התלבטתי רבות אם לכתוב את הטור הזה אבל אחרי עוד יום קשה בצפון החלטתי לשתף במחשבותיי. שירתי למעלה מארבעה חודשים בגבול הצפון, רוב הזמן בקיבוץ מנרה ורכס רמים.
כלוחם סיירת שריון, עיקר עיסוקנו היה לתצפת לתוך דרום לבנון במטרה לזהות ולהשמיד אויב. עבדנו בשיתוף פעולה כמעט עם כל היחידות ההתקפיות של צה"ל.
1 צפייה בגלריה
ראש הממשלה והרמטכ"ל בהערכת מצב בצפון בדצמבר. מערכת חלשה ומקובעת
(צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
כל מה שאני כותב כאן עכשיו מתבסס על זווית הראייה שלי ועל שיחות שלי עם חברים ומפקדים ומיחידות נוספות שהיו בגזרתנו. מדרג חפ"ש ועד מפקד אוגדה.
בשורה תחתונה - המערכה מנוהלת על-ידי אנשים ערכיים שבאמת רוצים לעשות את תפקידם על הצד הטוב ביותר. אבל המערכת חלשה, מקובעת וחסרת יצירתיות.
שבעה חודשים של דשדוש מלמדים שחייבים להגיב אחרת
ברור שמדינת ישראל אינה מעוניינת בחזית נוספת במקביל למאמץ העיקרי בדרום, אבל עדיין יש עוד מרחב תגובה גדול ומשמעותי מבלי להפוך את החזית הצפונית לעיקרית. לכן תירוץ כי הלחץ של הדרג הפוליטי מונע תגובה פחות רפה אינו מוצדק.
1. תגובות לירי על ישראל - נכון להיום צה"ל מגיב בשתי דרכים, "תגובה הרתעתית" קרי ירי ארטילריה לשטחים פתוחים, ו"תגובה מדויקת"- סיכול ממוקד של חוליות אויב או פגיעה במטרות אויב המשמשות את האויב בגזרה. שבעה חודשים של דשדוש מלמדים שחייבים להגיב אחרת.
ירי לשטח פתוח זה מיותר לחלוטין. מדובר בספין למטרות תקשורתיות. אף אחד כבר לא קונה את הבלוף הזה, לא בצד שלנו ובטח שלא בצד של האויב. מדובר בבזבוז יקר של תחמושת וכספים
ירי לשטח פתוח זה מיותר לחלוטין. מדובר בספין למטרות תקשורתיות. אף אחד כבר לא קונה את הבלוף הזה, לא בצד שלנו ובטח שלא בצד של האויב. מדובר בבזבוז יקר של תחמושת וכספים. סיכול ממוקד דורש זמן ומשאבים רבים. משום שזיהוי אויב בזמן ירי זה דבר קשה מאוד. בוודאי כאשר מדובר בתא שטח גדול, סבוך או אורבני.
צה"ל מקדיש מאמצים רבים לעבודה הסיזיפית הזו במקום לשנות את כללי המשחק לחלוטין. ירי לישראל צריך להוביל לפגיעה רצינית ברכוש של האויב. בנק המטרות חייב לכלול מבנים שולטים על הגבול, נכסים בעלי ערך, תשתיות וכדומה. כמובן שצריך וניתן לשלול פגיעה באזרחים חפים מפשע כתוצאה מהתקיפות. אני מאמין שהמערכה בצפון הייתה מסתיימת ממזמן אם חצי מפגזי התותחים שנורו לעבר שטחים פתוחים היו נוחתים על מטרות איכות בעלות משמעות כלכלית ניכרת לאויב.
2. צה"ל התאהב במושג המביך והנורא שנקרא "קרב הגנה" - עצוב לראות מפקדים מוערכים מאמצים את הגישה הזו. אחד הקצינים העיז להגיד לנו, בשיחה מול מאות לוחמים כי בזמן שבעזה מתנהלת מלחמת 'חרבות של ברזל', בצפון מתנהלת מלחמת 'עצבים של ברזל'. כמה קשה לראות שמושגים תבוסתניים כמו 'איפוק זה כוח' חזרו לשיח הצה"לי. חיילי יחידות שלמות מבלים את זמנם במחפורות ומקלטים. חשופים לפגעי מזג האוויר ולירי אויב. מחכים לאויב שאולי יחליט להפתיע. חשוב לי להדגיש כי חלק מהקצינים ששבויים בקונספציה הזו הינם לוחמים מצוינים ובוגרי מכינות (כן, כולל עלי!). אז מי שחושב שיש מגזר מסוים שלא לוקח חלק בתופעה - טועה ומטעה.
3. תמרון קרקעי - לחמתי במלחמת לבנון השנייה והיינו חלק משמעותי מהתמרון הקרקעי בגזרה המזרחית. איבדנו חברים יקרים וראינו מקרוב איך תמרון נראה. גם במלחמה הנוכחית קיבלנו משימה להתכונן לתמרון קרקעי. למדנו את צירי הניווט והתכוננו לקראת השלב הבא של הלחימה. לצערי הרב אני יכול להגיד בוודאות כי מדובר במחזור משימות מ-2006 כאילו לא למדנו דבר. אני חושש שזה חלק מהקיבעון המחשבתי של הצבא שמשתלב יפה עם הצורך של פוליטיקאים לשדר לבייס הפוליטי 'עוצמה'. לכן אני מרגיש חובה להתריע - אין טעם בתמרון קרקעי ללבנון בשלב הזה. צה"ל חייב לנצל את היתרון העצום שלו על החיזבאללה ולבסס את התקיפות מרחוק.
3. הדרג המדיני מנותק - אני לא יודע אם זה בכוונה או בכאילו אבל הזוי לראות ולשמוע את הדרג המדיני מתבטא ביחס לצפון. נתניהו, גלנט ואחרים ביקרו בגזרה שלנו והשמיעו הצהרות הזויות. האויב מוכרע? האויב נסוג? או שמדובר בשקרנים במצח נחושה או שמדובר בנתק חמור מאוד בין הדרג הצבאי למדיני. אני לא רואה אופציה שלישית.
אלקנה בר איתן4. הפקרה של האזרחים - העובדה שעשרות אלפי תושבים מפונים מבתיהם זו תעודת עניות לדורות. חרפה של ממש. קשה לתאר את הסבל של הבודדים והמשפחות. אנחנו רואים התפרקות של קהילות ותחושה כללית של אובדן דרך. ייקח שנים לשקם את הפגיעה בכלכלה, ריסוק ההרתעה והתפוררות האמון בין הממשלה לתושבים. חייבים לאפשר לתושבי הצפון לחזור לבתיהם במיידי. אולי רק זה ינער את המערכת ויכריח את מנהלי המערכה לצאת מהדפוס התבוסתני ולחתור לניצחון.
אלקנה בר איתן, תושב הצפון ולוחם מילואים. יזם נדל"ן והשקעות
