רגע לפני הקורונה ביקרתי לראשונה בדירה של הבן שלי בברלין, שם הוא גר לצורך עבודת הדוקטורט שלו. הוא פתח לי את הדלת, ואני, פולנייה משני הצדדים, התחלתי לשוטט, לחטט ולפתוח ארונות. למרבה הזעזוע שלי, המקרר שלו היה ריק לגמרי, לבד מתפוח עץ אחד. בארונות המטבח היו מעט תבלינים והבגדים תפסו אולי רבע מהארון בחדר השינה. כל הרהיטים בדירה היו משומשים למדי ואין ספק שעברו גלגולים רבים. כשלתי בניסיון להסתיר את ההלם. הדלות והספרטניות זעקו מכל מקום.
למראה הבעת פניי המזועזעת הסביר לי הילד בן ה-35 שהוא עומד לצבוע ולשפץ את הרהיטים, שאותם מצא על המדרכה בשכונה. הוא רק המתין לחברים שיתפנו לעזור לו, כפי שהוא עזר להם.
ידעתי שיש לו משכורת סבירה מהאוניברסיטה (הוא לא מוכן לקחת ממני כסף) ולא הבנתי למה הוא חי ככה. לא התאפקתי ושאלתי, מסתכנת בהחרמתי עד סוף הביקור. בתגובה קיבלתי שצף-קצף של רותחין על ראשי: "את לא מפנימה שהצריכה המטורפת של בני האדם תכחיד את רוב תושבי כדור הארץ בעתיד הלא רחוק? אנשים קונים בכמויות וזורקים חלק גדול. אנחנו עושים נזק מטורף לעתיד שלנו".
"לגבי מזון", הוא המשיך להסביר לי בסבלנות לא מובנת מאליה, "כל גידול והעברה במשאיות או מטוסים של אוכל או קבורה שלו - כל אלה חלק מהתהליך המזהם. בעיקר כשזה לא מקומי. הרי גם מטוסים, משאיות ואוניות מזהמים".
שינוי הרגלים אצל הפרט הוא רק צלע אחת במשולש שכולל גם מדיניות ממשלתית ואחריות של התאגידים. החלק שלנו כאזרחים וכצרכנים יכול לבוא לידי ביטוי בדרישה לדין וחשבון מצד הממשלות והחברות הגדולות
בשלב זה ניסיתי לעבור לענייני אופנה, על רקע הלחץ הקל שמתפשט בי כשאני רואה איך הוא מתלבש. הגעתי אליו מלונדון עם שקית בגדים חדשים שקניתי לו. ידעתי שהוא כועס עליי כשאני עושה את זה, ותמיד חשבתי שזה בגלל הטעם השונה ובעיקר ההוצאה הכספית, ולכן הוא בדרך כלל לא מוכן לקבל אותם. אז הפעם קניתי את כל הבגדים בפריימארק בלונדון, החנות הכי זולה בממלכה הבריטית. איזו טעות זו הייתה.
"אז קודם כל", הוא רשף, "בגדים זולים מיוצרים באופן לא אנושי על ידי ילדים שלרוב עובדים 15 שעות ביום. הבגד הזה יתקלקל תוך 4-2 שנים, לעומת בגד איכותי ויותר יקר שיחזיק 10-5 שנים. מעבר לזה, תעשיית הטקסטיל גורמת לפליטת גזים רעילים מכל מני סוגים ומזהמת את מקורות המים באופן שמשפיע על מיליונים במזרח הרחוק. כל הקונספט של 'אופנה מהירה' הוא שגוי. אם את ממש חייבת בגד חדש כל רגע, ואני מכיר את הארון הצפוף שלך, אז תמצאי חברה להחליף איתה בגדים או שתקני בחנויות יד שנייה".
(צילום: אבי חי)
בשלב הזה הבנתי שאני חוזרת עם השקית לארץ. אעביר את הבגדים לאחד הבנים האחרים, אבל את המסר התחלתי להפנים.
ג'ודי ניר מוזס שלוםירדנו לטייל קצת בשכונה. אני הזמנתי קפה והוא ביקש אמריקנו. הבטתי בו שולף כוס רב-פעמית שהוא מחזיק בתיק ומלמד אותי עוד שיעור. המשכנו לסופר השכונתי, שם 90% מהלקוחות הגיעו עם שקיות בד מהבית, מנהג שאימצתי מאז גם בארץ. למחרת הוא סחב אותי להפגנה ענקית של גרינפיס נגד הרחבת הטבות וסבסוד לתעשיית הבשר. לא דמיינתי שיהיו שם כל כך הרבה אנשים.
מאז אותו ביקור אני מנסה, לאט לאט, שלב אחרי שלב, לעשות את מה שאני יכולה ולתרום את חלקי בצמצום הסכנה האיומה שאנחנו מורישים לדורות הבאים. כמו שהצלחתי להוריד פחמימות מתפריט היום-יום שלי, להבדיל, אני מנסה לקחת על עצמי משימות "סביבתיות" דוגמת פרידה משקיות ניילון וכדומה.
אבל שינוי הרגלים אצל הפרט הוא רק צלע אחת במשולש שכולל גם מדיניות ממשלתית ואחריות של התאגידים. החלק שלנו כאזרחים וכצרכנים יכול לבוא לידי ביטוי בדרישה לדין וחשבון מצד הממשלות והחברות הגדולות. הצלחה של ועידת האקלים שנערכת השבוע בגלזגו תבוא לידי ביטוי במציאת נוסחה שתשלב את שלוש הצלעות. אם כולנו נירתם, נוכל להציל את הילדים, הנכדים והנינים שלנו מגורל נוראי.
אשמח לקרוא בתגובות על מה אתם יכולים לוותר על מנת להציל את הדורות הבאים.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
