודד עם הפצעים מאותה שבת שחורה".
"כוח החיים הוא הכוח החזק ביותר. ויש משהו מרפא בעשיה", מוסיפה מלניה. "הבנו באותו יום שבת שאם אנחנו לא נעשה - אף אחד לא יעשה בשבילנו. הצבא לא היה. הממשלה לא הייתה. רק המועצה שלנו הייתה. ברגע שראש המועצה שלנו נפל (אופיר ליבשטיין ראש מועצת שער הנגב שנרצח בכפר עזה, א"ק), המנכ"ל וממלא המקום נכנסו מיד לתפקיד. דיברתי עם המנכ"ל וביקשתי פינוי. באותו הרגע הם יכלו רק לתת חיבוק מרחוק אבל אחר כך הם נתנו הכל. בקהילה הזו יש אנשים מדהימים. הפכנו לצוות מנצח שמניע את הגלגלים. אנחנו מקימים את קיבוץ ארז מחדש במצפה רמון".
תוך מספר ימים הקימו מפוני ארז בית ספר במבנה שהמועצה נתנה להם. צוות ההוראה מונה שמונה מורים ומורות מהקהילה ומורים נוספים שהתגייסו לסייע. אפילו יש להם מנהלת. שלשום הגיעו משאיות עם ציוד עבור התלמידים ועשרות הורים התנדבו מיד לפרוק את הסחורה ולהרכיב את בית הספר. באכסניה יש גם חדר טיפול באמנות והילדים עטופים בסיוע פסיכולוגי דרך מרכז החוסן של מצפה רמון. ומה עם בני הנוער? 30 נערים ונערות מארז הצטרפו לתיכון החברתי המקומי.
חושבים מדי פעם על חזרה לקיבוץ?
שגית: "הבעיה היא לא החזרה. אלא מה התנאים שצריכים להתקיים כדי לחזור הביתה. בימים הראשונים זה לא דובר. בבטן אני רוצה לחזור הביתה אבל מבחינתי כדי שזה יקרה צריך שעזה לא תהיה קיימת יותר. לא האמנתי שאוציא אי פעם משפט כזה מהפה. התנאי השני הוא להחזיר את האמון בצבא. צריך להחזיר את החיילים שישמרו עלינו".
מלניה: "בית הוא המקום שבו אדם מרגיש מוגן. זה מה שמעסיק את הילדים. והבית הוא כעת מצפה רמון".
סולידריות חברתית ורוח התנדבות
איך מתמודדים עם גידול כל כך מהיר וכל כך בלתי צפוי באוכלוסייה? עם לב גדול ותושייה אינסופית. בהתחלה אנשים פשוט פתחו את הבתים שלהם. בהמשך גם מלונות וחוות פתחו את הדלתות למפונים, ללא תשלום. ביישוב פועל מרכז לוגיסטי תזזיתי אליו מגיע כל הציוד לו זקוק אדם שנעקר בן לילה מביתו. כל הציוד הוא תרומה מתושבי המקום שגם מובילים את הכל בעצמם. אפילו נהגי משאיות מתנדבים. חלק מהמשפחות שאיבדו את יקיריהם אף בחרו לשבת שבעה במצפה רמון. כך לדוגמה , משפחתה של השוטרת דבורה (דבי) אברהם, תושבת תלמי יוסף, שנהרגה ברעים.
רכזת ההתנדבות ביישוב, איילת אייברס, סיפרה כי "דבר ראשון היה צריך לדאוג למקום לינה. אחר כך ביגוד, כביסה, טואלטיקה, ציוד לתינוקות, מזון, מענה רפואי וסיוע נפשי. מפוני קיבוץ ארז הגיעו לכאן כקהילה שלמה אולם במקביל, יש עוד אלפי אנשים משדרות, צאלים, אופקים ונתיבות שהגיעו וצריך לדאוג להם. רוב האנשים לא זוכרים או לא יודעים שבערבים ממש קר במצפה רמון אז פתאום צריך להשיג לאלפי בני אדם ביגוד חם. הדרך שלנו לתת מענה למפונים הוא באמצעות התנדבות של תושבי מצפה שנותנים מזמנם ומכספם ועושים כל מה שהם יכולים כדי שהמפונים ירגישו מוגנים ובטוחים".
בישיבה התיכונית ובמרכז הנוער העובד והלומד נפתחו מטבחים. גם המטבחים של המלונות נותנים מזון ללא עלות לתושבי העוטף. יעל רום שעובדת מול המטבחים מספרת: "אנחנו פה מהבוקר עד הלילה. זו התנדבות במשרה מלאה. יש שמונה מטבחים גדולים ועוד מספר מטבחים קטנים. אנחנו אוספים תרומות ומביאים מזון למטבחים והטבחים מכנים את האוכל".
"הגדרנו את זה כמשימה לאומית, מבצע של היישוב", אומר רוני מרום, ראש המועצה. "יש פה קהילה עוצמתית עם סולידריות חברתית ורוח התנדבות ותוך שניות אנשים נרתמו לזה. הלבשנו את המבצע הזה על התשתיות הארגוניות הקיימות של המועצה".
בתחילת השבוע הגיעו עוד כ- 400 מפונים מקיבוץ אילון למלון בראשית אבל הם לא ממש מטרידים את מרום. "האתגר הגדול הוא מתפנים שלא מגיעים כקהילה", הוא מסביר, "קשה לנו יותר לדעת מה הצרכים שלהם. אנחנו הזמנו את כולם לפנות אלינו כדי שנוכל לשלב את הילדים במערכת החינוך. עד עכשיו קיבלנו כ- 240 ילדים ולדעתי המספר יעלה".
כמה זמן זה יימשך?
"אנחנו נמצאים בשלב ההתפכחות. ברור שככל שיעבור הזמן יהיו פחות מתנדבים ויגיעו פחות תרומות. בהתחלה הגיעו לכאן אנשים יחפים אבל היום הם כבר מצוידים. האינטנסיביות תפחת בהדרגה. גם אנחנו כרשות נצמצם את המענים שלנו. מתישהו נפסיק לספק מזון למטבחים שמבשלים לצבא כי זה לא אפשרי לאורך זמן וניכנס לשגרת מלחמה. בואו נאמר שברגע שכל המפונים בארז ייכנסו למערכת החינוך אוכל להיות רגוע ולהסתכל על היום שאחרי".
